בדין נכרת ביצה אחת

ד. כריתה שלא נעשתה באיסור

בסמ"ג (לאוים קיח) כתב:

"אמר שמואל שכל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים אלא בידי אדם על ידי פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או על ידי חולי אירע לו כשר לבוא בקהל".

על כך כתב בחתם סופר (אבן העזר סימן יז)

"מאריכות לשון זה מבואר דוקא שכרתו אדם בפשיעה ולאפוקי אם כרתו לרפואה שהיה לו חולי וכרתו להושיעו מחליו מותר".

טעם ההיתר של החתם סופר הוא לא משום שתחילתו בידי שמים כמו שכתבנו באות הקודמת, אלא משום שהאדם שממנו כורתים את הביצה אינו עושה איסור לא במזיד ולא בשוגג, אלא אנוס הוא על ידי החולי לבקש כריתת ביציו. אפשר שכל שנכרת לאונסו, בידי שמים הוא. אם כן ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכל שנכרת לאונסו, בידי שמים הוא, ולכן אם אדם זר כורת ביציו של אדם נגד רצונו אין לך אונס גדול מזה ובידי שמים נקרא לפי שיטת הסמ"ג.

בדברי הסמ"ג הללו דן הריא"ה הרצוג (היכל יצחר אבן העזר סימן כא אות יד). הוא בשאלה האם הגירסה בסמ"ג היא "על ידי פשיעתו" (כמובא בחתם סופר הנ"ל) או "או על ידי פשיעתו" וכותב שלפי גרסת החתם סופר יוצא קולא גדולה:

"שאם נקיים את הגרסה "על ידי פשיעתו" הרי זה נאמר על כרתו אדם, ויצא לנו שלא רק כשנפל בהם חולי שמשום כך כרתן הרופא אלא כל שכרתו אדם לאונסו יהא כשר, וזה חידוש שלא ניתן להאמר". (אה"ע סימן כא אות יד).

אבל נראה שלדעת הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן נה) אם הכריתה נעשתה מתוך אונס בידי שמים נקרא. הוא דן בשאלה ניתוח הפרוסטט, ובהצגת השאלה תיאר ניתוח רפואי והציג את השאלה האם המנותח מותר לבוא בקהל. בתשובתו  האריך להוכיח שמכה זו נקראת מכה של חלל, ושלכן ניתוח הפרוסטט מותר משום פיקוח נפש. אולם על שאלת האיש אם מותר הוא לבוא בקהל אם לאו, לא השיב דבר. לפי דברינו ניחא: כוונתו היא, שמעת שנפסק שהניתוח (ניתוח שבילי הזרע) מותר ואין במעשה זה מעשה עברה, ממילא מותר המנותח לבוא בקהל, כי רק על ידי מעשה עבירה נאסר אדם לבוא בקהל.

אלא שאם זהו הפירוש בדבריו, יש לתמוה עליו הלוא, שכן ברור הוא ששיטת הרמב"ם אינה כן, ולדעתו אם נשכו כלב הרי זה כמו בידי אדם.

אולי לא הביא את דעת הרמב"ם כיון שנראה שהמחבר בשולחן ערוך חולק עליו, שלא העתיק דברי הרמב"ם בזה, אלא הביא רק הדין של הכהו קוץ. פציעה זו נעשתה מתוך פשיעתו של האדם שנכנס לשדה קוצים, ודבר זה גרם שייכרתו ביציו. אבל כשאדם אחר כורת לו ביציו נגד רצונו, בשבילו זה אסון בידי שמים.

 נראה שהראי"ה הרצוג דחה פירוש זה בשתי ידים, משום שבגמרא לומדים ההיתר בידי שמים ממה שהתורה כתבה איסור פצוע דכה על יד איסור ממזר,  וכמו שממזר היינו בידי אדם כך פצוע דכה אינו אלא בידי אדם. כיון שגם מי שבא על אשת איש באונס הולד ממזר, הכי נמי בפצוע דכה מי שנפצע על ידי אדם לאונסו הרי הוא פצוע דכה.

אולי אפשר לתרץ קושיה זו, שדרך לימוד הגמרא בהיקש זה הוא בדרן של "דון מיניה ואוקי באתריה", שהרי בגמרא יש עוד לימוד שממנו לומדים שפצוע דכה בידי שמים כשר. ואן כן אפשר שההיקש לממזר רק קבע את העקרון שיש להבדיל בין פצוע בידי אדם ופצוע בידי שמים, אבל הוא לא בא ללמדנו מה היא הגדרת "בידי שמים", שלענין זה הם שני איסורים שונים שאינם יכולים ללמוד זה מזה. ראיה לכך, שאין כאן היקש גמור של פצוע דכה לממזר, יש להביא מדברי הרא"ש שפסק שבידי שמים הוא דוקא אם נכרת הגיד מכח ברק ורעמים, אבל אם נכרת מכוח מחלה הרי זה בידי אדם. הלוא שלא השוו לגמרי פצוע דכה לממזר.