מה דין חלב עכו"ם בימינו ?

3. בין גזרה לאיסור

מאידך גיסא, אחד מגדולי הראשונים, התשב"ץ^[1], פתח פתח להיתר. הוא הבחין בין גזרה לאיסור, והסביר שהרמב"ם עסק בדבריו בגזרות ובתקנות שתיקנו חכמים במניין, שאותן אין לבטל, אבל דבר שנאסר בזמן מן הזמנים מפני טעם כלשהו, חוזר להיתרו כאשר הטעם מתבטל. וזו לשון התשב"ץ:

לפי סוגיית הלכה זאת נראה כי החלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, לא אסרוהו משום גזרה כמו הגבינה שאסרו אותה במנין משום גזרה, כמה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג מהלכות מאכלות אסורים בשם הגאונים ז"ל, וכמו שהוא דעת רוב המפרשים ז"ל (שו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור א סימן לב).

בשונה מגבינה של עכו"ם שנאסרה "במניין" – כלומר על יסוד סמכות חכמים ולא בשל טעם גלוי – חלב עכו"ם נאסר בשל החשש (שאותו ניתן להפריך) שעירבו בו חלב של בהמה טמאה.

על סמך פסק זה של התשב"ץ רבו המתירים בימינו חלב שחלבו עכו"ם, וביניהם הפרי חדש (יורה דעה סימן קטו), הרדב"ז (חלק ד סימן עה, תשובה אלף קמז)^[2] והרב יוסף משאש, שמעיד שכך היה המנהג בכל המערב (כלומר צפון אפריקה) להתיר חלב עכו"ם, כיוון שטעם הגזרה בטל.

לעומתם, החת"ם סופר סובר שיש ראשונים החולקים על התשב"ץ,

ומביא את דברי הרשב"א בתורת הבית (בית שלישי שער ו):

וכן לא נשמע מעולם מי שמערב חלב טמא עם חלב טהור, שמאיס הוא להם, אפילו הכי גבינה שלהם אסורה. דסתמא דמילתא כל דבר שנאסר במשנת אילו מעמידין נאסר במנין, וכל שנאסר במנין – אפילו בטל הטעם לא בטל הדבר^[3] (חתם סופר יורה דעה חלק ב סימן קז).

נראה שמחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות שבגמרא:

מתניתין. ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו…
גמרא. תנינא להא דתנו רבנן: יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא, ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא: כיון דיתיב לא חזי ליה, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, קא משמע לן: כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה (עבודה זרה לט, ב). 

אם כן, כאשר אין בעדר בהמות טמאות פשיטא שאין חשש לתערובת ואין איסור. המפרשים נחלקו אם הגמרא מתירה אפילו אם אין יהודי שיושב בצד העדר בעת החליבה^[4], או דווקא אם יהודי יושב שם^[5].

הבית יוסף הביא את דברי המרדכי, שהסביר שההיתר כשאין בהמה טמאה בעדר קיים דווקא אם יהודי יושב בצד העדר, אף על פי שאינו רואה את החליבה:

וכתב המרדכי (סימן תתכו) (אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא) יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו, דמותר ליקח מאותו גוי אפילו אין ישראל רואהו. וטעות הוא בידם. דאם כן, היה לו להקשות: אי דליכא דבר טמא בעדרו, למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואה? אלא הכי פירושו: אי דליכא דבר טמא בעדרו – פשיטא דביושב בצד עדרו סגי. וכן כתב רבינו פרץ ז"ל בפסקיו (שם): 'דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחילת החליבה, פן יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל' (עד כאן) וכן כתב בסמ"ק (בית יוסף יורה דעה, קטו).

אולם מתוך דברי רבנו פרץ שהמרדכי מביא עולה שאכן החלב אסור גם אם אין בהמה טמאה בעדר, אך בתנאי שבהמות טמאות מצויות באזור:

דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחילת החליבה, פן יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל'.

אם כן, גם הוא מודה שטעם האיסור הוא החשש שמא יביא חלב טמא ויערבו בחלב הכשר, וממילא אם אין חשש כזה – גם לשיטה זו חלב שחלבו גוי יהיה מותר, ואפילו אם אין היהודי רואה את החליבה כלל.

וכך פוסקים הטור והשולחן ערוך:

היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב (שולחן ערוך יורה דעה, קטו, א).

מכאן משמע שאם אין מצוי כלל חלב טמא, לא בעדרו ולא בעדרים אחרים באזור, אין לאסור את החלב, כפי שראינו בדברי התשב"ץ.

דעת הרמ"א מורכבת יותר; מצד אחד הוא מקל מאוד וטוען שאין חובה שישראל יראה את החליבה כאשר אין חשש שיעורב בחלב דבר טמא:

ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא – מותר אפילו לכתחילה להניח אותן לחלוב, אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא (שערי דורא סימן פב בשם רבנו תם ומהרא"י שם) (שם).

ברם, בפסקה אחרת הכיוון הוא לחומרא: הרמ"א מתיר במקרה מסובך אף יותר, כאשר החליבה נעשית באזור שדרים בו גויים (ולכן יש חשש רב יותר להימצאות חלב אסור ולעירובו בחלב המותר), אך בתנאי שישראל ראה לפחות את סוף החליבה; ואם לא ראה את החליבה כלל – החלב אסור:

ואם חלבו עובד כוכבים מקצת בהמות ולא היה שם ישראל, ואחר כך בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב דבר טמא מצוי כלל – מותר, מיהו אם לא בא שם ישראל עד אחר שנחלבו כולם, הוה כחלב שחלבו עובד כוכבים דאסור אף על פי שאין דבר טמא בעדרו.

האיסור נראה כאן לכאורה חזק וברור. אולם מסוף דבריו, שבהם מפורט "אף על פי שאין דבר טמא בעדרו", ניתן ללמוד שבדבריו במשפט הראשון "שאין דבר טמא מצוי כלל", כוונתו שאין דבר טמא מצוי כלל בעדר של היהודי, ובמציאות שבה דבר טמא אינו מצוי בשום מקום – ייתכן שהוא יקל יותר.