הלכות סוכה

סימן תרנ"ב – זמן נטילת לולב, ובו ב' סעיפים.

סעיף א

^אמצות לולב ביום ולא בלילה (א); וכל היום כשר לנטילת לולב, ^בשאם לא נטל שחרית, יטלנו אחר כך. ^גומכל מקום זריזים מקדימים למצות ונוטלים אותו בבוקר (ב); ^דוזמנו הוא מִשֶּׁתָּנֵץ החמה, ^הועיקר מִצְוָתוֹ בשעת ההלל, ^וואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר (ג). הגה: והמדקדק יֶאֱחֹז  הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת (ד), גם בשעת התפלה (ה), וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב הַמִּצְוֹת (ו) (טור).

^אמשנה מגילה כ, א. ^במשנה סוכה לח, א. ^גברייתא פסחים ד, א. ^דשם במגילה. ^המשנה סוכה לז, ב. ^וברייתא ברכות ל, א.

• ולא בלילה – כי לשון הציווי בתורה הוא (ויקרא כג) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". מכאן למדו חכמים, שמצות לולב נוהגת ביום ולא בלילה, על כן זמנה עד השקיעה. ובבין השמשות, ייטול בלי ברכה.
• בבוקר – המנהג הוא, לקיים את המצוה בתפילת שחרית, בעת ההלל.
• נוטלו משעלה עמוד השחר – עיקר זמן המצוה לכתחילה, הוא מהנץ החמה. אמנם בשעת הצורך, מותר להקדים את קיומה, החל מעלות השחר, ויכול לברך. כמו כן קריאת ההלל, לכתחילה יש לומר מהנץ. ובדיעבד, אם קרא מעלות השחר, יצא[1].
• כשנכנס מביתו לבית הכנסת – כדי לקיים את המצוה כבר בהליכתו אל בית הכנסת. הנוהג כן, צריך לברך מיד בעת הגבהתו. ובבית הכנסת, אם הניחו מידיו, יטלנו שוב לאמירת הלל, ולא יברך פעם שניה.
• גם בשעת התפלה – בדרך כלל, אסורה אחיזת חפצים ביד, וחפצי קודש בפרט, בעת התפילה עקב הדאגה מפני נפילתם ארצה, מה שגורם לחוסר כוונה בתפילה. אבל כאן לפיתת הלולב עצמה היא המצוה, ואין חשש שדעתו תוטרד.
• כדי לחבב המצות – המחבר מסכים עם כל דברי הרמ"א כאן.

סעיף ב

^זאסור לאכול קודם שֶׁיִּטְּלֶנּוּ (ז); ואם שכח ואכל ונזכר על שֻׁלְחָנוֹ ביום הראשון, שהוא מן התורה, יפסיק (ח), אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל; ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום לא יפסיק (ט); ואם לאו, יפסיק. הגה: ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, אפילו ביום ראשון אין צריך להפסיק (י) בִּדְאִכָּא שְׁהוּת ביום (יא) (ר"ן פ' לולב הגזול).

^זמשנה וברייתא סוכה לח, א וכאוקימתא דרבי זירא.

• קודם שֶׁיִּטְּלֶנּוּ – זהו כלל בכל החיים, שיש להקדים את קיום מצוות, ורק אחר כך לטפל בצרכים האנושיים. בשעת הצורך, טעימה מותרת.
• יפסיק – את הסעודה לצורך קיום מצות לולב, כלומר לברך ולנענע את הלולב. ואין צורך לחזור על אמירת ההלל ולנענע בפסוקים כנהוג, מאחר וכבר יצא ידי חובת הלל.
• לא יפסיק – אף שהתחיל באיסור, לא חייבוהו חכמים להפסיק, הואיל ונותר זמן לקיום המצוה.
• אפילו ביום ראשון אין צריך להפסיק – כי כשהתחיל לאכול, לא התחייב במצוה. אם כי מציאות זו, שאדם סועד בשעת בוקר מוקדמת, טרם עלות השחר, אינה שכיחה[2].
• בִּדְאִכָּא שְׁהוּת ביום – תרגום: כשיש זמן במשך היום.

זמן נטילת לולב (תרנב)

• זמן קיום המצוה הוא מהזריחה עד השקיעה [א].
• טוב להזדרז ולקיים את המצוה מיד בבוקר, בעת אמירת ההלל [א].
• בשעת הדחק, אפשר לקיים את המצוה מעלות השחר (כ- 72 דקות לפני הזריחה), ואפשר לברך [א].
• אם כבר שקעה החמה, יטול את הלולב, אבל לא יברך (א).
• מותר לאחוז את ארבעת המינים בעת התפילה [א].
• אסור לאכול לפני קיום המצוה [ב].
• אם צריך לכך, מותר לטעום משהו (ז).

[1] חזון עובדיה, יום טוב, עמוד פט.

[2] הט"ז חולק על הרמ"א, ופוסקים רבים העתיקו דבריו. לדעתו אכן חובה להפסיק, כשם שכתב המחבר (בסימן פט סעיף ה) "ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק. וי"א שא"צ להפסיק", נמצא כי פסק המחבר כדעה ראשונה, ואכן קיימת חובה להפסיק בהגיע עת התפילה.

ויש ליישב דעת הרמ"א עם שיטת המחבר, כי נראה שהמחבר בסימן פט לא דיבר על סועד שהחל בארוחה יותר מחצי שעה לפני עלות השחר, אלא כתב סתם, לפני עלות השחר. לפי זה יתכן שאם התחיל מוקדם כל כך, יותר מחצי שעה קודם עלות השחר, יתכן שאין מחלוקת כלל, ולכל הדעות אין צריך להפסיק. עוד יש להוסיף על כך, שדברי הרמ"א יסודם בר"ן, ואין לדחות דברי ראשון, וה' יצילני משגיאות.