נתינת אוכל למי שאינו מברך

[1] ומהפוסקים הנוספים שהורו להיתר: שו״ת תורת חסד התיר בדרך מכירה, הואיל ויכול לקנות במקום אחר (חלק או״ח סי׳ ה. ומובא בשדה־חמד מערכת ו כלל כו אות יט; בשו״ת מהרש״ם ח״ו סי׳ יא; ובתשובות רבות העוסקות בנדו״ד). ובשרידי אש (ח״ב סי׳ ט, החל מאות כ) האריך להוכיח שאין איסור ׳לפני עיוור׳ בכל מקום שמתכוון למצווה. גם האגרות משה (או״ח ח״ה סימן יג, אות ט) הסיק שהרוצה להקל בחילוני שאינו יודע שהדבר אסור יש לו על מי שיסמוך (למרות שיש טעם לאיסור, ודעתו נוטה לאסור). וגם הגרי״י הלברשטם, האדמו״ר מצאנז זצ״ל, בשו״ת דברי יציב (חלק או״ח סי׳ פ) מורה להיתר אם מאכילו לצורך מצוה.

ואף הגרש״ז אוירבך בשו״ת מנחת שלמה הורה להיתר, שאמנם מכשיל אותו באכילה ללא ברכה, אך מצילו ממכשול של ריחוק מהתורה ולומדיה. וכאמור למעלה, גם הגר״א נבנצאל הביא כך בשם הגרש״ז אוירבך והחזון־איש. ועוד.

[2] ובדומה כתב הדגול מרבבה על הש״ך הנזכר בהערה הבאה, וז״ל: "… אבל בישראל דרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, ואפילו אינו מומר גמור, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש״ך".

[3] ומביא שם הש״ך גם את דעת החולקים. וראה בפתחי תשובה יו״ד קס, ס״ק א, המונה באוסרים את התוס׳, רא״ש ור״ן.

[4] ובזה תרצנו תמיהתו של האגרות משה (או״ח ח״ה, סוף סי׳ י,), שתמה על חילוקם של הב״ח והמג״א בין נט״י לברכה. יעויי״ש.

[5] סי׳ קסג על המג״א ס״ק ב. מחצית השקל מחלק בין נתינה ביד, החמורה יותר בדיני נט״י, לבין נתינה בפה, שדווקא קלה יותר, שהואיל ולא נוגע בידו באוכל איסורו קל יותר. ומשמע מדבריו שבשניהם יש "לפני עיוור".

[6] ולכן גזרו בו חכמים נט״י אף אם אחר מאכילו, שאפשר שמפאת טירדתו בכ״ז יגע במאכל. אך באדם רגיל אפשר שלא גזרו בו חכמים נט״י אם אינו נוגע במאכל.

[7] וגם המשנה ברורה רמז לקושיה זו בסי׳ קסט ס״ק י, ועולה מדבריו שם שאין מקור לאיסור אלא בדברי ר׳ יונה. יעויי״ש.

[8] מגן אברהם קסט, ס״ק ו; ובפמ״ג שם מדייק כן גם מהט״ז ס״ק ג; וכן החמיר במשנה ברורה שם, ס״ק יא.

[9] ובמיוחד כאן כשכל האיסור הוא "לפני עור", כפי שנביא בהמשך, ראה לקמן ז.

[10] [האגרות משה (או״ח ח״ה סימן יג, אות ט) הביא סברה זו בשם נכדו הרב מרדכי טנדלר, ששאל להתיר ע״פ זה לא רק בתורת צדקה. ודחה האג״מ סברה זו במילים "הנה אף בתינוק שנשבה בין הנכרים מפורש בשבת דף סח,א דחייב חטאת, שא״כ הרי אין זה נחשב כאנוס". ודן שם אולי למרות שאינו אנוס אין בדבר לפני עור. הערת העורך.] באמת בגמרא זו נחלקו אמוראים אם תינוק שנשבה פטור לגמרי או חייב קורבן. אולם לרב ושמואל שמחייבים קורבן אחד אין זה ככל השוגגים, שמביאים קורבן על כל מלאכה או על כל שבת, אלא מביא קורבן אחד על כל המלאכות שעשה ועל כל השבתות שעבר, ולכן אין זה שוגג רגיל גם לרב ושמואל. ולי נראה שדעת רב ושמואל שאנוס לגבי חיוב קורבן הרי זה רק מי שנדחף לעשות מעשה על ידי כח חיצוני, אבל תינוק שנשבה עשה מעשיו ברצון והם נחשבים כמעשיו, וכאשר חוזר בתשובה ורוצה לכפר על מעשיו הרי הוא מביא קורבן, אבל ודאי שאינו נענש על מה שעבר, כי מה היה לו לעשות? ועיין בהגיוני משה על הש״ס שני הסברים מדוע תינוק שנשבה מביא קורבן.

[11] סברה דומה בדברי הגרש״ז אוירבך שהבאנו למעלה בהערה 1.

[12] וישנם דברים שיוצאים בהם אף העם שבשדות. ראה למשל לעניין תקיעת שופר בגמרא סוף מסכת ראש השנה ובטור וב"י סי' תקצא; ולעניין ברכת כהנים בשו"ע קכח, כד, וכן לכבי תפילת ר"ה ויו"כ, ועוד.

[13] ראה סוטה דף י.