הלכות סוכה

סימן תרנ"א – נטילת הלולב וברכתו, ובו ט"ו סעיפים.

אחר לימוד כשרותם ופסלותם של ארבעת המינים, בא סימן זה ללמד, כיצד מקיימים את המצוה, בארבעה מינים כשרים. כמה יחידות מכל מין, הכנתם לקראת המצוה, הברכות, ובאיזה אופן נוטלים ומנענעים אותם. חלק גדול מן הדינים נכתב כדי ללמד על קיום המצוה בצורה מהודרת.

סעיף א

מִצְוַת ארבעה מינים ^אשֶׁיִּטֹּל כל אחד (א) לולב אחד ושְׁתֵּי ערבות ושלשה הדסים (ב) (ובמקום הדחק דְּלֵיכָּא הדס כשר (ג), סַגֵּי לֵיהּ בְּחַד דְּלֹא קָטוּם (ד)) (ב"י סימן תרמ"ו בשם א"ח); ^בומצוה לְאָגְדָם בקשר גמור, דהיינו שני קשרים זה על זה, משום נוי (ה); ^גויכול לְאָגְדָם במין אחר (ו), ^דואם נשרו מֵהֶעָלִין בתוך האגודה בענין שמפסיק, אין לָחוֹשׁ (ז) (דְּמִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ (ח); אבל שלא במינו, חוצץ (ט); על כן יזהר ליקח החוט שרגיל להיות סביב ההדס (י)) (מהרי"ל); ^הואם לא אֲגָּדוֹ מבעוד יום, או שהותר אִגוּדוֹ, אי אפשר לְאָגְדוֹ ביום טוב בקשר גמור (יא), אלא אוגדו בעניבה (יב). הגה: יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר, שכורכין סביבות שלשה מינים אלו ותוחבין ראש הַכֶּרֶךְ תוך הָעִגּוּל הכרוך (יג) (טור), וכן נוהגין (יד). ויש לקשור ההדס גבוה יותר מן הערבה (טו) (מהרי"ו), וישפיל ההדס והערבה תוך אִגוּד הלולב, כדי שיטול כל שלשה מינים בידו בשעת ברכה (טז) (מהרי"ל). ויש שכתבו לעשות בלולב שלשה קשרים (יז), וכן נוהגין (מרדכי פרק לולב הגזול).

^אמשנה סוכה לד, ב וכרבי ישמעאל. ^בברייתא לג, א וכרבנן ושם בגמרא. ^גמשנה שם לו, ב וכרבי מאיר. ^דשם לז, ב וכרבא. ^הברייתא שם לג, ב דעניבה אסור ומוקי לה כרבי יהודה, ולדידן דקיימא לן דעניבה לאו קשירה היא, מותר לאגדו.

• שֶׁיִּטֹּל כל אחד – ולא שאחד יטול בשביל כולם. אין מצוה זו דומה למצוות הנאמרות בפה, בהם יכול האחד להוציא את חברו, מדין שומע כעונה. כי זו מצוה שאדם צריך לקיים בגופו, בה לא שייך שליחות.
• ושלשה הדסים – מן התורה, מתקיימת מצות נטילתם אפילו כשארבעת המינים מונחים לפניו, ומברך ונוטל אחד אחר השני. אמנם תיקנו חכמים ליטול את ארבעתם יחד, כדי לקיים מצוה מן המובחר, וכך נהגו כל ישראל.
• ובמקום הדחק, דליכא הדס כשר – כלומר קשה למצוא באזור הדס, ששלושת עליו יוצאים מאותו קן, ומצא רק אחד כזה.
• סגי ליה בחד דלא קטום – תרגום: די באחד שאינו קטום.

פירוש: יש בגמרא מי שסובר, והלכה כמותו, שנדרשים שלושה הדסים, וגם קטומים כשרים. הדעה החולקת מכשירה אפילו בהדס אחד ושלם, ואם הוא קטום, פסול. נמצא, שהדס בודד קטום פסול, לשתי הדעות, ואין מקיימים בו מצוה. בשעת הדחק, כשבידו רק אחד לא קטום, סומכים על השיטה המכשירה.

• משום נוי – מלבד נטילת ארבעתם יחדיו, יש לקשור את הלולב עם ההדס והערבה. רמז לכך נמצא בתורה (ויקרא כג) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וגו'". אחר הלולב נוספה אות ו', כרמז על החיבור בין הלולב להדס וערבה. אמנם לפני הלולב, לא נוספה האות ו' – כַּפֹּת תְּמָרִים, רמז לאתרוג, שאינו נאגד עמם.

איגוד שלושתם הוא מצוה, משום נוי, כי חיבורם יוצר מראה יפה ונאה.

• ויכול לאגדם במין אחר – אין הכרח לקשרם דווקא בעלה לולב (כמנהגנו היום), כי ניתן לאוגדם בכל חוט או אמצעי קשירה מתאים. ואין כאן איסור בל תוסיף, כי זו תוספת נוי, ולא תוספת מצוה.
• אין לחוש – ציווי נטילת המינים נאמר בלשון "וּלְקַחְתֶּם", כלומר אחזו בם. למדו מכאן חכמים, שידי האדם צריכים ללפות בהם, במגע ישיר, ללא כל חוצץ. כי אם דבר מה חוצץ, אין זו אחיזה של מצוה, אלא תפיסה סתמית.

ענפים או חלקי עלים מארבעת המינים, כגון עלה לולב תלוש, אינם מוגדרים חציצה, אבל מטלית נחשבת חציצה. חוטים וקשרים ושאר ליפופים הנעשים למען ארבעת המינים, אינם נחשבים חציצה. בהמשך סעיף זה, ובסעיף ז, יושלם הדיון בזה.

• דמין במינו אינו חוצץ – היה מקום לחשוב שעלים תלושים החוצצים בין הלולב להדס ולערבה, מבטלים את אחיזת היד, וכאילו אין האדם אוחז בהם. אמנם עלי הדס או לולב אינם מוגדרים חציצה, כי הם אותו סוג.
• אבל שלא במינו, חוצץ – כמו שהוסבר, אחיזת הלולב ביד עצמה, היא המצוה. חציצה בין ידו ללולב, מגדירה את אחיזתו כאי תפיסת לולב, ודומה הדבר כאילו לא נטל לולב[1].
• שרגיל להיות סביב ההדס – כוונת הרמ"א לחוט הקושר את ההדסים הנקנים בשוק. אותו צריך להסיר, כי אינו משמש לקשירת ההדס אל הלולב, או לנוי.
• בקשר גמור – כיון שקשירת קשר של קיימא, בשבת וביום טוב, הוא איסור תורה.
• אוגדו בעניבה – קשר זה נפתח בקלות, הלכך אינו נחשב קשר. ומותר לתלוש עלה מן הלולב ביום טוב, לצורך הקשירה[2].
• ותוחבין ראש הַכֶּרֶךְ תוך הָעִגּוּל הכרוך – כלומר לא עושים קשר, אלא מסובבים חוט כמה פעמים סביב שלושת המינים. ולבסוף, כדי שלא יתפרק, ובמקום לקשור, תוחבים את ראשו בתוך העיגול הנוצר, כדי שיהא חזק ולא יתפרק.
• וכן נוהגין – מלבד מנהג זה קיימים עוד מנהגים רבים, וכולם טובים.
• גבוה יותר מן הערבה – באגדות חז"ל, מסמל ההדס את האדם העושה מעשים טובים, בעוד שהערבה מסמלת את כלל העם, לכן מגביהים מעט ומרוממים את הצדיק.
• כל שלשה מינים בידו בשעת ברכה – כלומר לא יאחז רק בלולב, אלא בשלושתם. על כן ישתדל למקם את קשר ההדסים והערבות בתחתית הלולב, כדי שבנטילת הלולב, יהיו גם ההדסים והערבות לפותים בידו, ולא יקשרם למעלה ממקום אחיזת ידיו.
• לעשות בלולב שלשה קשרים – יש אומרים כי שלשה אלו הם כנגד שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, שהם יסוד אומתנו.

המנהג הוא לעשות שלושה קשרים על הלולב עצמו, מלבד הקשר המחבר את שלושת המינים[3]. אם לא עשה, יוצא ידי חובה.

סעיף ב

^ויטול האגודה בידו הימנית, ^זראשיהם למעלה וְעִקָּרֵיהֶם למטה (יח), ^חוהאתרוג בַּשְּׂמָאלִית (יט).

^ומימרא דרבה שם לז, ב. ^זמשמיה דרשב"י שם מה, ב. ^חשם לז, ב.

• ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה – אחיזת המינים ביד, צריכה להיות תמיד, בדרך גידולם. הלכה זו נסמכת על הפסוק (שמות כו) "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" שמשמעו, העמידו חפצי מצוה ישר, לבל יעמדו הפוכים.
• והאתרוג בשמאלית – הימין הוא החשוב יותר. על כן יש להחזיק את האגודה, בתוכה נמצאת רוב המצוה, ביד ימין.

כבר הערנו בדרך דרוש, שלפי אגדות חז"ל מסמל הלולב את המנהיג בישראל, וההדס את העוסק במעשים טובים. הערבה את כלל האומה, והאתרוג את לומדי התורה. והם הרי נפרדים, באופן מסוים מן הקהל, כי מתרחקים מהבלי עולם הזה. אבל מצד שני הם מחוברים אל ההמון, כדי להעניק שפע רוחני לכל חלקי האומה.

אם נטלם באופן שונה מהאמור, יצא ידי חובה[4].

סעיף ג

(כ) ^טאִטֵּר נוטל לולב בימין כל אדם, ואתרוג בשמאל כל אדם (כא); דְּבָתַר ימין ושמאל דְּעַלְמָא אַזְלִינָן, ולא בתר ימין ושמאל דִּידֵיהּ. הגה: ויש אומרים דְּאָזְלִינַן בָּתַר יָמִין דִּידֵיהּ, ויש ליטול הלולב בְּיָּמִין דִּידֵיהּ והאתרוג בשמאל דידיה (כב) (הרא"ש ורבינו ירוחם ומהרי"ו), וכן נהגו, וכן עיקר (כג); ואם היפך, יצא (כד) (מהרי"ל ומנהגים). ושולט בשני ידיו נוטל הלולב בימין, ואתרוג בשמאל, ככל אדם (כה) (כל בו).

^טבעל העיטור וכן כתב הטור.  

• הקדמה לסעיף – מצינו במצות תפילין, שחייבה התורה לקשור את התפילין של יד על זרוע שמאל, שהיא ידו הכהה, כלומר החלשה, מבין השנים. האִטֵּר, שידו השמאלית חזקה ודומיננטית, קושר על ימינו, שהיא ידו החלשה. סעיף זה עוסק בדין נטילת לולב של האִטֵּר.
• בשמאל כל אדם – רק במצות תפילין, בה חויב לקשרם על ידו החלשה, ינהג שונה מכולם, אחרת לא יקיים מצוה. אבל במצות לולב, שהנטילה בצד ימין אינה מעיקר הדין, שהרי אם שינה עדיין קיים מצווה, ראוי ליטלם בימין כל אדם, וכך נוהגים הספרדים.
• והאתרוג בשמאל דידיה – יש להעניק חשיבות לאגודה, בה מצויים שלשה מינים. וידו המובילה של האִטֵּר, היא השמאלית, שהיא החזקה והחשובה. לכן יטול בה, וכך נוהגים האשכנזים.
• וכן עיקר – וכך נוהגים האשכנזים.
• ואם היפך, יצא – וזה מוסכם על כל העדות.
• ככל אדם – זה פשוט, וכך הדין גם בתפילין, שהשולט בשתי ידיו באופן שווה, מניחם בצד שמאל של כל אדם.

סעיף ד

^יאדם שאין לו יד (כו), נוטל לולב בזרועו; וכן האתרוג (כז).

^ירוקח.

• שאין לו יד – כלומר חסרה לו כף היד, אבל הזרוע עדיין קיימת.
• וכן האתרוג – לא דרשה התורה שיינטלו המינים דווקא בכף היד, אלא כדרך הנוטלים. ומי שאין לו יד, הרי רגיל ליטול דברים ולאחזם בזרועו.

סעיף ה

(כח) ^כיברך על נטילת לולב, ושהחיינו, קודם שיטול האתרוג (כט), כדי שיברך עובר לעשייתו (ל); ^לאו יהפוך האתרוג עד שיברך (לא). הגה: ויברך מעומד (מהרי"ל וכל בו). ולא יברך רק פעם אחת ביום, אף על פי שנטלו כמה פעמים (מהרי"ו).

^כטור בשם הרמב"ם בפרק ז. ^לשם בשם ר"י, תוספות לט, א.

• הקדמה לסעיף – עיקר המצוה היא לפיתת הלולב ואחיזתו ביד, אף ללא כל נענוע, ומיד בנטילת הלולב מתקיימת המצוה.
• קודם שיטול האתרוג – מצוה לברך לפני קיום המצוה, כי הברכה מעניקה משמעות של מצוה לפעולה העומדת להתבצע. לכן אחר לפיתת האגודה בימינוֹ, יברך על המצוה, טרם ייטול את האתרוג, כדי שהברכה תאמֵר קודם קיום המצוה.
• שיברך עובר לעשייתו – פירוש לפני קיום המצווה.
• יהפוך האתרוג עד שיברך – אין המצוה מתקיימת כשהאתרוג הפוך, כפי שראינו, שהמינים צריכים לעמוד ביד כדרך גדילתם. על כן יברך, ומיד אחר כך יהפוך את האתרוג, ואז נעשית המצוה.

אמנם גם אם טעה ולקח את ארבעת המינים בידיו, יכול עדיין לברך, כי זו מצווה מתמשכת. ואף שבלקיחה קצרה נתקיימה מצוה, הרי כל עוד לפותים ארבעת המינים בידיו, גם בכך מתקיימת מצוה.

סעיף ו

^מלא יברך שהחיינו (לב) בשעת עשיית לולב, אלא בשעת נטילתו (לג).

^מהרא"ש מברייתא מו, א מהא דרב כהנא שם לענין סוכה.

• שהחיינו – כמו שבכל המצוות הבאות אחת לשנה, מברכים שהחיינו בעת קיומן לראשונה אותה שנה, כך גם בנטילת הלולב לראשונה, מודים לה' על שהחיה אותנו, ונתן לנו אפשרות לקיים מצווה זו.
• בשעת נטילתו – שמחת המצוה מתחילה אמנם תיכף עם הכנת ארבעת המינים. עם זאת, נהגו לדחות את ברכת שהחיינו, לעת קיום המצוה בפועל.

סעיף ז

^נאם עשה בֵּית יָד ונתן בו הלולב ונטלו (לד), שפיר דמי (לה), דִּלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה, ובלבד שיהא דרך כבוד (לו); ^סאבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בִּכְלִי, ונטלו, לא יצא (לז); ^עואם כרך עליו סוּדָר (לח) ונטלו, ^פאו שכרך סוּדָר על ידו (לט) ונטלו, יש אומרים דלא יצא (מ). הגה: ונהגו להחמיר להסיר התפילין (מא) (מהרי"ל) וְטַבָּעוֹת מידם, אבל מִדִּינָא אֵין לָחוּשׁ הואיל ואין כל היד מְכֻסָּה בהן (מב) (אגודה פרק מקום שנהגו).

^נשם לז, א וכרבא שם. ^סמימרא דרבא שם מב, א. ^עתוספות יומא נח, א ופסחים נז, א וכתבו המרדכי בפרק ג דסוכה וכן כתב רבנו ירוחם. ^פר"ן שם. 

• ונתן בו הלולב ונטלו – הכוונה שהכין ללולב כמין מעטפת וידית יפה, בה ניתן להחזיק את האגודה. ואינו מחזיק ישירות בלולב, אלא לופתו באמצעות "בית יד" זה.
• שפיר דמי – כלומר, זה בסדר.
• שיהא דרך כבוד – בית יד זה חוצץ אמנם בין ידו לאגודה, ולכאורה היה עלינו לפסול זאת. אמנם מלמדנו השולחן ערוך שדבר המעניק מראה נכבד ללולב, אינו נחשב חציצה, על כן זה כשר.
• ונטלו, לא יצא – כי יש כאן חציצה.
• כרך עליו סודר – כגון שרוצה למנוע לכלוך ידיו.
• או שכרך סודר על ידו – כמין כפפה.
• יש אומרים דלא יצא – כי אין זה כבוד עבור הלולב, לכן זו חציצה. המתירים סוברים, שאין דין חציצה בלולב. ואף שאמרו בסעיף א' שעלים תלושים אינם חוצצים, כי הם מאותו סוג, אין הכוונה שזה איסור שהותר. אלא שאפילו אם היתה סיבה לחשוש לחציצה, בכל אופן אין לחשוש. אמנם למרות שהחציצה אינה פוסלת, הרי יש חיוב ליטול דוקא לולב, וכשנוטלו בכלי, אין זה כבוד ללולב, הלכך אין זו לקיחה. אמנם על ידי סודר, זו לקיחה של ממש, ומותר[5]. למעשה, מחמירים כדעה הראשונה, וכל מה שאינו לכבוד הלולב, חוצץ.
• ונהגו להחמיר להסיר התפילין – זה שייך כמובן, רק לנוהגים להניח תפילין בחול המועד. כפי שנהגו חלק מקהילות אשכנז. אמנם בארץ גם האשכנזים נהגו שלא להניח תפילין בחול המועד. והנוהגים כך, יסירו את הרצועה הנכרכת סביב כף היד.

פלסטר או תחבושת על היד, לצורך בריאותי, כגון שיש לו פצע, אינו חוצץ.

• הואיל ואין כל היד מכוסה בהן – דברים אלה חוצצים אמנם בין ידו ללולב, אבל אין זו אלא חומרא, כי רוב היד נוגע ישירות בלולב.

סעיף ח

(מג) ^צינענע בשעה שמברך (מד). ^קוכן ינענע בהודו לה' (מה), פעם אחת (ומנענעים בכל הודו שיאמרו (מו)) (טור והרא"ש); ובהודו לה' שבסוף, שכופלים אותו שליח ציבור והצבור מנענעין שני פעמים (מז); וכן ^רבְּאָנָּא ה' הושיעה נא מנענע שני פעמים, לפי שכופלים אותו (מח). הגה: ויש אומרים שהשליח ציבור מנענע גם כן כשיאמר: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כו' (מט), אבל לא בְּיֹאמְרוּ נָא (נ), וכן נהגו (הגהות אשיר"י פרק לולב הגזול ומהרי"ל ומנהגים).

^צתוספות והרא"ש מדין הקטן, משנה מב, א ומברייתא ברכות ל, א. ^קסוכה לז, ב. ^רסוכה לז (שם) וכבית הלל.

• הקדמה לסעיף – המצוה מן התורה היא, לפיתת הלולב ביד. ותיכף אחר אחיזת ארבעת המינים בידו, נתקיימה מצוה. אמנם חכמים הבינו כי זהו המינימום, וככל שהאדם יגדיל את חיבורו למצוה, כך יותר טוב. על כן תיקנו לאחוז את הלולב ולשאתו משך כל תפילת ההלל, ולנענעם במקומות מסוימים.

מסעיף זה עד סעיף יב, דנים על הנענוע. בסעיף זה יתבאר היכן מנענעים, בסעיפים ט' וי' כיצד מנענעים, ובסעיף יא על הצורך לקרב את האתרוג ולהחזיקו סמוך ללולב, בעת הנענוע.

• ינענע בשעה שמברך – כלומר מיד בתום הברכה, ינענע את הלולב. אופן הנענוע יוסבר כאמור, בסעיף ט.
• וכן ינענע בהודו לה' – פרק קיח בתהילים הוא הפרק המרכזי של ההלל, המשפט הפותח שלו הוא "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". והפסוק האחרון שלו (פסוק כט) הוא גם כן הודו לה' וגו', ובו מסתיים ההלל. אומר כאן המחבר, שיש לנענע את הלולב בשני פסוקים אלה.
• ומנענעים בכל הודו שיאמרו – אחד המנהגים באמירת ההלל הוא, שאחר אמירת שליח הציבור "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ " חוזר הציבור ואומר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". וכן אחר "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ ואחר "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'". לפי מנהג זה, הציבור מנענע בכל פעם שאומר הודו.
• והצבור מנענעין שני פעמים – כאמור, בסוף הפרק נכתב הפסוק הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ואמנם הוא גם הפסוק של תחילת הפרק, ואז הוא נאמר רק פעם אחת, אבל כשאומרים אותו בסיום ההלל, נהגו לכפלו, על כן מנענעים בכל פעם שנאמר. אמנם הספרדים נהגו לנענע רק פעם אחת.
• לפי שכופלים אותו – הפסוק אנא ה' הושיעה נא כתוב אמנם רק פעם אחת, אבל נהגו לכפלו, על כן מנענעים בו פעמיים.

הרעיון בפעולות אלו הוא, מצד אחד לנענע כאות להבעת תודה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ומצד שני מנענעים בדרך של בקשה "אנא ה' הושיעה נא". כלומר גם מודים למי שהכל שלו, וגם מבקשים ממי שהכל שלו.

• יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כו' – ידוע שישנם ארבעה משפטים הנאמרים באופן מיוחד, הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ , יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בני אשכנז נהגו שהציבור משיב אחר החזן ואומרים הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב. על כן הם מנענעים שם, כפי שראינו קודם. אבל השליח ציבור, הרי אינו חוזר ואומר הוֹדוּ לַה' , ולכאורה אינו מנענע אלא במשפט הראשון. לכן אומר הרמ"א שגם במשפט השני, כשאומר יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, גם בו הוא מנענע. והטעם, כי מזכיר את הקהל [כלומר פונה לישראל] ואומר להם, אמרו הודו. מה שאין כן כשאומר יאמרו נא בית אהרן, או יאמרו נא יראי ה', שאינו מזכיר את הקהל[6].
• אבל לא בְּיֹאמְרוּ נָא – הכוונה לשני המשפטים האחרונים, יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, ויֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' .

מנהג הספרדים הוא לנענע ארבעה פעמים, פעם אחת בהודו שבתחילת הפרק, פעמיים כשכופלים ואומרים אנא הושיעה, ובהודו שבסוף הפרק, פעם רביעית.

סעיף ט

(נא) ^שהַנִּעְנוּעַ הוא שֶׁמּוֹלִיךְ יָדוֹ מִכְּנֶגְדוֹ וְהָלְאָה וִינַעְנֵע שם ^תשלש פעמים בהולכה, ושלש פעמים בהבאה (נב) (טורף הלולב ומכסכס  העלין בכל ניענוע (נג)) (ר"ן פ' לולב הגזול), ואחר כך מַטֶּה ידו לצד אחר ועושה כן; ^אוכן לכל צד מארבע צדדין וּמַעְלָה וָמַטָּה (נד); הגה: וההולכה וההבאה היא עצמה הנענוע, כי מוליך ומביא שלש פעמים לכל רוח (נה) (טור בשם גאון), וּמַטִּין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו (נו), וכשמנענע למטה הופכו למטה, וּמִקְרֵי דרך גדילתן (נז) (ב"י), הואיל ומחזיק אותן בידו דרך גדילתן (ב"י); ויש מדקדקין שלא לְהַפֵּךְ הלולב כשמנענעין למטה (מהרי"ל וב"י בשם אביו, וכן שמע ממהר"ר שכנא שראה כן ממהר"ר יעקב פולק, וכ"כ בכתבי האר"י); והמנהג כסברא ראשונה, וכן נראה לי עיקר (נח).

^שמימרא דרבא לז, ב לח, א. ^תתוספות והרא"ש שם בשם הערוך על פי הירושלמי. ^אהרא"ש, וכן כתב הטור בשמו.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן כיצד יש לנענע. הרעיון של הנענוע הוא, להכיר בשליטת ה' יתברך בכל פינה, ולהללו על כך.

קיימים מנהגים רבים כיצד לנענע. כולם טובים, ואינם מעכבים כלל את קיום המצוה.

• ושלש פעמים בהבאה – כלומר מוליך פעם אחת לכל רוח, וכשמוליך מכסכס את הלולב שלש פעמים, ומכסכס שלש פעמים נוספות, כשמחזירו[7].
• טורף הלולב ומכסכס העלין בכל ניענוע – כוונתו לפרש מה שכתב המחבר "וִינַעְנֵע". כי בנוסף להולכה ולהבאה, יש לכשכש בלולב ולנדנדו קמעא, כמנהג בני אדם המוחאים כף אל כף, לאות הערכה.
• לכל צד מארבע צדדין ומעלה ומטה – כך אכן נוהגים האשכנזים, לנענע תחילה אל הצד שלפנים, אחר כך פונים ימינה ומנענעים, וממשיכים הלאה לכל הצדדים. בסיום הסיבוב, מניפים כלפי מעלה, ומורידים כלפי מטה. מנהג הספרדים אינו כן, כפי שיוסבר בסעיף הבא.
• מוליך ומביא שלש פעמים לכל רוח – הרמ"א חולק על המחבר בשני דינים. ראשית, יש להוליך ולהביא שלשה פעמים לכל רוח (ולמחבר רק פעם אחת). ושנית, די בהולכה והבאה ללא כסכוס. ויש מי שפירש, שבעת ההולכה וההבאה, יכסכס קצת, וכך נהגו בני אשכנז.
• לכל צד שמנענע נגדו – גם זה לא כדברי המחבר הסבור, שיש להותיר את הלולב זקוף. אבל לדברי הרמ"א, יש להטות מעט את ראש הלולב, ולהוליכו אלכסונית.
• וּמִקְרֵי דרך גדילתן – למדנו מהפסוק (שמות כו) "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" שאחיזת ארבעת המינים צריכה להיות דווקא כדרך גידולם. ברם יש ספק מה עושים כשמפנים אותם מטה? האם מותירים את הלולב זקוף, או שמא יש להפכו, ראשו למטה ועוקצו למעלה, כי כלפי מטה זהו "דרך גדילתם". למעשה, יש בזה שני מנהגים, וכולם טובים.
• וכן נראה לי עיקר – אמנם המשנה ברורה כתב שהמנהג הנפוץ הוא, לא להפוך. וכל אחד ינהג כמנהג מקומו, כי דינים אלה, כולם, אינם מעכבים.

סעיף י

^ביקיף דרך ימין בנענועו (נט): מזרח, דרום, מערב, צפון (ס).

^בתשובות מהרי"ל.

• דרך ימין בנענועו – על פי הכלל שלימדונו חכמים, להקדים תמיד את צד ימין (המסמל מדת חסד).
• צפון – מדובר באדם הניצב במערבה של ירושלים, ומתחיל לנענע מזרחה – קדימה, לכיוון ירושלים. אחר כך לצד ימין, משם פונה לאחוריו, אחר כך לצד שמאל, ומסיים למעלה ולמטה.

הספרדים וחלק מהאשכנזים נהגו לנענע בסדר שונה, על פי הסוד. תחילה מנענעים דרומה, אחר כך צפונה, משם מנענעים מזרחה, ומוסיפים מעלה ומטה, ובסיום, לצד מערב. וכל המנהגים טובים.

סעיף יא

^גצריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נִּעְנוּעוֹ, ולנענע בשניהם יחד (סא) (וכל הנענועים אינן מעכבין, ובאיזה דרך שנענע יצא בדיעבד).

^גהרב ר' מנחם מרקאנטי בפרשת אמור (ד"ה ולקחתם).

• ולנענע בשניהם יחד – כי יש להלל את ה' במצוה שלימה, וארבעת המינים כולם יחד, הם מצוה אחת.

סעיף יב

^דארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה, שאם חסר לו אחד מהם, לא יברך על השאר (סב), ^האבל נוטלן לזכר בעלמא (סג) (בין ביום ראשון בין בשאר ימים (סד)) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ג מהרי"ק שורש מ"א); ^וואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד, יצא (סה). הגה: ובלבד שיהיו כולם לפניו (סו) (רמב"ם פ"ו). ויטול הלולב תחלה, ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים (סז) (הרא"ש ור"ן תשובת הרשב"א סי' קנ"ו); ואם סח ביניהם, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (סח) (הגהות מיימוני).

^דמשנה וגמרא מנחות דף כז, א וכתבוהו הרי"ף (סוכה יז, א) והרא"ש בפרק ג' דסוכה (סימן יד). ^ההרא"ש שם בשם הראב"ד. ^ורמב"ם בפרק ז וכדעת הרי"ף.

• לא יברך על השאר – כבר הוסבר, שכל המינים הם מצוה אחת. ואם אחד חסר, אין כאן מצוה כלל.
• נוטלן לזכר בעלמא – כלומר אין בזה מצוה כלל, ובכל זאת לוקחים אותם, כדי שלא תישכח המצוה.
• בין בשאר ימים – זה מוסכם על המחבר.
• יצא – בדיעבד, אבל לכתחילה צריך להחזיק בכולם יחד.
• שיהיו כולם לפניו – כי כולם יחד מצוה אחת.
• ודעתו גם על האחרים – כיון שכולם מצוה אחת, צריך לתת את דעתו עליהם, בעת הברכה.
• על כל אחד בפני עצמו – על ההדס יברך "על נטילת עץ עבות". על הערבות "על נטילת ערבי נחל". על האתרוג "על נטילת פרי עץ הדר", וזו דעת הרמ"א. אבל המחבר חולק, ולדעתו אין לברך אלא ברכה אחת על הלולב. אמנם זו מציאות לא שכיחה כלל.

סעיף יג

^זאם חסר לו אחד מהמינים, לא יקח מין אחר במקומו (סט).

^זברייתא שם לא, א.

• לא יקח מין אחר במקומו – כבר הוסבר, כי ארבעת המינים מעכבים זה את זה, וקיום המצוה, כשאחד מהם חסר, הוא בלתי אפשרי. ואין מורים שיטלו מין אחר, אף שהיה מקום לומר כך, לבל תשתכח המצוה, אבל כנגד יש חשש שימשיכו כך, גם כשיהיו בידם כל ארבעת המינים.

מהותה של מצוה זו, שאינה מתקיימת אלא בהצטרף המינים כולם יחדיו, יש בה רמז על שלימות עם ישראל, ואי יכולתו של האחד מבלי מציאותו ונוכחותו של האחר.

סעיף יד

^חלא יוסיף מין אחר על ארבעת המינים, משום בַּל תּוֹסִיף (ע).

^חשם ברייתא. 

• משום בַּל תּוֹסִיף – אסרה התורה לשנות מצוה, לא לגרוע ולא להוסיף, על מה שקבע הבורא.

סעיף טו

^טלא יטול יותר מלולב אחד (עא) ואתרוג אחד (עב), אבל בערבה והדס מוֹסִיף בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (עג); ^יויש מי שפוסל להניח הדס שׁוֹטֶה בלולב (עד), נוסף על הַשְּׁלֹשָׁה בַּדִּין עָבוֹת, ^כויש מתירין (עה); ^לוהמדקדקים אינם מוסיפים על שְׁתֵּי עֲרָבוֹת וּשְׁלֹשָׁה הֲדַסִים עָבוֹת (עו).

^טתשובת רמב"ם בסוף ימיו וחזר ממה שכתב בחיבורו (פ"ז ה"ז). ^יבעל הלכות גדולות. ^כרב נטרונאי ורב פלטוי. ^לבית יוסף.

• יותר מלולב אחד – כי המילה כַּפֹּת תְּמָרִים כתובה ללא וי"ו, משמע לולב אחד.
• ואתרוג אחד – כי כתוב פְּרִי עֵץ הָדָר, בלשון יחיד.
• כל מה שירצה – כי שלושה הדסים ושתי ערבות זו כמות מינימלית, ולא מקסימלית.
• הדס שׁוֹטֶה בלולב – כי הדס כזה הוא כמו סוג אחר.
• ויש מתירין – כי זה מין הדס, ולא מין אחר. ואף שהוא פסול למצוה, אפשר להשתמש בו לנוי.
• ושלשה הדסים עבות – כך נוהגים רוב הקהילות. עם זאת, יש נוהגים כדעה הראשונה, המובאת בשולחן ערוך. וגם היא, כמובן, לגיטימית.

נטילת הלולב וברכתו (תרנא)

• כל אחד צריך ליטול את הלולב, ואין אדם יוצא בנטילת חברו [א].
• את המצוה מקיימים בנטילת לולב אחד, אתרוג אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות [א].
• מן התורה, יוצא אדם ידי חובה גם בנטילתם אחד אחרי השני, כשכולם מונחים לפניו (ב).
• אלא שתקנו חכמים לאגוד את הלולב עם ההדסים והערבות, ולאחוז את האתרוג בצמידות אל האחרים, בזמן המצוה [א].
• את המינים הנאגדים צריך לאגוד טרם כניסת החג. אם לא עשה כן, יאגדם בחג אבל ללא קשר אמיתי, אלא יעשה כעין עניבה, או יכרוך עלה מסביבם, ולא יקשור [א].
• נהגו להוסיף שלושה קשרים סביב גוף הלולב, מלבד הקשר האוגד [א].
• את הלולב יאחז ביד ימין, ואת האתרוג בשמאל. אם שינה, יצא ידי חובה [ב].
• למנהג הספרדים, גם איטר יעשה כן. אבל האשכנזים נוהגים שהאיטר נוטל בימין שלו, שהוא שמאל כל אדם [ב].
• אחיזת ארבעת המינים צריכה להיות כבדרך גידולם, כלומר ראשם פונה מעלה [ב].
• יאחז הלולב בימין, ולפני נטילת האתרוג, יאמר את הברכה, וירים את האתרוג. או שיהפוך את האתרוג בעת הברכה, ובסיומה ייטלו וראשו כלפי מעלה [ה].
• בפעם הראשונה שנוטל לולב, יברך שהחיינו, מיד אחר הברכה על נטילת לולב [ו].
• בתום הברכות, ינענע מיד את הלולב, כשבידיו אחוזים הלולב והאתרוג [ח].
• עניין הנענוע הוא להשליט את ה' על כל המציאות (נא).
• מלבד הנענועים אחר הברכה, ינענע גם בהודו ובאנא ה' הושיעה נא, כל אחד לפי מנהגו [ח].
• סדר הנענועים לשיטת המחבר – ראשית ינענע לצד שלפניו, אם הוא במערבה של ירושלים, ינענע מזרחה. לאחר מכן דרומה מערבה צפונה , למעלה ולמטה (אין הכוונה להפיכת ראש הלולב כלפי מטה, אלא הורדת ידיו לכיוון מטה). למעשה, כשיטה זו נוהגים חלק מהאשכנזים. [י]
• אמנם הספרדים נהגו, וכך גם חלק מהאשכנזים, לנענע לפי סדר שונה, שמקורו בתורת הסוד. תחילה מנענעים דרומה, אחר כך צפונה, משם מנענעים מזרחה, מעלה ומטה, ובסיום, לצד מערב. (ס)
• הנענוע עצמו, מנהגים רבים לו, וכולם טובים. [ט]
• יש ליטול לולב אחד ואתרוג אחד. שני הדסים ושלש ערבות. יש הנוהגים להוסיף הדסים או ערבות [טו].

[1] קשה להבין דין זה, מה בכך שקיימת חציצה בין ידו ללולב, הרי כדי לקיים את מצות וּלְקַחְתֶּם, די לכאורה שהלולב מצוי בידו ומנענעו. ואי אפשר לדמות את נטילת הלולב לטבילה, בה נאסרה החציצה, כי על הטבילה יש פסוק מפורש (ויקרא יד ט) "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם", כפי שפירשו בגמרא (סוכה ו, א) שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים.

ואכן יש ראשונים שפסקו שיצא בדיעבד (ראה מגן אברהם כאן סק"ב שכך משמע בתוספות). אמנם למעשה אין לזוז מהכרעת המחבר, ואם אגד במין שאינו מינו, זו חציצה.

ברם עדיין צריך להסביר מדוע נוהג דין חציצה בלולב, הרי אין פסוק כזה? אמנם יתכן כפי שכבר הסברנו, שעצם הנטילה באה לסמן שארבעת המינים ניטלים לשם מצוה. כי האדם הרי נוטל בידיו חפצים שונים כל הזמן, ובסתם דברים, גם אם לוקחם בתוך כלי, זה עדיין מוגדר לקיחה. לכן כדי להמחיש שזו נטילה של מצוה, תיקנו חכמים שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין ארבעת מינים. מלבד אם הדבר משמש לנוי, כי בזה לא תיקנו. וזה מסביר מדוע אין קשר שנעשה לנוי חוצץ, אף שבטבילה צריך להסיר כל חציצה, אפילו אם היא נעשתה ליופי.

[2] כף החיים אות כב.

[3] עיין כף החיים אות כח, ושם ל.

[4] כמבואר בסעיף הבא בדברי הרמ"א.

[5] פירוש זה הוא על פי הר"ן, המובא בבית יוסף, בסוף דבריו.

[6] מוסבר על פי המשנה ברורה, ס"ק מא.

[7] בבית יוסף כתב, כי יש לנענע שלש פעמים לכל רוח, ומעלה ומטה. בסך הכל, שמונה עשר הולכות ושמונה עשר הבאות, ושלושים  ושש נענועים, עם הכסכוס. אבל כאן בפנים פירשנו את דברי המחבר, על פי הבנת המשנה ברורה וכף החיים.