סימן תקפ"ט

מי הם הראוים לתקיעת שופר, ובו ט' סעיפים.

בסימנן זה דנים מי חייב במצות תקיעת שופר, ובאיזה אופן יכול אדם לתקוע עבור חברו, ולהוציאו ידי חובה.

סעיף א

^אכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן (א).

^אשם במשנה.

(א) ידי חובתן – סימן זה עוסק בבני אדם הפטורים ממצות שופר. ועוד טרם פירוטם, מלמדנו המחבר, כי אינם יכולים להוציא ידי חובה את המחויבים בה.

לכאורה יש לשאול, מדוע לא תפטור תקיעת שופר של הפטור מהמצוה את המחויב בה, הרי סוף כל סוף המצוה היא שמיעת קול שופר, ומה זה משנה מי התוקע? התשובה היא, שהתקיעה נקראת תקיעה של מצוה, כלומר, יצירת צליל קול, מוכרחת להיות דוקא בפיו של המחויב בעצמו בשמיעת הקול.

סעיף ב

^בחרש שוטה וקטן פטורים (ב); וחרש, ^גאפילו מדבר ואינו שומע (ג), אינו מוציא, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא (ד).

^בשם. ^גכל בו ורשב"ץ.

(ב) פטורים – כי אין להם דעת, ולא נתחייבו במצוות. אבל האב חייב לחנכו במצוות ולהביאו לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר.

(ג) אפילו מדבר ואינו שומע – רק חרש שאינו מדבר ואינו שומע נחשב חסר דעת. עם זאת, גם אינו שומע שיכול לדבר, פטור מהמצוה, כי אין באפשרותו לקיימה.

(ד) לאו בר חיובא הוא – כלומר לא אומרים שרובץ עליו חוב לקיום המצוה, רק שאנוס הוא. אלא הוא אכן פטור לחלוטין מחובה זו, ואינו נקרא "מחויב בדבר". ולכן לא יועיל בתקיעתו להוציא אחרים ידי חובתם.

סעיף ג

^דאשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא (ה).

^דמשנה קידושין כט

(ה) עשה שהזמן גרמא – מצוה שיש לקיימה בזמן מסוים דווקא. כגון תאריך מסויים, או שעה מסוימת ביום או בלילה. להלן בסעיף ו ירחיב המחבר בדין נשים.

סעיף ד

^האנדרוגינוס (ו) מוציא את מינו (ז); טומטום (ח), אפילו את מינו אינו מוציא (ט).

^הברייתא ראש השנה שם.

(ו) אנדרוגינוס – אדם שנולד עם סימני מיניות של זכר ונקיבה.

(ז) את מינו – כיון שהוא גם זכר וגם נקיבה, החיוב שלו הוא חיוב של ספק. וגם חברו מחויב באותה דרגה. על כן אין מניעה להוציאו ידי חובה.

(ח) טומטום – אין מינו ידוע, כי אין בגופו סימנים לא של זכר ולא של נקבה. יתכן כי סימניו מכוסים וטמונים. לכן ספק הדבר, אם הוא זכר או נקיבה.

(ט) אפילו את מינו אינו מוציא – כי יתכן שהטומטום נקבה וזולתו זכר.

סעיף ה

^ומי שחציו עבד וחציו בן חורין (י) אינו מוציא אפילו עצמו (יא), וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.

^ומימרא וברייתא שם.

(י) שחציו עבד וחציו בן חורין – כגון שני יהודים שבבעלותם עבד כנעני. והאחד שחררו (וכל עבד נכרי נעשה יהודי בשחרורו), וממילא נעשה העבד חצי יהודי וחצי עבד. והרי דין העבד הוא כדין אשה, הפטורה ממצוות תקיעת שופר.

(יא) אפילו עצמו – כי חצי העבד שבו אינו יכול להוציא את חצי היהודי שבו.

סעיף ו

^זאף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע (יב); ^חוכן אַחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן (יג), ^טאבל אין מברכות (יד) ולא יברכו להן (טו). הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן (טז), אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו (יז) ואין תוקעין רק לנשים (יח), אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו (יט), כמו שנתבאר סימן תקפ"ה סעיף ב' הגהה א' (ד"ע).

^זברייתא לג וכאוקימתא דאביי דרבי יוסי ורבי שמעון היא וכן פסק הרא"ש בשם ר"ח והרב המגיד בשם רשב"א בשם הראשונים וכן פסק הר"ן ממ"ש גדול המצווה ועושה וכו' מדקאמר גדול וכו' ש"מ דאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר. ^חטור בשם אבי העזרי והרא"ש. ^טהרמב"ם והגה' בשם רש"י וסמ"ג והאגור בשם רבי ישעיה.

(יב) יכולות לתקוע – אף שפטרן הכתוב מחובת התקיעה, לא מנען מקיומה, אם ירצו. ואם יאזינו לתקיעות, בכוונה לקיים מצוה, יקיימוה.

(יג)יכול לתקוע להוציאן – למרות שהתוקע כבר קיים את חובתו, אין התקיעות עבורן נחשבות כמלאכה שלא לצורך, כי הנשים אכן מקיימות מצוה בשמיעת קול השופר.

(יד) אין מברכות – כי מאחר ואינן חייבות, לא תוכלנה לומר "וציונו".

(טו) ולא יברכו להן – מאחר והן פטורות מהמצווה, אין יכול התוקע, שכבר קיים חובתו, לברך עבורן.

(טז) תברכנה לעצמן – ויכולות לומר "ציוונו", כי המשמעות היא שכלל ישראל נצטוו.

(יז) אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו – יהודי יכול להוציא את חברו במצוה[1] אף אם כבר קיים אותה, בגלל שכל ישראל ערבים זה לזה, וחיובו של זולתו הוא גם עניינו. אבל במצוה שאין הזולת חייב בה, אין ערבות כזו. על כן תברך כל אשה לעצמה, ואחר כך יתקע התוקע.

(יח) לנשים – משמע שהרמ"א חולק על המחבר ופוסק כי מי שכבר יצא ידי חובה לא יכול לתקוע עבור נשים, מאחר ותקיעה היא מלאכה דרבנן, ולא התירוה אלא למי שעדיין לא קיים את חובתו. אמנם למעשה גם האשכנזים סומכים על דברי המחבר, וגם מי שכבר יצא, יכול לתקוע להן, וכך נוהגים[2].

(יט) אף על פי שכבר יצאו – כמוסבר בסעיף קטן הקודם, שכל ישראל ערבים זה לזה.

סעיף ז

^יהמודר הנאה מחבירו (כ) מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה (כא); ^כודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו, אבל אם אמר לו המודר: תקע והוציאני, אסור (כב). הגה: ואם אמר: קונם תקיעותיו עלי (כג), בכל ענין אסור (ר"ן).

^ימימרא דרב שם כח ^כר"ן.

(כ) המודר הנאה מחבירו – כלומר נָדַר שלא ליהנות מחברו.

(כא) תקיעה של מצוה – רק הנאה חומרית נאסרה, אבל קיום מצוה לא נחשב הנאה.

(כב) תקע והוציאני, אסור – כי בטובה שעשה, נתקיימה בקשתו, ואיך לך הנאה גדולה מזו.

(כג) קונם תקיעותיו עלי – הזכיר בפירוש את תקיעות חברו, ואסרן על עצמו. דיבור כזה חוסם את האפשרות לקיום המצווה בתקיעות החבר.

סעיף ח

(כד) ^להמתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו (כה); וכן השומע מן המתעסק, לא יצא; ^מוכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא (כו). ^ננתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוון התוקע להוציאו; או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת (כז), לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע (כח).

^למשנה שם לב ^ממסקנת הגמ' שם. ^נכרבי זירא שם וכרבי יוסי ברייתא שם כט דמצוות צריכות כונה.

(כד) הקדמה לסעיף – בהלכות קריאת שמע למדנו כלל גדול בכל המצוות, והוא, ש"מצוות צריכות כוונה". כלומר יש לעשות את מעשי המצוות משום שכך ציוונו ה'. וזה גורם שיתכן ואדם עשה פעולה של מצוה, ובכל זאת, אם לא כיון בה, לא קיים את חובתו. ונרחיב בזה מעט. הנה ישנם שלושה סוגי כוונה: א. מודעות למה שהאדם עושה. ב. מקיים המצוה עושה כן ודעתו נתונה לכך שזהו צו הבורא, ג. כוונה למהות המצוה. כגון בעת תקיעת שופר, נותן דעתו ומתעורר בתשובה. בכל מצוה, לכל הדעות, צריך מודעות למעשה הנעשה. אמנם נחלקו חכמי ישראל אם צריך גם כוונה לצאת ידי חובה, וההכרעה היא, שיש חובה לכוון כך (לצאת ידי חובה), וזה עניינו של סעיף זה. עוד נראה, שאם אדם כיוון את הכוונה השלישית, הגם שהיא לכשעצמה אינה מעכבת, אבל יש בה כח להוציאו ידי חובה, הגם שלא חשב בפירוש שעושה כן כדי לקיים את מצות בוראו.

(כה) לא יצא ידי חובתו – כי אין לו כוונה לצאת ידי חובה, אלא לדעת כיצד תוקעים.

(כו) לא יצא – על פי הכלל שמצוות צריכות כוונה.

(כז) ולא נתכוון השומע לצאת – כגון שבמקרה עבר על יד בית הכנסת ושמע תקיעה. אבל הבא לבית הכנסת כדי להתפלל, מניחים שנמצא שם כדי לקיים כל המצוות התלויות עליו כפי הדין. ונקרא מכוון אף אם באותו רגע לא ביטא את רצונו לקיים המצוה.

(כח) עד שיתכוון שומע ומשמיע – כלומר לא די שהתוקע יכוון לצאת בעצמו ידי חובה, אלא יכוון גם שמוציא את השומעים. כי צריך חיבור בין השומע לתוקע.

סעיף ט

^סמי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו, ואינו יודע, יצא, שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו (כט); לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי שליח ציבור מכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.

^סמשנה שם כו 

(כט) נתכוון להוציא לכל מי שישמענו – וכך אכן מכוונים כל שליחי הציבור, להוציא את כולם ידי חובה. ומה טוב להזכיר זאת לפני המצוה, טרם יתקע התוקע ,שעושה כן כדי להוציא, ולהזכיר לשומעים שיתכוונו לצאת ידי חובה.

אמנם גם במקרה ולא אמרו דבר, ברור ממילא שהתוקע, שהוא שליח ציבור, עושה כן כדי להוציא את כולם ידי חובתם.

————————————————–

[1] מלבד מצוות שגוף האדם הוא שנתחייב בקיומן, כגון הנחת תפילין.

[2] כך מבואר בדרכי משה עצמו, שם נחלק על הפוסקים המחמירים. ומה שכתב ברמ"א כאן כנראה חזר בו ממה שכתב בדרכי משה.

מי הם החייבים בתקיעת שופר (תקפט)

א. גברים מגיל בר מצוה חייבים בתקיעת שופר. [א]

ב. האב חייב לחנך את בנו במצוות ולהביאו לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר.

ג. נשים פטורות מתקיעת שופר [ג].

ד. אמנם רבות מחמירות על עצמן לשמוע תקיעות שופר, והדבר נחשב להן מצוה [ו].

ה. למנהג ספרד, נשים לא יברכו [ו].

ו. למנהג אשכנז, תברכנה על המצוה, אבל לא יברך עבורן אדם שכבר קיים את המצוה [ו].

ז. חרש, שוטה וקטן פטורים מתקיעת שופר [ב].

ח. מי שאינו מחויב בתקיעה, לא יכול לתקוע עבור אחרים, ולהוציאם ידי חובה [א].

ט. מי שכבר קיים את המצוה, יכול לתקוע עבור גברים אחרים, ולברך עבורם (יז).

י. גם התוקע וגם השומע, צריכים לכוון לצאת ידי חובה, ולהוציא ידי חובה [ח].

יא. כל הנמצא בבית הכנסת, וכן התוקע, מסתמא מכוונים לצאת ולהוציא (כו).