סימן תרי"ח

דין חולה ביום הכיפורים, ובו י' סעיפים.

כתוב בתורה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח ה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". מתוך שנקטה התורה לשון חיים, כנאמר וָחַי בָּהֶם, למדו חכמים שמצוות התורה אינם עונשים על האדם, אלא מתנה עצומה. כי החי על פי חוקי התורה, חי באושר אמיתי. עוד נכלל בזה, מה שדרשה הגמרא "וָחַי בָּהֶם", ולא שימות בהם. כלומר, לא חייבה התורה בקיום המצוות, כאשר חיי האדם נתונים לסכנה. וזה מה שנקרא פיקוח נפש, שבכוחו לדחות את שביתת שבת, או את חובת הצום בכיפור. והוא אשר כתב הרמב"ם  (הלכות שבת פרק ב הלכה ג) "וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם".

סימן זה דן מתי נדחית חובת הצום ביום כיפור, מפני ערך החיים.

סעיף א

^אחולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בָּקִי אפילו הוא עובד כוכבים ^בשאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שֶׁיִּכְבַּד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות (א). ^גאפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא (ב); ^דואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה.

^אמשנה יומא פב, א. ^בהרא"ש שם. ^גמימרא דרב ינאי, שם פג, א. ^דשם.

(א) שמא ימות – המחבר מסביר כי "סכנה" (מחמתה מתירים לאכול) אינה סכנת חיים בדוקא, אלא גם כל חשש לפגיעה בריאותית, ומשום שהצום לא נועד לגרום חולי לאנשים. עם זאת, קשה להגדיר בצורה מדויקת, על איזו סכנה דיבר המחבר. וכדי להבהיר את הנושא, נשוב ונכתוב את שכתבנו בזה, בהלכות שבת.

אדם הסובל ממחלה מסכנת חיים, כמו סוכרת, מחלות לב, מחלות ריאות, שבזכות הטיפול יכול לחיות, אבל אם הטיפול ימנע ממנו יום אחד, אף שלא ימות, יכבד עליו החולי, נחשב הדבר לפיקוח נפש, מחמת המחלה המסכנת את חייו.

אם מניעת טיפול בשבת, או ביום כיפור, לא תגרום מוות בטווח המיידי. אבל בטווח הארוך, ייגרם לגופו נזק ממשי, העלול לקצר את חייו, זהו פיקוח נפש. כי במקום שיחיה חמישים שנה נוספות, יחיה ארבעים ותשע שנים.

חולי שיגרום נזק מתמשך וקבוע לבריאות, נחשב גם הוא פיקוח נפש. כי ברוב המחלות, נעשה האדם חולה לזמן מסוים, ואחר שמתרפא מחוליו, הרי הוא בריא כבתחילה. אבל ישנם חולאים, שאם לא יקבל טיפול בזמן המתאים, תיווצר פגיעה בלתי הפיכה בבריאותו. וכיון שחלק מבריאותו ניטלת, מוגדר הדבר פיקוח נפש.

כאב התוקף את האדם, ובלתי אפשר, ללא טיפול מתאים, לסובלו, נחשב גם הוא פיקוח נפש.

(ב) שומעים לרופא – מקרה זה עוסק בחולה המסרב ליטול תרופה, מחמת קדושת היום. מבהיר כאן המחבר, כי יש ללמדו, שההלכה מחייבת להקשיב לרופא בעניינים אלה. ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו, למרות שצריך לאכול, עליו נאמר (בראשית ט ה) "אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ"[1]. אמנם חולה שחש כי הטיפול התרופתי עלול להזיק לו, אין לכפות עליו את נטילתה[2].

סעיף ב

^הרופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מאכילין אותו (ג). הגה: והוא הדין לִשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁנַיִם, ואפילו קְצָתָן יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן (ד), כֵּן נִרְאֶה לִי.

^ההרמב"ם פ"ג וכתב הרב המגיד משום דספק נפשות להקל.

(ג) מאכילין אותו – כי הכלל הגדול הוא, שבכל ספק סכנה יש להקל.

(ד) ואפילו קְצָתָן יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן – כלומר אפילו אם הרופאים, שלדעתם אינו צריך לאכול, בקיאים יותר מהמצדדים בהפסקת הצום, עדיין מקילים.

סעיף ג

^וואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך; ^זאו שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר: צריך, ושנים אומרים: אינו צריך, אין מאכילין אותו (ה).

^ומסקנת הגמרא שם ^זממשמעות הגמרא שם.

(ה) אין מאכילין אותו – דעת רופא יחיד אינה נחשבת כנגד שְׁנַיִם, כמו שעדותן של שני עדים נחשבת עדות וודאית.

סעיף ד

^חאם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה אומרים: אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו, מֵאַחַר שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים: צריך (ו). הגה: והוא הדין ^*)אם החולה ורופא אחד עמו אומרים: צריך, אף על פי שמאה רופאים אומרים: אינו צריך, מאכילין אותו (ז) (טור), ולא חיישינן דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופא זה שאומר: צריך (ח) (ב"י בשם מהרי"א).

^חשם בגמרא. (^*) הא דלעיל סעיף א מיירי דליכא רופא בהדיה, דאמרינן שפיר לב יודע מרת נפשו, בית יוסף).

(ו) מֵאַחַר שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים צריך – אם רק אחד אומר צריך, אין שומעים לו, כי יש נגדו דעת הרוב. מה שאין כן שני דעות, שנחשבים כדעה מבוססת[3], ולא משנה כמה רופאים מתנגדים לדעתם.

(ז) מאכילין אותו – כי אפילו בלי רופא שמצדד בדעתו, סומכים על החולה.

(ח) ולא חיישינן דהחולה אומר – למרות שאם החולה עצמו, אומר בצורה בטוחה, שצריך לאכול, די בזה כדי להקל ולהאכילו. בכל זאת יש צורך ללמדנו דין זה, כי יכולנו לחשוש שמא הושפע החולה מן הרופא הסבור כך, ואין כאן דעת של חולה, אלא של רופא יחיד. מלמדנו הרמ"א שלא חוששים לכך, ומאכילים את החולה, היות שאמר צריך אני.

סעיף ה

^טאם החולה אומר: אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו; ^יאבל אם הרופא אומר: אינו צריך, והחולה אומר: איני יודע, אין מאכילין אותו (ט).

^טירושלמי בשם ר' יוחנן וכתבו הרא"ש והר"ן וה"ה. ^ישם בשם הרמב"ן.

(ט) אין מאכילין אותו – כי כאשר החולה אינו יודע, סומכים על הרופא.

סעיף ו

^כאם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דְּעַלְמָא, ואין דְּבָרָיו מוֹעִילִין וְלֹא מוֹרִידִין. הגה: מיהו אם נחלש הרבה, עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו, שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו (י) (איסור והיתר הארוך).

^כרבינו ירוחם.

(י) מאכילין אותו – כשאין רופא, ניתן לסמוך על הבנת האנשים, הבוחנים את מראה החולה. ודבר זה מוסכם על המחבר.

סעיף ז

(יא) ^לכשמאכילין את הָעֻבָּרוֹת או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט (יב), כדי שלא יצטרף לשיעור (יג); הלכך מאכילין אותו ^מכשני שְׁלִישֵׁי ביצה בינונית (יד), וְיִשְׁהוּ כדי אכילת ארבעה [4] ביצים (טו); וְהַשְּׁתִיָּה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא, כדי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לצד אחד, וְיֵרָאֶה כמלא לֻגְמָיו (טז).

^להרא"ש שם מהא דכריתות פ"ה (יג, א). ^מהר"ן שם.

(יא) הקדמה לסעיף – להבנת שני הסעיפים הבאים נחזור על האמור בסימן תרי"ב. חיוב כרת על אכילה או שתיה חל רק אם נמשכו זמן מסוים מאד, כפי שמיד יוסבר. ולא, דנים זאת כאכילת חצי שיעור, שאמנם אסורה מן התורה, אבל אין לה את החומרה הגדולה המחייבת כרת. רק מחשיבים את האוכל כמי שלא קיים מצוה של התורה, כנדרש.

(יב) מאכילין אותם מעט מעט – אם לא יודע להעריך את השיעור, או שלא הכינו מערב כיפור, מותר למדוד ולשקול את המאכל או השתיה, אפילו ביום כיפור[5].

בשני הסעיפים הבאים, יסביר המחבר מה הן השיעורים הללו. ואנו נציג אותם, כפי המקובל בימינו.

(יג) כדי שלא יצטרף לשיעור – בכך מפחיתים את חומרת המעשה, שלא יהא מחוייב כרת, אלא ייחשב כאחד שלא קיים מצוה.

(יד) כשני שְׁלִישֵׁי ביצה בינונית – כמות זו קרויה בגמרא "כותבת הגסה", והיא כ 30 מ"ל או כ 30 גרם אוכל. שיעור זה, להערכת חז"ל, מעניק תחושה מיידית, של שובע מסוים.

(טו) וְיִשְׁהוּ כדי אכילת ארבעה ביצים – אורך זמן זה הוא כ 6.5 דקות[6].

(טז) וְיֵרָאֶה כמלא לוגמיו – שזה בערך כ 40 מ"ל[7].

סעיף ח

^נוְיַשְׁקוּהוּ פחות מאותו שיעור, וְיִשְׁהוּ בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים (יז), ולפחות יִשְׁהוּ בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית (יח); ^סואם אֲמָדוּהוּ שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (יט) (מיד).

^נשם. ^סשם וכן כתב הרא"ש שם והטור.

(יז) ארבעה ביצים – שזה, כאמור, כ 6.5 דקות.

(יח) שיעור שתיית רביעית – זה כמה שניות[8]. למעשה, מי שאינו זקוק אלא למעט שתיה, יחמיר. אבל הזקוק לשתיה מרובה, כנשים מעוברות או מניקות, או סובל מחום גבוה, או מזיע מאד, כל אלו ימתינו מספר שניות, כי דעה זו היא העיקרית להלכה, כמו שנפסק בסימן תריב.

(יט) מאכילים ומשקים אותו כל צרכו – זה ברור שכל המצוי בסכנה, רשאי, מעיקר הדין, לאכול ולשתות כל צרכו. כי לא ניתן פתרון האכילה בשיעורים אלא לאדם, שיש לגביו ספק, שמא ואולי אינו בסכנה. מה גם שמושג ה"סכנה", כמו שלמדנו בסעיף א, רחב בהרבה. כי אינו רלוונטי רק למי שמחמת הצום, מוטלים חייו בסכנה. אלא לשלל סיכונים בריאותיים, כאמור. לכן יש קושי גדול במציאות, לשרטט את הגבול המדויק. וכדי שלא לחוש נקיפות מצפון, שמא יתחייב כרת, יש פתרון של שיעורים.

סעיף ט

^עמי שאחזו בֻּלְמוּס, והוא חולי שבא מחמת רעבון. וסימנו, שעיניו כֵּהוֹת, ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שֶׁיֵּאוֹרוּ עיניו (כ); ^פואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור; ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חָמוּר מחבירו, מאכילין אותו הַקַּל תְּחִלָּה (כא). הגה: אם צריך לְבָשָׂר, ויש כאן בהמה שֶׁצְּרִיכִין לְשָׁחֲטָהּ, וּבְשַׂר נְבֵלָה מוּכֶנֶת, עיין לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ד (כב).

^עמשנה יומא פג ^פברייתא שם.

(כ) עד שֶׁיֵּאוֹרוּ עיניו – כי זה סימן שהסכנה חלפה.

(כא) מאכילין אותו הַקַּל תְּחִלָּה – כגון חֵלֶב, שהעונש על אכילתו הוא כרת. ובשר טריפה, שעונשו הרבה פחות חמור, שאין בו כרת, יש להאכילו את בשר הטריפה.

(כב) עיין לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ד – שם נפסק כי עדיף לשחוט, מאשר לאכול את גופו של איסור. ועיין שם בפירושנו.

סעיף י

^צחולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים (כג).

^צטור בשם אביו הרא"ש והגהות מיימוניות ותשובת הר"ם ותשובות הרשב"א.

(כג) בבונה ירושלים – כתבו הפוסקים כי הלכה זו שייכת רק לחולה שאוכל כרגיל, וללא הגבלת ה"שיעורים". כי האוכל לפי שיעורים, אין אכילתו מחייבת ברכת המזון[9]. כמו כן, האוכל ביום זה, אינו עושה קידוש. וגם כאשר חל יום כיפור בשבת, אינו מקדש. שהרי אינו אוכל ושותה אלא כפי הנדרש לו לצורך בריאותו.

[1] מ"ב ס"ק ה.

[2] וזה שלא כדברי המור וקציעה בסימן שכח.

[3] כמו שבהלכות עדות, דברי שני עדים מקבלים תוקף חזק מאד, ונחשבים כביכול, כמאה עדים. הואיל וכך אמרה תורה (דברים יט), עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר. לכן דברי שנים, נחשבים מבוססים ביותר.

[4] כאן החמיר המחבר והצריך לשהות כאכילת ארבעה ביצים, אף שבסימן תריב נקט כי די בשלשה ביצים [כדי שלא להתחייב כרת] ומשום שמדובר כאן בספק תורה, ואין קושי רב להמתין עוד קצת. ואם בכל זאת קשה, הלוא מפורש כאן בסעיף ח, שלאדם כזה הותרה אכילה ושתיה כרגיל.

[5] כף החיים אות מ.

[6] בפוסקים ישנם השערות רבות להגדרת זמן זה. וכולם נעים בין 4 דקות ל 10 דקות (הגר"ח נאה מביא שיטות  בין 4 דקות ל9 דקות בספר שיעורי תורה סימן ג אות טו), כף החיים בסימן רי אות ח כתב שזמן אכילת 3 ביצים היא כ 4-5 דקות, ו 4 ביצים כ 6-7 דקות. הרב משה פיינשטיין כתב (באגרות משה אורח חיים ח"ד סימן מא) שזה 4.5 דקות. והרב שלמה זלמן אוירבך סבר כי זה לא פחות מ 6 דקות (הליכות שלמה יום כיפור אורחות הלכה פ"ה הע' 26). החתם סופר כתב שזה 9 דקות, ונראה שכוונתו לפי השיטה שזמן אכילת פרס הוא 4 ביצים. לפי זה, לשיטה שאכילת פרס היא כמשך אכילת 3 ביצים, הזמן הוא 6-7 דקות גם לדעתו. הרב יצחק יוסף כתב במועדים (דין קטן וחולה ביום הכיפורים אות ט) "שאם למשל יאכל בשמונה בערב פרוסה אחת, ימתין עד שמונה ועשר, לפרוסה השניה". ונראה  שפסק כמו החתם סופר, שיש להמתין 9 דקות. עם זאת, לגבי שתיית מים כתב, כי אף לפי השיטה שגם בשתיה הזמן הוא 'כדי אכילת פרס', אין להמתין אלא כ 5 דקות, ומוכח כי גם לשיטתו ניתן לסמוך על שיטה זו. לכן נראה כי די בהמתנה של 6-7 דקות, ויש על מי לסמוך.

[7] זו הערכה גסה, עבור אדם בינוני.

[8] כלשון הגר"ח נאה בספרו שיעורי תורה סימן ג אות טו הערה לו "ולכן אם שתה הפחות מכמלוא לוגמיו בשתי פעמים בודאי יהיה הפסק כדי רביעית ואינו מצטרף.

[9] כך היא ההלכה. אבל נראה שדעת המחבר אינה כן, ולכן לא חילק בזה. וטעמו בנידון, שעניין הצירוף נועד למצוות או לאיסורים, אבל כדי לחייב ברכה על הנאה, גם אם אכל בזמן ארוך יותר, חובה לברך, כי סוף כל סוף האדם נהנה.

דין חולה ביום כיפור (תריח)

א. יש כלל גדול בתורה והוא, פיקוח נפש דוחה את מצוות התורה, כפי שהכתוב אומר "וחי בהם", ופירשו חכמים, ולא שימות בהם [הק].

ב. לכן בכל מקרה בו נשקפת סכנה לחיי הצם, עליו לאכול ולשתות ביום כיפור [א].

ג. היתר זה ניתן לא רק אם ישנה סכנה ממשית לחיים, אלא גם כאשר מצב הבריאות עלול להידרדר [א].

ד. לכן החולים במחלות מסכנות חיים, כגון סוכרת, מחלות לב, מחלות ריאות וכדו', רשאים שלא לצום, מאחר וצום של יום אחד עלול לדרדר את בריאותם. וזה נחשב פיקוח נפש, כי הכבדת החולי מעמידה את חייו בסכנה (א).

ה. ניתן לבצע כל טיפול רפואי בשבת, או ביום כיפור, אם מניעתו תגרום נזק ממשי לבריאות. ולמרות שאם יימנעו מן הטיפול, לא ימות החולה, הרי עלולים חייו להתקצר, וזהו פיקוח נפש (א).

ו. חולי שיגרום נזק מתמשך וקבוע לבריאות, נחשב גם הוא פיקוח נפש. כי ברוב המחלות, נעשה האדם חולה לזמן מסוים, ואחר שמתרפא מחוליו, הרי הוא בריא כבתחילה. אבל ישנם חולאים, שאם לא יקבל טיפול בזמן המתאים, תיווצר פגיעה בלתי הפיכה בבריאותו. וכיון שחלק מבריאותו ניטלת, מוגדר הדבר פיקוח נפש (א).

ז. כאב התוקף את האדם, ובלתי אפשר, ללא טיפול מתאים, לסובלו, נחשב גם הוא פיקוח נפש.

ח. לביצוע הערכת מצבו הרפואי של החולה, מסתמכים על רופא, ואפילו הוא אינו יהודי [א].

ט. רשאי חולה לאכול או לשתות, כשמרגיש צורך, ואפילו אם רופאים רבים סבורים שאינו צריך [א].

י. כשמאכילים חולה או יולדת, יש לעשות כן לפי שיעורים. כלומר, יאכל כ-30 גרם מאכל. וימתין משך 6.5 דקות, ורשאי לשוב ולאכול, וכן הלאה [ז].

יא. חולה שהותרה לו השתיה, אם צריך לשתות מעט, ישתה כמלוא פיו מים (בערך 40 מ"ל, אבל זה שונה לפי גודל פיו), כל 6.5 דקות. ואם הוא זקוק לכמות רבה, די בהמתנת מספר שניות, בין כל שתיה [ח].

יב. אם ההמתנה קשה על החולה, רשאי הוא לאכול ולשתות כרגיל [ח].

יג. אחר אכילתו יברך ברכה אחרונה, או ברכת המזון, וביעלה ויבוא יאמר "ביום הכיפורים הזה" [י].