ברכות נשים על מצוות שהזמן גרמא
סימן תקפ"ט
1. מחלוקת הגר"ע
2. מקור המחלוקת
3.גדר ברכה לבטלה
4. ספק ברכות במקום המנהג
5. סיכום
6. הערות
1. מחלוקת הגר״ע יוסף וכף החיים
בכמה מקומות בשולחן ערוך מובאת מחלוקת המחבר והרמ״א אם אשה רשאית לברך ברכת המצוות כשמקיימת מצוה שאינה חייבת בה[1]. המחבר פסק שאינה מברכת, והרמ״א פסק שיכולה לברך. ומנהג הספרדים כפסק המחבר ומנהג האשכנזים כהרמ״א.
אולם ראיתי שהכף החיים (או״ח תקפט, אות כג) בשם החיד״א בברכי יוסף[2] פסק שגם נשים ספרדיות יכולות לברך. הברכי יוסף מספר שראה בארץ ישראל שנשים נוהגות לברך על לולב. ובתחילה תמה מאד על מנהג זה, אולם אחרי שראה שכך מובא בספר "תשובות מן השמים" הסכים עם המנהג שגם נשים תברכנה.
הגר״ע יוסף[3] תמה על הברכי יוסף: איך אפשר להזניח פסק מפורש של המחבר ולהקל באיסור ברכה לבטלה, הלוא ראינו שאומרים "ספק ברכות להקל" גם נגד מרן, כל שכן וכל שכן שיש לחשוש לאיסור ברכה לבטלה כשהמחבר עצמו פסק שלא לברך! ומביא שם הגר״ע יוסף ראיות נגד כף החיים, וכנגד ראייתו של החיד״א מ״תשובות מן השמים" מאריך[4] שאין זו ראיה כלל, כי לא פוסקים כספר הזה אף אם נקבל שאליהו התגלה אליו לכתיבת ספרו, כי כלל אצלנו "שלא בשמים היא".
וכשעיינתי בסוגיה זו תמהתי מאד על כף החיים, כי גם הוא פוסק במקומות רבים על פי הכלל "ספק ברכות להקל", ולמה כאן סטה מדרכו?
ונראה שיש להסביר את פסק כף החיים בשלוש דרכים.
2. מקור המחלוקת
כדי להבין דבריו נעמוד על המחלוקת בין המחבר והרמ״א:
הנה מקור המחלוקת אם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא טמון בשאלה אם נשים שייכות במצוות אלו. ובזה נחלקו התנאים בסוגיית "נשים סומכות":
בקורבנות מצוה התורה שהמקריב יסמוך ידיו על קורבנו[5]. ולומדים חכמים מכך שנאמר "דבר אל בני ישראל" בראש הפרשה שדוקא גברים חייבים לסמוך, ואילו נשים שמביאות קורבן פטורות ממצוה זו. ונחלקו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון:
״בר אל בני ישראל – בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות, "ברי ר׳ יהו״ה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות[6].
ומהגמרא שם משמע שכמחלוקתם בדין סמיכה, כך מחלוקתם במצוות עשה שהזמן גרמא[7]: לרבי יהודה אין לנשים שום עניין לקיים מצוות אלו, ואם הן מקיימות אותן אין זה נחשב להן כמצוה כלל; ואילו רבי יוסי ורבי שמעון סוברים שכוונת התורה היא שאין להן חיוב לקיים מצוות אלו, אבל אם מקיימות אותן נחשב להם כמצוה. ומשיטתם עולה שהואיל ונשים שייכות גם במצוות אלו, הן יכולות אפילו לברך "אשר קידשנו במצוותיו" כשמקיימות אותן, בגלל שהן שייכות לחיוב הכללי החל על כל ישראל.
הבית יוסף (או״ח סי׳ תקפט) מביא שנחלקו ראשונים האם ההלכה כרבי יהודה או כרבי יוסי ורבי שמעון. הר״ן, הרא״ש, הראבי״ה, הטור והרבה מגדולי המורים באשכנז פסקו כרבי יוסי ורבי שמעון, ואילו הרמב״ם פסק כרבי יהודה[8]. ולבסוף מסכם הבית יוסף, וזה לשונו: ולענין הלכה כדאי הם לסמוך עליהם (שיכולות לברך), כל שכן במקום דאיכא רבוותא דסברי כוותייהו, כמו שנתבאר בסמוך. ועוד, דטעמא דראבי״ה והרא״ש טעמא דמסתבר הוא. ומיהו טוב שלא לברך, כיון דפלוגתא הוא ספק ברכות להקל.
כלומר: מעיקר הדין פסק הבית יוסף שיכולות לברך, אלא שסיים שבמקום מחלוקת תמיד עדיף לא לברך משום "ספק ברכות להקל".
והנה הביטוי "טעמא דמסתבר הוא" נדיר אצל הבית יוסף, הלוא בהקדמתו כתב שאין בכוחו להכריע בין השיטות, ודעתו לפסוק על פי רוב הדעות. וכאן לא הסתפק בכך שרוב הפוסקים סוברים שיכולות לברך, אלא הוסיף שמסתבר כמותם.
אם כן העיקר להלכה לבית יוסף שנשים שייכות בכל המצוות, אלא שחלק מהמצוות אין חייבות לקיימן. רק לגבי הברכה חשש לשיטת הרמב״ם, ומשום ספק ברכות כתב שאין לברך. אולם הבית יוסף לא אסר לברך, רק כתב ש״טוב שלא לברך". משמע מכאן שהמברכת אינה עושה שום איסור.
ולפי זה מובן שכף החיים והברכי יוסף, מאחר שראו שהמנהג בארץ ישראל לברך, וגם ראו שאין איסור בדבר בעיני הבית יוסף, סמכו על התשובות שפסקו כן, וסתמו שאפשר לברך כעיקר הדין.
3. גדר ברכה לבטלה
ולרווחא דמילתא הנני להוסיף עוד מקור מרבנו המחבר שממנו אפשר ללמוד שבנידון דידן אין חשש של ברכה לבטלה.
הנה הטור בסימן כ״ט יצא נגד הנוהגים לברך בזמן הסרת התפילין "לשמור חוקיו", ותמה בזה על רב האי גאון. וזה לשונו:
ולא יברך אקב״ו לשמור חוקיו כשמסירן, שאין הלכה כבני מערבא שהיו מברכין לשמור חוקיו בשעת הסרתן, מפני שסוברין לילה לאו זמן תפילין הוא[9]… וראיתי כתוב על שם רב האי גאון: הרשות בידו, אם ירצה לברך מברך. ואני תמה, דודאי כיון שאינו חייב לברך, אם יברך הוי ברכה לבטלה.
והב״י מתרץ דברי האי גאון בארבעה דרכים, ונביא כאן שנים מתירוציו:
תירוצו הראשון: "נראה שיש ליישב דעת הגאון, דמספקא ליה אם הלכה כמאן דאמר ׳לילה לאו זמן תפילין׳ או כמאן דאמר ׳זמן תפילין הואי, והילכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד".
והתירוץ האחרון: "אי נמי, כיון דבני מערבא הוו מברכי, אע״ג דאנן לא סבירא לן כוותייהו, הבא לברך — אין מוחין בידו, כיון שיש לו אילן גדול להתלות בו".
מהתירוץ הראשון אתה למד שרבנו הב״י מביא דעה שהכלל "ספק ברכות להקל" לא נאמר בספק בדין, אלא בספק במציאות, כמו באם מסופק אם בירך או לא בירך[10]. ברור שהב״י שהביא הסבר זה, למעשה אינו פוסק כמותו, אלא דעתו בהרבה מקומות שספק ברכות להקל גם בספק בדין. אולם נראה לומר שאף שפוסק שאין לברך, המברך לא עובר על איסור דאורייתא של ברכה לבטלה.
ומהתירוץ האחרון נלמד שלא חוששים לברכה לבטלה כשסומכים על אחד מגדולי הפוסקים, שאין זה לבטלה מאחר שמברך על פי הנחיה של "אילן גדול".
לכן בנידון דידן, שהרבה פוסקים[11] סוברים שיש לברך, אין חשש של ברכה לבטלה.
5. סיכום
למסקנה אפשר להסביר את פסקו של הכף החיים בצירוף שלושת ההסברים:
- מעיקר הדין ההלכה היא שיש לברך, ורק משום חומרא כתב המחבר שאין לברך.
- אין חשש ברכה לבטלה כשיש פוסקים שמחייבים לברך, וכל שכן בנידון דידן שלפי הב״י דעת רוב רובם של הראשונים שיש לברך.
במקום מנהג לא אומרים "ספק ברכות להקל" אפילו כנגד מרן
[1] למשל: שופר — או״ח תקפט, ו; ציצית — יז, ב; סוכה — מ״ב תרמ, ס״ק א; לולב — מ״ב תרנד, ס״ק א.
[2] או״ח תרנד, ב. וכן בשו״ת יוסף אומץ סי׳ פב.
[3] יביע אומר חלק א סימן מ, החל מאות י. סימן זה נכתב בעקבות דבריו בעניין ברכות הנשים, ובו הגר״ע יוסף מקדיש דיון ארוך לדחיית הספר "תשובות מן השמים" (אולי גם כיון שהספר פוסק ע״פ מנהגי אשכנז, כגון בענייננו).
[4] בתשובה הבאה (שם סי׳ מא).
[5] הציווי נכתב בכל קרבן, ולראשונה בעולה: "!– ס מך ידו על ראש העלה" (ויקרא א, ד).
[6] תו״כ דבורא דנדבא פרשה ב, ב; ראש השנה דף לג. ועוד.
[7] הסוגיה בר״ה מביאה סתירה האם מעכבים את הנשים מלתקוע ביו״ט של ר״ה, ומתרץ אביי "הא ר׳ יהודה, הא ר׳ יוסי ור׳ שמעון".
[8] ואולם יש אומרים שהרמב״ם מודה שנשים שייכות בקיום מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא שאסר לברך. ודייקו זאת מדבריו "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין מוחין בידן" (הלכות ציצית ג, ט). ועיין בזה דברי הגר״ע יוסף ביביע אומר חלק א סימן לט אות א־ב. אולם מהב״י משמע שהבין שהמחלוקת היא על עצם שייכות הנשים במצוות שהן פטורות.
[9] הטור מבאר שבני א״י פסקו שמדאורייתא זמן תפילין ביום ולא בלילה (כשיטת ר׳ יוסי הגלילי שלומד זאת מהמילים "מימים ימימה", ודלא כר״ע יעויין בעירובין צו,א). ולכן החולץ מקיים מצוה. ואילו אנו פוסקים להלכה שאמנם אין להניח תפילין בלילה, אך זהו סייג דרבנן, שמא יישן בהם ויבוא לזלזל בהם, ולכן אין מצוה בהסרתם.
[10] עיין בב״ח שהקשה על תירוץ הב״י מגמרא בברכות כ״א שבספק אין לברך. ולפי הסברנו כאן אין קושיה, כי בברכות שם מדובר בספק במציאות.
[11] כאמור, מהב״י משמע שרוב הפוסקים סוברים כך, ורק הרמב״ם חלוק. אולם עיין ביביע אומר הנ״ל שמביא עוד פוסקים רבים שעומדים בשיטת הרמב״ם.
[12] יחוה דעת חלק א מהדורה שניה, בסוף הספר ב״כללי ספק ברכות" אות ז.
[13] אולם הגר״ע יוסף כתב ביביע אומר שם אות ט״ו שאין ליישב המנהג על פי הכלל הנ״ל, משום "שכל מנהגים שאינם על פי הוראות חכמים אין להתחשב בהם". ולא זכיתי להבין דבריו, שאי אפשר לומר שהמנהג נתייסד שלא על פי חכמים מאחר שגדולי ההוראה הביאו אותו, והם החיד״א בברכי יוסף ובעל כף החיים. הגר״ע יוסף עצמו הביא שגם הבן איש חי ברב פעלים כתב שנשים מברכות על הלולב, ואף פוסקים נוספים, עיין שם. והם שלושתם מגדולי ההוראה בעדות הספרדים.