סימן ת"ר

ביצה שנולדה בראש השנה, ודיני הקידוש, ובו ג' סעיפים.

בכניסת כל חג, ובכל קיום מצוה החוזרת פעם בשנה, מברכים ברכת שהחיינו, להודות על כך לה'. אמירת שהחיינו נעשית בסוף הקידוש, והנשים מברכות אותו בהדלקת הנרות, אם מדליקות לפני קידוש.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את הירח, נודע הדבר לתושבי חו"ל רק בחלוף זמן רב, לכן תיקנו חכמים שכל יום טוב יחגג שני ימים, מחמת הספק. זו הסיבה שתושבי חו"ל מברכים שהחיינו לא רק בכניסת ליל ראשון, של כל חג, אלא גם בכניסת היום השני. כי בתקנת חכמים הוגדרו שני הימים כספק, שמא היום הראשון הוא הקדוש, ומן הדין לומר בו שהחיינו. או אולי דוקא היום השני קדוש, והוא היום שחובה לומר בו שהחיינו. ולמרות שכבר מצוי בידינו לוח שנה, ומאד ברור מתי יחול כל חג, בכל זאת לא נתבטלה תקנתם, ויש לחוג שני ימים טובים.

ועדיין מתייחד ראש השנה בכך שהוא היחיד הנחוג בתחילת חודש. תזמון זה השפיע תדיר על תושבי ארץ ישראל, שלא ידעו מתי נתקדש החג, וגם הם נהגו לחוג שני ימים של ראש השנה.

השפעה נוספת לתזמון ראש השנה בתחילת חודש היתה על תושבי ירושלים. מאחר וזמן הופעת העדים על מולד הלבנה, מאד השפיע על קביעת התאריך. כי אם הופיעו אלו עד שעת המנחה של היום הראשון, נעשה הוא קודש, והיום השני הוגדר יום חול. אבל אם לא הופיעו עד שעת המנחה, סרבו לקבלם, וממילא נעשה היום השני ראש השנה האמיתי. ובכל זאת, תיקנו חכמים, שבמקרה כזה לא ייהפך היום הראשון ליום חול, אלא יש להמשיך ולנהוג בו כאילו היה ראש השנה. תקנה זו יצרה מציאות, בה יתכן ויהיו שני ימי קודש, הגם שברור כי רק היום השני קדוש, ללא ספק. מציאות זו גרמה לחכמים להחמיר בדינים מסוימים, ולהחשיב את שני הימים כיום ארוך, שכולו קדושה אחת.

סימן זה דן במציאות זו שראש השנה הוגדר כיום אחד ארוך, ומה הדינים הנובעים מכך.

סעיף א

^אביצה שנולדה ביום טוב הראשון (א), וכן מה שנצוד בו, וכן מה שנתלש בו (ב), אסור בשני (ג). הגה: וכבר נתבאר לעיל סימן תקי"ג סעיף ה' וסימן תקט"ו.

^אמימרא דרב ושמואל ביצה (ג) ד, ב. וכרבא דף (ד) ה, ב.

(א) ביום טוב הראשון – בכל חג, הוטל על הנולד איסור דרבנן, וטעם האיסור מוסבר בהלכות יום טוב, ראה דברינו שם.

(ב) וכן מה שנתלש בו – חכמים אסרו את הניצוד והנתלש ביום ראשון של חג, כי אם יתירוהו, עלול הדבר לגרום שיצודו או יתלשו, ויעברו על איסור דאורייתא.

(ג) אסור בשני – זו חומרה ספציפית לראש השנה. אבל בשאר ימים טובים של גלויות, האיסור על הנולד הניצוד או הנתלש, הוא רק ביום טוב ראשון.

סעיף ב

(ד) בקידוש ליל שני ילבש בגד חדש (ה) (הגהות מיימוני פרק כ"ט מהלכות שבת הכ"ג) או ^במניח פרי חדש ואומר שהחיינו (ו); ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, ^געם כל זה יאמר שהחיינו (ז).

^בטור בשם אביו הרא"ש ומהר"מ מרוטנבורג משום דאיכא פלוגתא בין גדולי הפוסקים והגאונים אם יש לברך שהחיינו. ^גהאגור כדעת רש"י ורשב"ם והעיטור.  

(ד) הקדמה לסעיף – כל חג נחגג בחו"ל שני ימים. וברכת שהחיינו נאמרת גם בכניסת היום השני, כנזכר בהקדמת הסימן. סעיף זה דן על ברכת שהחיינו ביום שני של ראש השנה.

(ה) בגד חדש – אף שהמחבר כתב (בסימן רכג סעיף ד) כי יש לברך בשעת הקניה, רבים מברכים בשעת הלבישה. ובראש השנה כך יש לנהוג, כדי לברך גם על היום, ומשום שהמנהג הנפוץ הוא לברך בעת הלבישה. אמנם אם כבר בירך בעת הקניה לא יוכל לברך בשעת הלבישה

(ו) ואומר שהחיינו – ראינו בסעיף הקודם, שחכמים החשיבו את שני ימי ראש השנה כיום ארוך, ומחמת כן אין מקום לומר שהחיינו ביום השני. מאידך, היתה זו תקנה של ספק, האם היום הראשון הוא החג, או השני. ולא אמרו חכמים שהוא יום אחד ארוך, אלא להחמיר, ולא להקל. לכן, כדי לצאת מכל ספק, אומרים שהחיינו על בגד חדש או פרי חדש.

(ז) עם כל זה יאמר שהחיינו – כי מעיקר הדין רק אחד משני הימים הוא ראש השנה, ומה שאמרו שהוא יום אחד ארוך, אין זה אלא לחומרה, כאמור.

סעיף ג

(ח) ^דאם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו, בשופר ביום שני (ט). הגה: ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול (י), וכן המנהג במדינות אלו (יא) (הגהות מיימוני הלכות שופר).

^דטור.

(ח) הקדמה לסעיף – לדעת המחבר, אין לברך שהחיינו על תקיעת שופר אלא ביום הראשון. כאן מסביר המחבר כיצד לנהוג, כשחל ראש השנה בשבת, והשופר נתקע לראשונה ביום השני.

(ט) בשופר ביום השני – התקיעות ביום השני הם תחילת המצוה, לכן יש לומר שהחיינו. ואין חשש שיטעו לברך בשנה אחרת בראשון ובשני.

(י) אפילו אם חל יום ראשון בחול – כבר הוסבר שיסוד שני הימים הוא ספק. הלכך יש להחשיב את היום השני כיומו הראשון של ראש השנה, ולברך בו שהחיינו.

(יא) וכן המנהג במדינות אלו – כך אכן נוהגים בני אשכנז. ומנהג הספרדים כדברי המחבר, שאין לברך ביום השני שהחיינו על התקיעות.

—————————————————–

ביצה שנולדה בראש השנה ודיני קידוש (תר)

א. ביצה שנולדה ביום ראשון של ראש השנה, וכן מה שניצוד או נתלש בו, אסור בשני הימים [א].

ב. בקידוש ליל היום שני של ראש השנה נוהגים ללבוש בגד חדש או לאכול פרי חדש כדי לברך שהחיינו [ב].

ג. גם מי שאין לו בגד או פרי חדש אומר שהחיינו [ב].

ד. למנהג ספרד מברכים שהחיינו על מצות השופר רק ביום הראשון, מלבד בשנה בה חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, אז יברכו שהחיינו על התקיעה של היום השני [ג].

ה. אשכנזים נוהגים לברך שהחיינו בשני הימים [ג].