סימן תקפ"ז

דין התוקע לתוך הבור, ובו ג' סעיפים.

סימן זה מלמדנו כי החובה בשמיעת השופר היא לשמוע את קול השופר עצמו, ולא שום צליל הנולד מן הקול, כגון הד כזה או אחר. על כן בחירת מקום התקיעה והן מקום ההאזנה לקולו תיעשה בשום לב. כל הדינים שבסימן זה נאמרו בתנאי שהתוקע התכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והשומעים התכוונו לצאת ידי חובה, כפי שיפורט בסימן תקפט.

סעיף א

^אהתוקע בְּתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו (א); והעומדים בחוץ, ^באם קול שופר שמעו, יצאו, ואם קול הֲבָרָה שמעו (ב), לא יצאו; וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא (ג).

^אמשנה ראש השנה כו וגמרא שם ^בכפירוש רש"י ורמב"ם בפרק ב.

(א) יצאו – כי שמיעת קול השופר קדמה לשמיעת הדי השופר.

(ב) קול הברה שמעו – ההברה היא ההד.

(ג) לא יצא – מכך שלא יוצאים בהד, יש מי שלמד כי גם בשמיעה המועברת לאוזן על ידי מכשיר שמיעה, לא ניתן לצאת ידי חובה. אם על ידי רמקול (בענייני תפילות כמובן) או בטלפון ובזום. לעומת זאת יש מקילים, ולדעתם ההד הוא החלשת הקול, המגיע באיחור. בעוד הרמקול מגביר את הקול, ומיד נכנס לאוזני השומע, וגם איכות הקול שווה ממש לקול היוצא, ולא כמו הד.

אפשר לסמוך על היתר זה בשעת הצורך, כגון למשתמש במכשיר שמיעה, או למרותקים למיטת חוליים, או בביתם, וחפצים להצטרף ביום חול לתפילה במנין, ולענות קדיש ושאר דברים שבקדושה[1].

[1] כך פסק הרב קוק (באורח משפט סימן מח), והרב משה פיינשטיין באגרות משה (אורח חיים ח"ב סימן קח).

סעיף ב

^גאם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וּגְמָרָהּ, יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ, היה קול שופר. הגה: וכן אותם שהיו בבור בִּתְחִלַּת התקיעה (ד) (גמרא).

^גמימרא דרבא שם.

(ד) אותם שהיו בבור בתחלת התקיעה – ויצאו יחד אתו אל מחוץ לבור.

סעיף ג

^דהשומע מקצת תקיעה ^*)שלא בחיוב (ה), ומקצתה בחיוב (ו); או שאמר לתוקע כמתעסק (ז): כַּוֵּן להוציאני ידי חובתי, ותקע וּמָשַׁךְ בה שיעור תקיעה, ^הלא יצא (ח); ^וויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב (ט); הגה: והוא הדין אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, כגון שהיה התוקע בבור והוא עומד בחוץ ובאמצע התקיעה יצא לחוץ (טור).

^דר' ירוחם. ^*)(כגון קודם שעלה עמוד השחר). ^השם בשם יש אומרים ושכן עיקר ושלזה נראה שהסכים הרא"ש וכן כתב הטור בשם בעל העיטור. ^ושם בשם יש אומרים. וכן כתב הטור.

(ה) מקצת תקיעה שלא בחיוב – כגון טרם עלה השחר.

(ו) ומקצתה בחיוב – אחר עלות השחר. הרי זה דומה לעומד חוץ לבור ושומע שופר מתוך הבור, שאינו יוצא ידי חובה, גם אם מיד יצא התוקע והמשיך לתקוע בחוץ, ומשום שתחילת התקיעה היתה הד ולא קול שופר, ולא נשמעה התקיעה כולה בשלמותה.

(ז)לתוקע כמתעסק – כלומר התוקע אינו מתכוון למצוה.

(ח)לא יצא – בכל סוגי התקיעות הללו אינו יוצא, כי המצוה היא לשמוע יחידה מושלמת של תקיעה, מתחילה ועד סוף. לולי כן, אין יוצאים ידי חובה.

(ט) אי איכא שיעור תקיעה בחיוב – תרגום: אם יש שיעור תקיעה בחיוב. כי התקיעה שלא נתקעה בחיוב, נחשבת כלא תקע כלל. ואם יש משך תקיעה כנדרש, בחיוב, יוצא ידי חובתו.

דין התוקע לתוך הבור (תקפז)

א. צריך לשמוע את קול השופר עצמו, ולא הד של קולו.

ב. יכול אדם לצאת ידי חובת המצוה אף אם שומע את השופר באמצעות מכשיר שמיעה (ג).