סימן תקפ"ג

דברים שנוהגים לאכול בליל ר"ה, ובו ב' סעיפים.

ראש השנה הוא אכן יום דין. אבל מי דן אותנו? הקדוש ברוך הוא, שהכל אמת אצלו, ואוהב את עמו, וכל אחד מעמו. על כן, אף שזה, מצד אחד, יום של יראה, הרי שיש לו צד נוסף , כי הוא גם יום של אמונה משמחת. לכן יש מצוה לסעוד ביום זה סעודות המעידות על ביטחוננו בה' יתברך. נוסף על כך, נהגו לאכול דברים המסמלים את אמונתנו ותקוותנו. סימן זה דן בכמה מן המנהגים הללו, שכולם סמל על אמונתנו שמלכנו הוא אבינו המרבה לסלוח לנו.

סעיף א

^איהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רֻבְּיָא דְּהַיְנוּ תִּלְתָּן, כַּרְתִּי, סִלְקָא, תַּמְרֵי, קָרָא (א). וכשיאכל רֻבְּיָא ^ביאמר: יהי רצון שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ(ב); כַּרְתִּי, יִכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ (ג); סִלְקָא, יִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ (ד); תַּמְרֵי, יִתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ (ה); קָרָא, יִקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ (ו). הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (ז) (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין (ח). ויש אוכלים רמונים ואומרים: נַרְבֶּה זְכֻיּוֹת כְּרִמּוֹן (ט); ונוהגין לאכול בשר שָׁמֵן וכל מיני מתיקה (י) (מרדכי דיומא).

^אמימרא דאביי כריתות ו ע"א והוריות יב ^במרדכי ריש ראש השנה בשם מנהג רב האי.

(א) רֻבְּיָא דְּהַיְנוּ תִּלְתָּן[1], כַּרְתִּי, סִלְקָא, תַּמְרֵי, קָרָא – כי כל אחד מהירקות מהוה סמל לענין מבורך כל שהוא, כפי שמוסבר מיד בהמשך. הכרתי נקרא בימינו לוף. הסילקא הוא התרד. ויש נוהגים לקחת סלק. תמרי הם תמרים. והקָרָא היא הדלעת.

(ב) שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיּוֹתֵינוּ – יש כאן לשון נופל על לשון, כי רוביא דומה ללשון רוב.

(ג) כַּרְתִּי, יִכָּרְתוּ שׂוֹנְאֵינוּ – במילה כרתי קיים השורש כריתה.

(ד) סִלְקָא, יִסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ – כי בסלק מונח השורש של סילוק.

(ה) תַּמְרֵי, יִתַּמּוּ שׂוֹנְאֵינוּ – כי במילה תמר, נוכחת גם המילה תם, שהוא מלשון כילוי וגמר.

(ו) קָרָא, יִקָּרַע גְּזַר דִּינֵנוּ – צליל הגיית המילה קָרָא דומה ללשון קריעה.

(ז) לאכול תפוח מתוק בדבש – ומבקשים יהי רצון שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

(ח) וכן נוהגין – חלק מאשכנזים נוהגים לאכול רק תפוח בדבש. אבל הספרדים עושים ממש כעין סדר, ואוכלים את כל הסימנים הנזכרים כאן. ויש בכך מעלה, כי המנהגים הללו הופכים את הסעודה למעמד רוחני של תפילה.

(ט) נַרְבֶּה זְכֻיּוֹת כְּרִמּוֹן – גם הספרדים נוהגים כן.

(י) בשר שָׁמֵן וכל מיני מתיקה – קיימים מנהגי אכילה רבים בליל זה, וכל אחד יעשה כמנהגו.

אם חסר לו אחד מהירקות הנ"ל, יקח מאכל אחר, ויתפלל תפילה שיש בה רמז וצליל הדומה לשם המאכל. כי אין זו חובה כאכילת מצה בליל הסדר, אלא מנהגים המשמחים את הלב.

עושים מנהג זה בסעודה, אחר ברכת המוציא. הלכך אין מברכים על הירקות ברכה ראשונה, אלא על הרימון או על התפוח, בורא פרי העץ. אמנם יש נוהגים לעשות סדר זה לפני ברכת המוציא, והם יברכו ברכה ראשונה הן על הפירות והן על הירקות, וכמובן גם על הדג. אבל לא יברכו ברכה אחרונה, כי ברכת המזון פוטרת אותם מחובת ברכה אחרונה[2].

סעיף ב

^גאוכלים ראש כֶּבֶשׂ לומר: נהיה לראש ולא לזנב, ^דוְזֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק (יא). הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא (יב), ועוד שהן מרבים כִּיחָה וְנִיעָה ומבטלים הַתְּפִלָּה (מהרי"ל). והולכין אל הנהר לומר פסוק: וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם וְגוֹ' (יג) (מיכה ז, יט) (מנהגים). וגם נוהגים שלא לִישַׁן ביום ראש השנה (יד) (ירושלמי), ומנהג נכון הוא (טו).

^גטור והמרדכי דמסכתא יומא. ^דשם בשם מהר"מ מרוטענבורג.

(יא) וְזֵכֶר לְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק – אמנם כיום המציאות היא שראש כבש הוא מוצר קשה השגה. ויש אומרים תפילה זו על ראש דג.

(יב) שאגוז בגימטריא חטא – כסמל להחלטתנו על ריחוק מחטאים. אמנם אין בכך איסור, אלא זהו מנהג יפה.

(יג) וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם – תפילה זו קרויה תפילת תשליך. במקום שאין נהר, אומרים אותה סמוך לכד או כלי אחר שמילאו בו מים. בל נטעה באמירה זאת כביכול היא מעלימה ומשליכה את החטאים למצולות, אלא זו תפילה ככל התפילות, בציפיה לרחמי שמים. אלא שיש בתשליך זה חיזוק בהרגשת עבודת היום, שהיא השלכת החטאים כולם מעלינו, בתפילותינו ותשובתנו.

(יד) שלא לִישַׁן ביום ראש השנה – כי איך אפשר לישון אם בלב פנימה קיימת הרגשה אמיתית של מתח מפני יום הדין.

(טו) ומנהג נכון הוא – ויש מקילים אחרי חצות.

דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה (תקפג)

א. בסעודת ליל ראש השנה נוהגים לאכול דברים לסימן טוב, ומוסיפים בקשה, כל אחד לפי מנהגו [א].

ב. ביומו של ראש השנה, נוהגים ללכת סמוך לנהר, ומתפללים שם "ותשליך במצולות ים כל חטאותם" [ב].

ג. אם אין נהר, אומרים זאת סמוך לכד או כלי אחר שמילאו בו מים (יג).

ד. נוהגים שלא לישון במהלך היום [ב].

ה. ולכל הפחות עד חצות (טו).

[1] יש שפירשו שזו השעועית, ויש שפירשו שזה פול.

[2] עיין יחווה דעת ח"א סימן נא.