היסח הדעת בתפילין
1. איסור היסח הדעת בתפילין
2. מקור שיטת הרא"ש
3. שיטת הרמב"ם לפי השאגת אריה
4. הישן פטור מן המצוות
5. הסבר נוסף בדברי הרמב"ם
6.סיכום
1. איסור היסח הדעת בתפילין
חייב אדם למשמש בתפילין שעליו כדי לא להסיח דעתו מהם. וזו לשון הגמרא[1]: אמר רבה בר רב הובא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד – שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.
מהי מהות היסח הדעת האסורה? האחרונים ובראשם השאגת אריה (סימן לט) פירשו שנחלקו הראשונים בשאלה זו:
– לפי שיטת רבנו יונה (ברכות יד,ב ד״ה "ולא") ובעקבותיו הרא״ש (ברכות פרק ג, סימן כח), האיסור מצומצם: אסור שאדם הלובש תפילין יחשוב דברים שלא מתאימים לקדושת התפילין; כקלות ראש, ליצנות והרהורים רעים. אך אם רק אין דעתו עליהם — "לא נקרא זה היסח הדעת".
– לפי שיטת הרמב״ם, שכתב בסתם (הלי תפילין ד, יד): "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד״, הדרישה רחבה יותר. ופירושה כפשט הגמרא — שתהא דעתו על התפילין כל זמן שלובשם.
ופסק השאגת אריה כהסברו ברמב״ם.
ויש לסוגיה זו השלכה חשובה בנוגע ללבישת תפילין שלא בזמן התפילה. במסגרת מאמר זה נשתדל להביא את מקורות השיטות, וננסה להוכיח שייתכן שהרמב״ם אינו חולק על הרא״ש, ושכולם מודים לשיטה אחת.
2. מקור שיטת הרא״ש
ר׳ יונה, ובעקבותיו הרא״ש, מבססים את שיטתם על שתי נקודות — גמרא וסברא:
- במסכת סוכה (כו,א) מביאה הגמרא ברייתא: "ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע". כיצד אפשר לישון אפילו שינת ארעי בתפילין, באם אסור להסיח דעתו מהן? מכאן מסיק הרא״ש שהיסח הדעת הינה דוקא מחשבות שליליות, ולא רק חיסרון בכוונה חיובית.
- לא יתכן שהתורה דרשה מאדם שיחשוב כל רגע על התפילין, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ״דאי לא תימא הכי — איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום?!".
3. שיטת הרמב״ם לפי השאגת אריה
השאגת אריה טוען שהרמב״ם חולק על שיטה זו, ולשיטתו אדם חייב ממש לחשוב על התפילין כל הזמן. וזה לשון בעל השרידי אש (ח״א סי׳ ד) שתמצת שיטה זו: "ויוצא שאיסור היסח הדעת הוא אם אינו חושב תמיד שהתפילין בראשו, שהאדם צריך לחשוב שהתפילין בראשו, כדי שיזכור תורת ה׳". ודייקו זאת גם מדברי הרמב״ם לעניין מצטער (ד, יג):
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו – פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן.
הא למדת שאיסור היסח הדעת אינו תלוי בקלות ראש.
אלא שלשיטה זו יש לתרץ את קושיית הראשונים — כיצד התירו לישון שינת ארעי בתפילין? הלוא הוא מסיח דעתו מהם!
ותירץ השאגת אריה שהגמרא בסוכה שם נותנת שיעור לשינת הארעי: ״וכמה שינת עראי — כדי הילוך מאה אמה". ומחדש השאגת אריה שיש שיעור גם להיסח הדעת, ואף הוא כדי הילוך מאה אמה[2].
ובפירושו זה הוא רוצה להשיב גם על ראיית הסברא. שאמנם אי אפשר לחשוב בכל רגע על התפילין, אך אפשר לעשות זאת מפעם לפעם.
ערוך השולחן (כח, ה) דוחה פירוש זה, שכפי שראינו הרמב״ם כתב (בהלכה יד) "שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ …״.
4. הישן פטור מן המצוות
עוד תירוץ תירצו גדולי האחרונים[3]: "שבשעת שינה אין איסור של היסח הדעת, שאז פטור ממצות תפילין".
ועל פי תירוץ זה נטו הפוסקים הנ״ל לפסוק כרמב״ם. אך לא זכיתי להבין דבריהם, שהרי הם התייחסו רק לראייתו הראשונה של רבנו יונה, הקושיה מהגמרא. אולם רבנו יונה נימק דבריו גם בסברא, שאי אפשר שהתורה תדרוש מהאדם לחשוב כל הזמן על התפילין, ואת זאת לא תירצו.
גם התירוץ שבשעת שינה אין איסור של היסח הדעת לא מתיישב על לבי. שלפי דבריהם עולה שהסחת דעת קטנה, רגע בלי מחשבה על התפילין, הרי הוא איסור גמור, ואילו היסח הדעת גדול, לישון שינת ארעי — מותר. ואמנם הערה זו אינה קושיה מבחינה משפטית, שהישן לטענתם פטור מהמצוה, ולכן לא איכפת לנו מהסחת דעתו. ולכן אביא עוד שתי קושיות על תירוצם:
- לא ברור כלל שהישן פטור מן המצוות. ודאי שהישן פטור ממצוה שדורשת מעשה, אבל מצוה כציצית ותפילין, שאינה דורשת מעשה, מנין לנו שהישן פטור מהם? גמרא ערוכה היא במנחות[4] שמשמע ממנה שגם לילה זמן ציצית: אדם הלובש ציצית גם ביום וגם בלילה לא יברך על הציצית בבוקר, שהרי לא הפסיק בקיום המצוה מאז הברכה הקודמת. ומכאן שגם בזמן השינה קיים מצות ציצית.
- המעבר ממצב ערות למצב שינה לא נעשה בבת אחת. בתקופת הביניים האדם כבר אינו חושב על התפילין, שלא שולט במחשבותיו, אך עדיין לא נרדם, ולכן עדיין לא נפטר מהמצוה.
5. הסבר נוסף בדברי הרמב״ם
השאגת אריה מקשה על הטור, שמצד אחד פסק (יו״ד, שפח) שאבל פטור מלהניח תפילין משום שאינו יכול שלא להסיח דעתו מהם, ומכאן משמע שפסק כרמב״ם. אולם בהלכות תפילין כתב (או״ח, מד): "פורס עליהם סודר וישן בהם שינת עראי, ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק ובקלות ראש". ומשמע שפסק כרא״ש אביו. וכתב על זה השאגת אריה: "והמה תרתי דסתרי אהדדי"[5].
עוד הקשה השאגת אריה על רבנו יונה, שכותב שלמד תירוצו "מתוך דברי ר״מ ז״ל", הלא הוא הרמב״ם, אף שלדברי השאגת אריה הרמב״ם אינו סבור כן.
ולי נראה שבאמת הרמב״ם אינו חולק על רבנו יונה, ויתרה מזו, הרמב״ם הוא המקור לדבריו, כפי שכתב. ונראה שלמד ר׳ יונה דבריו מדברי הרמב״ם שם בסוף הפרק (ד, כה). וזה לשונו:
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא. שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו – הוא קניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא …
ומפורש בדבריו שהאיסור בתפילין הוא בשחוק, שיחה בטילה ומחשבות רעות, ולא כחובה להרהר בהם בכל רגע[6].
ובענין הראיה שהביאו מכך שהרמב״ם פוטר מתפילין את המצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו, אפשר לומר שהרמב״ם סובר שכפי ששחוק ומחשבות רעות אינם מתאימים לתפילין, כך עצבות ודאגות אינן מתאימות לתפילין, ונחשבים כהיסח הדעת. ובדומה לנאמר "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות … ולא מתוך שחוק" (שבת ל,ב), שני המצבים אינם מתאימים לתפילין[7].
6. סיכום
שלא כדברי השאגת אריה, הצענו לפרש שגם לרמב״ם איסור הסחת דעת מן התפילין אינו שיש להרהר בהם בכל רגע, אלא שאין לנהוג בהם קלות ראש.
ובזה:
- תירצנו את הקושיות על הרמב״ם מן הסוגיה (המתירה שנת ארעי בתפילין) ומן הסברא (כיצד זה אפשר להרהר בתפילין כל היום).
- ביארנו את דברי ר׳ יונה שאמר במפורש שלמד את שיטתו מדברי הרמב״ם.
- תירצנו את הסתירה בדברי הטור.
ועולה מדברינו שאדם שעוסק במלאכתו בשמחה וברצינות, הרי הוא מקיים את ההתנהגות המתאימה ללבישת תפילין כל היום. והחיוב למשמש בהם מפעם לפעם הוא שמא ישכח שהם על ראשו ויבוא לידי קלות ראש.
[1] שבת יב,א; יומא ז,ב; מנחות לו,ו
[2] שיעור היסח הדעת הובא בשמו גם בשערי תשובה (או״ח סי׳ כח, ס״ק א). וכך לפירוש הש״א הרמב״ם אמנם מחמיר בהיקף היסח הדעת, אך מיקל במשך הזמן שלה.
[3] ערוך השולחן שם, סעי׳ ו; שיעורי הגרי״ד סולוביצ׳יק על סוכה שם; שרידי אש שם, שלשונו הבאנו.
[4] דף מג,א, בדיון הגמרא במנהג רב יהודה.
[5] עיין בדברי השרידי אש שם, המציע שיש שני סוגי היסח הדעת. ולדעתו הטור מודה לרמב״ם שיש חיוב לחשוב כל שעה על התפילין.
[6] גם בספר בני ציון (לרב בן־ציון הלוי ליכטמן, סימן כח סק״ב, מעמי רכא) דוחה את דברי השאגת אריה. אלא שבעוד אנו קירבנו את דברי הרמב״ם לדברי ר׳ יונה, פירש בני־ציון את דברי ר׳ יונה כך שקרובים הם לשיטת הרמב״ם על פי השאגת אריה. יעויין בדבריו באריכות (עיקר שיטתו הובאה גם ב״בירור הלכה" על יומא דף ז,ב).
[7] ראה בערוך השולחן כ״ח ג, שהביא סברה דומה לתירוץ דברי הטור. אך כאמור, הסביר את הרמב״ם כש״א, ותירץ שישן פטור מהמצוות.