איסור מלאכות חול המועד

2. דעת הסוברים שמלאכות חול המועד אסורות מן התורה

הראשונים הסוברים כי מלאכות חול המועד אסורות מן התורה נשענים בדבריהם על מספר ראיות מן הש״ס. להלן נביא את דברי הגמרא ונבארם על פי שיטתם, וכן נבאר כיצד דחו שאר ראשונים ראיות אלה.

א. חגיגה יח,א — "מכלל דתרוייהו כבירא להו דחולו של מועד אסור"

הגמרא מנסה למצוא מקור לשבעת ימי תשלומים לעצרת (לעניין קרבן חגיגה), ובמהלך הדיון מביאה את דברי ריש לקיש^[2]: ריש לקיש אמר: וחג הקציר', איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בוי הוי אומר זה עצרת. אימתי אילימא ביו״ט — קצירה ביו״ט מי שריי! אלא לאו, לתשלומין (לאחר יו״ט). ריש לקיש לומד מהביטוי ׳חג הקציר׳ שישנו יום בו גם מביאים קרבן חגיגה וגם קוצרים, והואיל ואי אפשר לומר שזהו יום טוב עצמו, שהרי אסורה בו קצירה, על כרחך לומר שזהו יום אחר יום טוב — ומכאן שיש מן התורה תשלומין לחגיגה. ומקשה ר׳ יוחנן: אמר ר׳ יוחנן: אלא מעתה — יחג האסיף׳, איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות — אימת, אילימא ביו״ט — מלאכה ביו״ט מי שריי אלא בחולו של מועד — חולו של מועד מי שריי אלא חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי חג הבא בזמן קצירה. ר׳ יוחנן דוחה את דברי ריש לקיש: לפי דרך לימוד זו נצטרך לומר כי אף לחג הסוכות יש תשלומין לאחר החג (וזה לא יתכן, שהרי זמן החגיגה הוא שבעת ימי החג), שכשם שלמדנו מ״חג הקציר", נוכל לאמר שגם "חג האסיף" היינו יום בו מביאים קרבן חגיגה וגם אוספים. והואיל ואי אפשר לומר שזהו יום טוב עצמו, שהרי אסורה בו אסיפה, וכן אי אפשר לומר שזהו יום מימי חול המועד, שאף באסורה אסיפה, על כרחך  לומר שזהו יום הבא אחר החג — וזה אי אפשר. על כך אומרת הגמרא: מכלל דתרוייהו (ריש לקיש ור׳ יחנן) סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה — מנהני מילי? וממשיכה הגמרא ומביאה דרשות רבות מן הפסוקים להוכיח כי מלאכות אסורות בחול המועד. משמע כי הגמרא הבינה כי הן ר׳ יוחנן והן ריש לקיש סוברים כי מלאכות אסורות בחול המועד מן התורה^[3], ואף הביאה לכך מקורות רבים מהפסוקים.

הדוחים ראיה זו^[4] אומרים שהפסוקים מהם נלמד כי חול המועד אסור במלאכה הם אסמכתא בעלמא. לכאורה פירוש זה דחוק, שהרי מטרת הסוגיה היא ללמוד מפסוק שיש תשלומין לחגיגה מן התורה בחול המועד, ודחיית הלימוד הוא מפני איסור מלאכה בחול המועד (לעניין אסיפה) — משמע שאיסור המלאכה הוא מן התורה. ותירצו התוספות (שם ד״ה "חולו") שהואיל ואיסור מלאכה נסמך על פסוקים מן התורה, לא ניחא לה לגמרא לומר כי התורה התירה במפורש מלאכת אסיפה בחול המועד^[5]. בהמשך ננסה להסביר את דבריהם ביתר ביאור.

ראיה חזקה לשיטת האוסרים מדאורייתא היא לשון הגמרא שם בהמשך: "לא מכרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת". משמע מכאן שכשם שהתורה נתנה כח לחכמים לקבוע — על פי ראיית הלבנה וקידוש החודש בבית דין — איזה יום אסור במלאכה מן התורה ואיזה יום מותר, כך נתנה התורה לחכמים הכח והסמכות לקבוע אלו מלאכות אסורות מן התורה ואלו מותרות. ולא ראיתי שהראשונים התייחסו לראיה ברורה זו^[6].

ב. מועד קטן יא,ב — "אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא"

לשון המשנה בתחילת פרק שני במועד קטן קשה, שפתחה בדיני אבילות: "מי שהפך את זיתיו ואירעו א ב ל או אונס או שהטעוהו פועלים" ואינו יכול לסחוט הזיתים, מה יעשה? — "טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד". משמע שעברה לעסוק בדיני חול המועד. הקשתה על כך הגמרא: "פתח באבל וסיים במועד!". תירץ רב אשי: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן. כלומר: המשנה מלמדת שלא רק בימי אבלו — האסורים במלאכה מדרבנן — מותר לטעון קורה ראשונה, אלא אפילו בחול המועד — שאסור במלאכה מדאורייתא — מותר לעשות כן, שבמקום שיש בו הפסד התירו חכמים. ומשמע מפורש מדברי רב אשי שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא^[7].

הדוחים ראיה זו אומרים כי דברי הגמרא שאיסור מלאכה במועד הוא דאורייתא הינם ביחס לאבילות, שאת איסור המלאכה באבילות סמכו חכמים לפסוק מן הנביא^[8]. ואילו את איסור מלאכה במועד סמכו חכמים לפסוק מן התורה, ומשמע שזהו איסור חמור יותר (תוספות חגיגה יח,א ד״ה "חולו של מועד"; רא״ש מועד קטן פ״א סי׳ א).

ולכאורה אחר העיון בסוגיה נראה שאפשר לדחות ראיה זו באופן אחר: תירוץ של רב אשי אינו התירוץ היחיד בהסבר המשנה, וקדם לו בגמרא תירוץ אחר: אמר רב שישא ברית דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו. כלומר: סובר רב שישא שאדרבה, אבילות חמורה מחול המועד, ולכן באבילות לא נתנה המשנה כלל אפשרות לטעון קורה ראשונה אלא רק במועד. ואכן פסקה הסוגיה להלכה כפירושו, עיין שם. ובאמת לא זכיתי להבין מדוע הראשונים לא דחו ראיה זו כך. ואולי לא רצו לסמוך על התירוץ הראשון, כי באמת איסור מלאכות חול המועד, אף על פי שהוא מדרבנן, מכל מקום חמור הוא משאר איסורי דרבנן. ועוד נראה לומר כי לפי דחיה זו עולה כי נחלקו רב שישא ורב אשי במחלוקת זו ממש, אם מלאכה בחול המועד אסורה מן התורה או מדרבנן, והעמדה זו לא רצו הראשונים להעמיד.

ג. עבודה זרה כב,א — השכרה לכותי במועד

הגמרא שם עוסקת בגזירת חכמים להשכיר את בית המרחץ לגוי, משום שהרואה שמחממים שם מים בשבת סבור שהבלנים הם שלוחי הבעלים ("שהמקום נקרא על שמו"). ולשון הגמרא (כא,ב-כב,א): תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה גו מלאכה כחולו של מועד… מאי איריא שנקראת על שמו? תיפוק ליה משום 'לפני עור לא תתן מכשול'! חדא ועוד קאמר … אם איסור עבודה בחול המועד היה רק מדרבנן, קשה לומר שהיו חכמים גוזרים לאסור את ההשכרה משום מראית עין שנקראת על שמו. ומכאן ראיה שמלאכה אסורה בו מן התורה.

הרא״ש (בתחילת מו״ק) כתב לדחות ראיה זו, הואיל ואיסור מלאכה במועד נלמד ב״אסמכתא פשוטה וצדוקין מודין בה". משמע מדבריו שאיסור דרבנן זה חמור יותר משאר איסורים דרבנן בגלל האסמכתא.

התוספות בעבודה זרה (שם ד״ה "תיפוק ליה") הוכיחו מכאן שאיסור ׳לפני עור׳ דאורייתא שייך אף בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן. ובאמת דבריהם מתיישבים על הלב, שהרי החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא חיוב מן התורה, ולכן ודאי שאסור מן התורה להביא אדם לידי איסור דרבנן. וצריך לומר כי אותם שהוכיחו מכאן שאיסור מלאכות חול המועד מדאורייתא סברו כי אין כאן ממש איסור ׳לפני עור׳, שהרי אין כאן נתינת דבר איסור, ואין זה דומה למושיט יין לנזיר או אבר מן החי לנכרי. והגמרא לא דנה כאן אלא לעניין הרחקה יתרה, מעין ׳לפני עור׳. ודי שנחמיר בכגון זה באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן.