הלכות סוכה

סימן תרנ"ח – דיני לולב ביום טוב ראשון

סימן תרנ"ח – דיני לולב ביום טוב ראשון, ובו ט' סעיפים.

כתוב בתורה "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' א-ֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". למדו חכמים מפסוק זה, שמן התורה המצוה נוהגת בכל מקום, דווקא ביום ראשון. ובהר הבית[1], כלומר לפני ה', כל שבעה ימים. אמנם לאחר חורבן בית המקדש, תיקנו חכמים שהלולב יינטל בכל מקום, שבעה ימים. וכבר ראינו (בסימן תרמט ועוד) שביום ראשון מחמירים בכמה דינים, כגון מראה הלולב, שלכל הדעות צריך להיות נאה ושלם, ובעיקר, בבעלות מקיים המצוה. כפי שלמדו מהנאמר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם (סוכה מא, ב) משלכם, ולא שאול או גזול.

סימן זה עוסק בעיקר בדין זה.

סעיף א

^אמן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון, וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה (א).

^אמשנה סוכה מא, א וראש השנה דף ל, א.

כל שבעה – כפי שהסברנו בהקדמה.

סעיף ב

^בביום שבת אינו נוטל, אפילו אם הוא יום ראשון (ב). הגה: ואסור לטלטל הלולב בשבת, דְּהָוֵי כְּאֶבֶן (ג) (ר"ן ס"פ לולב הגזול והמגיד פ"ד וכל בו); אבל האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו (ד); ואסור ליתנו על הבגד, אפילו ביום טוב, דְּמוֹלִיד רֵיחָא (ה) (מהרי"ל).

^במסקנת הגמרא סוכה מד, א.

אפילו אם הוא יום ראשון – אף שחיוב הלולב ביום ראשון הוא מן התורה, אין ליטלו בשבת. ובגמרא ביארו כי חששו חכמים, שמא יועבר הלולב ממקום למקום, ברשות הרבים. ואף שכיום מקובל שאין לנו רשות הרבים, לא נתבטלה גזירה זו. ונראה שהבינו חכמים כי הטיפול במצות לולב בשבת, יפגע בקדושת השבת. וזה הפירוש "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", כי הדבר יגרום שהשבת תקבל מראה מסוים של יום חול[2].
דְּהָוֵי כְּאֶבֶן – דימוי הלולב לאבן בא לומר, שאין בו כל תועלת. שכן אסור להריח בו, ולא נועד אלא עבור המצוה. ובשבת, הואיל ואי אפשר לקיים את המצוה, הרי הוא מוקצה מחמת גופו.
דראוי להריח בו – כמו שראינו בסימן תרנג סעיף א. על כן הוא ראוי לפחות למשהו, ומפני זה אינו מוקצה כלל[3].
דְּמוֹלִיד רֵיחָא – לדעת רמ"א, יש איסור דרבנן להחדיר ריח טוב בבגדים, בשבת וחג. כי הוא מוליד דבר חדש בבגד שלא יועד לכך (כי בבגד שאכן יועד לכך, אין איסור). אמנם המחבר לא פסק שיש איסור, להוליד ריח בבגד.

סעיף ג

^גאין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שֶׁהִשְׁאִילוֹ, דְּבָּעִינָן לכם (ויקרא כג, מ), משלכם, ^דואפילו אמר לו: יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כְּבַתְּחִלָּה, לא יצא (ו), דְּהָוֵי כמו שָׁאוּל; ^הואם נְתָנוֹ לו במתנה, מותר (ז).

^גמשנה וברייתא שם מא, ב. ^דהרא"ש שם. ^השם בברייתא.

לא יצא – כי לא קיבל בעלות, רק בהשאלה. וההבדל בין השאלה למתנה הוא, שהמשאיל אינו מעניק לשואל בעלות על החפץ, רק אפשרות שימוש לזמן מה. אבל במתנה, אפילו יאמר על מנת שתחזיר, ניתנת לו בעלות מוחלטת[4], ואין התנאי מונע את בעלות המקבל. לכן יוצא ידי חובה.
מותר – כוונתו שאין האדם מוכרח להוציא כסף, כדי לקבל בעלות על לולב.

סעיף ד

^ונְתָנוֹ לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שֶׁמַּתָּנָה על מנת להחזיר שְׁמָהּ מַתָּנָה (ח); ^זואם לא החזירו, לא יצא ^חאפילו נתן לו את דָּמָיו (ט), ואפילו נֶאֱנַס מִיָּדוֹ (י); וכן אם החזירו לאחר זמן מִצְוָתוֹ (יא), לא יצא. הגה: ומותר לתת לו אתרוג במתנה על מְנַת שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ, (יב), דְּלֹא גָּרַע מִמַּתָּנָה עַל מנת להחזיר (יג) (ר"ן פ"ה דנדרים).

^וממעשה דרבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע וכו' בברייתא שם. ^זמימרא דרבא שם. ^חהרא"ש שם בשם בעל העיטור.

שֶׁמַּתָּנָה על מנת להחזיר שמה מתנה – נתינה זו קרויה "מַתָּנָה על תנאי", ואם התנאי יתקיים, תוגדר המתנה כ"מתנה".
אפילו נתן לו את דמיו – אחר קיום המצוה, ונמצא שקיימה בלולב שאינו שלו, הלכך לא יצא ידי חובה.
ואפילו נאנס מידו – אף שרצה להשיב את הלולב לבעליו ונאנס, ולא יכל להשיב. כיון שלמעשה לא נתקיים התנאי, אין המתנה מוגדרת מתנה, ולא יצא ידי חובה.
וכן אם החזירו לאחר זמן מִצְוָתוֹ – אם הוחזר הלולב בחלוף זמן המצוה, לא יצא ידי חובה, כי בעל הלולב טרם קיים את המצוה, ובודאי רצה לקיימה. אמנם אם קיים בעל הלולב את מצוותו, יכול הוא לתתו במתנה, וללא תנאי. שכן למחרת ניתן לצאת בלולב שאול, והשואל יחזירנו מעצמו.
על מְנַת שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ – אם יקדיש את האתרוג, לא יוכל בעליו לקבלו חזרה, על כן עושה תנאי, שנותנו על מנת שלא יקדישנו. ואף שהגביל את השימוש של המקבל, זו עדיין קרויה מתנה.
דְּלֹא גָּרַע מִמַּתָּנָה עַל מנת להחזיר – זה לא פחות טוב ממתנה על מנת להחזיר, שגם בו צמצם הנותן את מקבל המתנה.

סעיף ה

^טנְתָנוֹ לו סתם, הָוֵי כאילו אמר לו: על מנת שתחזירהו לי, דְּמִסְתָמָא על דעת כן נְתָנוֹ לו, כיון שצריך לצאת בו, שֶׁאֵין לוֹ אַחֵר (יד); ואם לא הֶחֱזִירוֹ, לא יצא. הגה: וצריך לחזור וליתנו לבעליו במתנה, כדי שיהיה של בעלים וְיֵצְאוּ בו (טו) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ד); ^יוּמִיהוּ אפילו לא הֶחֱזִירוֹ לידו אלא לְאַחֵר, וְאַחֵר לְאַחֵר, וְהָאַחֲרוֹן מַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים, יָצָא (טז).

^טשם וכפסק הטור והר"ן. ^יטור.

שֶׁאֵין לוֹ אַחֵר – בעל הלולב, או ילדיו, לא קיימו את המצוה, או שחפצו לשוב ולקיימה. לכן מסתבר שלמרות שלא התנה מפורש להחזיר, הרי זה כאילו התנה בפירוש.
כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו – כלומר לא די בהחזרת הלולב באופן מעשי, כי ניתן לפרש זאת כהשאלה. לכן צריך המחזיר לכוון, שמקנהו חזרה לבעליו. וזה מוסכם על המחבר.
וְהָאַחֲרוֹן מַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים, יָצָא – כי התנאי של הבְּעָלִים היה, שלבסוף ישוב הלולב אל ידו. וכשהוא ניתן ביד אחר, וזה לאחר, ומחזיר לבעלים, הרי נתקיים התנאי של הבעלים הראשונים.

סעיף ו

(יז) ^כלא יִתְּנֶנּוּ ביום ראשון לְקָטָן, קודם שיֵּצֵא בו, מפני שהקטן קונה (יח) ואינו מַקְנֶה לאחרים מן התורה (יט), ונמצא שאם החזירו לו, אינו מוחזר; ^לויש מי שאומר שאם הגיע לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת, מותר (כ); ^מואם תופס עם התינוק (כא), כיון שֶׁלֹּא יָצָא מִיָּדוֹ שַׁפִּיר דָּמִי (כב).

^כמימרא דרבי זירא מו, ב. ^לר"ן שם. ^ממרדכי והגהות אשר"י בשם אור זרוע.

הקדמה לסעיף – קטן, עד גיל שש או שבע, נעדר כל אפשרות להקנות. אחר גיל זה, אין לו מן התורה אפשרות להקנות, אבל מדרבנן יכול הוא להקנות. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כט הלכה ו) "קָטָן עַד שֵׁשׁ שָׁנִים אֵין הַקְנָיָתוֹ לַאֲחֵרִים כְּלוּם. וּמִשֵּׁשׁ שָׁנִים עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, מִקָּחוֹ מֶקָּח וּמִמְכָּרוֹ מֶמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבטל, וְלֹא יִמצא מִי שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ". אבל אם נותנים מתנה לקטן, הוא זוכה בה מן התורה.
מפני שהקטן קונה – מן התורה.
ואינו מַקְנֶה לאחרים מן התורה – רק מדרבנן. והיות שאינו מקנה מן התורה, נמצא שאם החזיר לולב, לא קנאו המקבל מן התורה, ואינו יכול לקיים בו את המצוה.
מותר – כי מאחר שתיקנו חכמים בקטן שהגיע לגיל הפעוטות שיוכל להקנות, נמצא שבהחזרת הלולב לאביו, חזר אביו וקנאו.
תופס עם התינוק – האב תופס יחד עם בנו הצעיר, ומנענעים.
שַׁפִּיר דָּמִי – הואיל ולא יצא הלולב מיד האב, אין כאן נתינה לקטן.

יש מי שכתב שאב יכול להרשות לבנו את השימוש בלולב, אף ללא הקנאה. כי מאחר והילד נוטל הוא הרי מתחנך, גם אם הלולב אינו שלו.

סעיף ז

^נשֻׁתָּפִים שֶׁקָּנוּ לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ במתנה (כג). הגה: ודוקא שֶׁלֹּא קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אבל אם קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה יוצאים בו מִסְּתָמָא, דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי קְנָאוּהוּ (כד) (המגיד).

^נמימרא דרבה בר רב הונא בבא בתרא קלז, ב והביאו הרי"ף ורא"ש בפרק ג דסוכה וכן כתב הרמב"ם (פ"ח הי"א).

עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ במתנה – כי ביום הראשון צריך האתרוג להיות בבעלותו המוחלטת, לצורך קיום המצוה.
דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי קְנָאוּהוּ – כלומר ברור ששניהם רוצים לקיים את המצוה. ואף אם לא פירשו את רצונם, ברור שמסכימים שהראשון הנוטל, יקבל את חלקו של השני במתנה. ואחר שיוצא בו, ייתן את הלולב במתנה לחברו. אבל המחבר סובר, שצריך לפרש זאת.

סעיף ח

^סהאחים שֶׁקָּנוּ אתרוגים (כה) מִתְּפִיסַת הבית (כו) ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך, יָצָא (כז); ואם היו מקפידים, לא יָצָא עד שֶׁיִּתְּנוּ לו חלקם במתנה (כח); ^עואם קנה זה אתרוג וזה ^*)פָּרִישׁ, או שֶׁקָּנוּ כְּאֶחָד אתרוג (כט), רִמּוֹן וּפָרִישׁ מִתְּפִיסַת הבית, אינו יוצא באתרוג עד שֶׁיִּתְּנוּ לו חלקם במתנה (ל), ואף על פי שאם אֲכָלוֹ אין מקפידים עליו, מפני שֶׁכָּל שֶׁאֵין שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֵין מְחִילָתָם בִּסְתָם מוֹעֶלֶת (לא), אבל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אפילו היה מְעֻלֶּה מֵאֲחֵרִים, מְחִילָתָן בִּסְתָם מוֹעֶלֶת, לפי שאינם מקפידים (לב).

^סממימרא דלעיל. ^עכגירסת הרי"ף שם וכפירוש הר"ן וכן כתב הרמב"ם (שם). ^*)(פירוש, שקורין קוויטן ואיתא בירושלמי (כלאים פ"א ה"ד) שנקרא פריש שהוא מופרש לבישול).

שקנו אתרוגים – לאכילה.
מִתְּפִיסַת הבית – ירושה שכל היורשים שותפים בה, טרם נתחלקה.
יָצָא – כי ויתרו לו על חלקם.
עד שֶׁיִּתְּנוּ לו חלקם במתנה – בצורה מפורשת.
או שֶׁקָּנוּ כְּאֶחָד אתרוג – קנו יחד אתרוג בודד, ופירות נוספים.
עד שֶׁיִּתְּנוּ לו חלקם במתנה – כי היות ובידם רק אתרוג אחד, ולא אמרו בפירוש שמוותרים, אי אפשר לומר שמן הסתם ויתרו על בעלותם.
אֵין מְחִילָתָם בִּסְתָם מוֹעֶלֶת – כי ברור ששאר היורשים רוצים גם הם בעלות על האתרוג, ואין כאן ויתור אוטומטי.
לפי שאינם מקפידים – לכן הגם שלא נאמרה אמירה מפורשת, מן הסתם יש כאן ויתור הדדי.

סעיף ט

^פמה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פֵּרְשׁוּ שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם (לג). הגה: (לד) וגובין מעות אתרוג לפי ממון, דְּהִדּוּר מִצְוָה מוּנָח טְפֵי עַל עֲשִׁירִים (לה) מֵעַל עֲנִיִּים, ואשה פטורה מליתן למעות אתרוג הואיל ואינה חייבת בו (לו) (תשובת מהרי"ל סימן ק"ז). וכל אדם ישתדל ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד, כדי לקיים המצוה כתקנה (לז) (הג"מ סוף הל' לולב).

^פטור בשם הרשב"ם והביאו הרא"ש בפרק ג' דסוכה.

על מנת שיחזירוהו להם – כי לו יצויר, שלא יוכלו לצאת בו ידי חובה, הרי זה כאילו זרקו את ממונם. לכן ההערכה הברורה היא שרצונם לעשות על פי הדין.
הקדמה לרמ"א – בהטלת תשלום על הציבור, יש שתי דרכים כיצד לגבותו. או לדרוש מכל אחד תשלום שווה. או שכל אחד יידרש לשלם כפי יכולתו הכלכלית. וככל שגדולה יכולתו, ישלם יותר.
מוּנָח טְפֵי עַל עֲשִׁירִים – כאשר רוכש הקהל ארבעה מינים מהודרים, נדרשים העשירים לשלם יותר. מהטעם שכתב רמ"א, כי משלמים עבור הידור מצוה, וזה מוטל על כתפיהם. אמנם העלות הבסיסית, תתחלק בשווה בין כולם, כי אין מי שלא חייב במצוה.
ואינה חייבת בו – ולכן אינה מחויבת לשלם.

המנהג הרווח בקרב בני ספרד הוא, שאין הנשים מברכות על הלולב. אבל אצל האשכנזים נהגו שיכולה אשה, הרוצה לקיים את המצוה, לברך עליה.

כדי לקיים המצוה כתקנה – לאו דווקא ביום ראשון, אלא גם בשאר הימים, כדי שיוכל להשתתף בנענועים.

דיני לולב ביום טוב ראשון (תרנח)

מצות לולב ביום טוב ראשון, היא מן התורה [א].
בשאר ימים, זו מצוה מדרבנן [א].
מצות לולב נדחית בשבת, אפילו אם חל יומו הראשון של החג בשבת [ב].
אין לטלטל את הלולב בשבת [ב].
ביום ראשון, אין אדם יוצא בלולבו של חברו ידי חובה [ג].
אבל יכול בעל הלולב להקנות את לולבו לזולת, על מנת שיחזירהו לו [ד].
נתנו לו סתם, הרי זה כאילו נתנו על מנת להחזירו [ה].
אין לתת לולב לקטן, אפילו על מנת להחזיר, טרם קיים הנותן את המצוה [ו].
לולב שנרכש בשותפות שני אנשים, אין המצוה מתקיימת בו עד שיתן כל אחד את חלקו לחברו, על מנת להחזיר [ז].

[1] ויש אומרים אף בכל העיר העתיקה של ירושלים. ויש מחמירים הנוסעים אל הכותל, כדי לקיים שם את המצוה, לשיטה זו. אמנם אין זו חובה (חזון עובדיה סוכות עמוד שלג).

[2] במקדש אמנם נטלו לולב בשבת, וכנראה, לא חששו חכמים שהשבת תיפגע, כי הנוכחים שם ידעו לקדש את המצוה ברמה כזאת, שלא תפגע כלל בקדושת השבת.

[3] בסימן תרנג, המחבר כתב אמנם, שמפאת המחלוקות אם יש חיוב לברך, אין להריח בו. ועדיין אין האתרוג הופך למוקצה, כי ההימנעות מהרחתו אינה אלא חומרה בעלמא.

[4] כאן יש להעיר, שצריך להשתדל להעביר תשלום עבור ארבעת המינים עוד טרם ייכנס החג. כי אם לא יעשה כן והמוכר התנה תנאי, שכל עוד לא יתקבל תשלום בעד החפצים הם עדיין שלו, הרי ארבעת המינים שבידו, שייכים למוכר, ולא יוכל לצאת בהם ידי חובה. אלא אם כן המוכר הסכים להקנות את הלולב לגמרי, והתשלום מוגדר בתור חוב של הקונה, ובמקרה זה הלולב אכן בבעלות הקונה, ויוכל לצאת בו ידי חובה.