סימן תרי"ב

איסור אכילה ביום הכיפורים ושיעור כמותה, ובו י' סעיפים.

ראינו בהקדמה לסימן הקודם כי אחת המצוות המרכזיות של יום כיפור היא החובה להתענות. סימן זה מפרט את כללי האיסור ורמת חומרתם.

סעיף א

^אהאוכל ביום הכיפורים כְּכוֹתֶבֶת הגסה (א), חייב (ב); ^בוהוא פחות מכביצה מעט (ג), ושיעור זה שוה לכל אדם ^גבין לְנַנָּס בין לעוג מלך הבשן (ד).

^אמשנה יומא עג, ב. ^במסקנה דגמרא שם עט, ב. ^גשם (פ, ב) וכאביי .

(א) כְּכוֹתֶבֶת הגסה – תמר גדול.

(ב) חייב – כרת. גם אכילה פחותה מכך אסורה מן התורה, אלא שאין עליה עונש כרת.

(ג) פחות מכביצה מעט – כשלושים גרם[1], שזה בערך גודל פרוסת לחם פרוס.

(ד) לעוג המלך הבשן – התורה לא פירשה באיזו כמות מתחייבים כרת, אלא אפשרה לחכמים לצקת תוכן לאיסור התורה. והם אמדו, כי בשיעור זה תתיישב במקצת דעתו של אדם. וקבעוהו כשיעור אחיד לכולם.

סעיף ב

^דכל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, ^האפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק (ה); ^ואבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות (ו).

^דמשנה שם עג ,ב. ^הבגמרא פ, ב. ^ושם עג, ב במשנה הא דציר מצטרף דאכשורי אוכלא הוא וחשיב כאוכל.

(ה) שעל ירק – משום שכל סוגי המאכל שיעורם הוא כַּכּוֹתֶבֶת הגסה.

(ו) אינן מצטרפות – שיעור אכילה שונה משיעור שתיה. כי האכילה בככותבת הגסה, והשתיה בכמלוא לוגמיו, כפי שנסביר בהמשך. על כן, לא שייך בהם צירוף.

סעיף ג

^זאכל, וחזר ואכל, אם יש מִתְּחִלַּת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס (ז), מצטרפין (ח); ואם לאו, אין מצטרפין (ט).

^זטור בשם הרמב"ם בפרק ב' משביתת עשור ה"ד והתוספתא שם, ושם בגמרא דף פ, ב.

(ז) כדי אכילת פרס – 'כדי אכילת פרס' הוא כינוי של מידת זמן, כמשך אכילת חצי לחם, של זמנם. והסברו ראה בסעיף הבא.

(ח) מצטרפין – וחייב כאילו אכל כרגיל ללא הפסק.

(ט) אין מצטרפין – אף שאכל כמות רבה, הרי הפסיק הפסקות ארוכות, לכן לא ייענש כרת. עם זאת, הוא עבר על איסור תורה, כפי שיבואר בהמשך.

סעיף ד

שיעור אכילת פרס, ^חיש אומרים ארבע ביצים (י); ^טויש אומרים שלש ביצים (יא) (^*)שׂוֹחֲקוֹת (יב)) (רשב"א).

^חרש"י שם כר"ש משנה עירובין פב, ב. ^טרמב"ם שם והרשב"א. כרבי יוחנן בן ברוקא. ^*)פירוש, גדולות. כאדם שפיו גדול כששוחק.

(י) יש אומרים ארבע ביצים – כמשך אכילת מאכל בגודל ארבע ביצים, שזה בערך מאתיים ארבעים מ"ל (ויש משערים במשקל 240 גרם).

(יא) ויש אומרים שלש ביצים – כמשך אכילת שלש ביצים, שזה כמאה ושמונים מ"ל (ויש אומרים 180 גרם). וזמנה הוא בערך שש וחצי דקות.

יש להרחיב בביאור ענין זה, כפי שנעשה בעזרת השם, בסימן תריח. מאחר וחשיבותו נוגעת בעיקר לגבי חולה. לולי כן, אין כל כך נפקא מינה לגודל המאכל, האסור בין כה וכה, ועלינו לכבד את ההלכה, גם כשאין עונש כרת על האכילה.

דעה זו היא העיקרית להלכה[2].

(יב) שׂוֹחֲקוֹת – ביצים גדולות, שנוסף בהם יש חמשה אחוז מעבר לשיעור ביצה רגילה[3].

סעיף ה

^יהָא דְּבָעִינָן (יג) שִׁעוּר, היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא (יד).

^ייומא דף עג וכרבי יוחנן.

(יג) הָא דְּבָעִינָן – מה שהצרכנו.

(יד) בכל שהוא – תרגום: איסור תורה יש גם בכמות הכי קטנה, אלא שאיסורו קל יותר מאכילת שיעור.

סעיף ו

^כאכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, ^לאו שאכל אכילה גסה, כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עַד שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ, פטור (טו). הגה: ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים, על אכילתו (טז) חייב (יז), דְּרַוְחָא לִבְסּוּמֵי שְׁכִיחָא (יח) (כל בו). ואסור ביום כיפור לטעום דבר להפליט (יט), אפילו עצי בשמים (כ); ועיין לעיל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה.

^כמשנה שם דף פא, א. ^למימרא דריש לקיש שם פ, ב.

(טו) פטור – כי אין זו קרויה אכילה. אלא שעדיין יש בכך איסור דרבנן.

חולה שאין בו סכנה, רשאי לבלוע תרופות, כי אינן מאכל. ואם הוא זקוק למעט מים, לצורך בליעת התרופה, יוסיף אליהם קצת מלח, כדי שלא יהא טעמם נעים וערב לחיך[4].

(טז) על אכילתו – אחר שכבר שבע.

(יז) חייב – הגם שאינו רעב, הרי נהנה באכילה זו.

(יח) דְּרַוְחָא לִבְסּוּמֵי שְׁכִיחָא – תמיד יימצא מקום במעיים למאכל טעים. לכן זו אכילה, וחייב.

(יט) להפליט – כגון שרוצה לטעום את התבשיל ולא לבלעו, ומניח מעט על הלשון, כדי לפלטו. פעולה זו, לדעת המחבר, מותרת בשאר תעניות, אבל ביום כיפור היא אסורה.

(כ) אפילו עצי בשמים – טעימתם היא שנאסרה. אבל הרחתם מותרת, עם ברכה. ויש נוהגים להריח כמה פעמים ביום, כל פעם עם ברכה, כדי להשלים מאה ברכות.

סעיף ז

^מאכל עָלֵי קָנִים, פטור; ולולבי גפנים שֶׁלִּבְלְבוּ קודם ראש השנה, פטור, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הם. ואם לבלבו (בארץ ישראל) מראש השנה ועד יום הכפורים (כא), חייב.

^מברייתא שם פא, ב.

(כא) מראש השנה ועד יום הכפורים – באותה עת, ראויים המה לאכילה.

סעיף ח

^נכָּס (פירוש שֶׁכָּסַס וּפָצַע אוֹתָם בְּשִׁנָּיו) פִּלְפֵּלִי אוֹ זַנְגְּבִילָא (כב), ^*)אם הם יבשים, פטור, דלא חזו לאכילה (כג); ואם הם רטובים (כד), חייב.

^נמימרא דרבא שם. ^*) כך היא הגירסא בכל ספרי הרמב"ם (שם הלכה ו) שבידינו, ואולי טעות הוא שנפל בספרים כי לא נמצא חילוק זה לא בגמרא ולא בטור ולא בבית יוסף (דברי באר הגולה אלו שייכים לסעיף ז' על התיבות בארץ ישראל).

(כב) זַנְגְּבִילָא – אין הכוונה לזנגביל מיובש וממותק, הנמכר כיום בחנויות, כי הוא ראוי לאכילה. אלא הכוונה לזנגביל יבש (שורש), שלא עבר עיבוד והמתקה.

(כג) דלא חזו לאכילה – תרגום: שאינם ראויים לאכילה, כיון שהם מרים מאוד. ופטור גם אם בסיום כסיסתם, בלע אותם.

(כד) ואם הם רטובים – וראויים במקצת לאכילה. וזה בלע אותם, חייב.

סעיף ט

^סהשותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו (פירוש מלא פיו), חייב; ^עומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו; ^פולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, ^צוהוא פחות מרביעית באדם בינוני (כה); ^קוכל המשקים מצטרפים לכשיעור (כו). הגה: שתה משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מוֹרְיָס (כז) וחומץ חי, פטור (כח); אבל חומץ מָזוּג (כט), חייב (טור).

^סמשנה שם עג, א. ^עמשנה יא פרק יז דכלים. ^פמימרא דשמואל יומא שם פ, א. ^צשם בגמרא. ^קשם במשנה עג, א.

(כה) פחות מרביעית באדם בינוני – מידה זו משתנה מאדם לאדם, ומשערים לפי הממוצע, שהוא כארבעים (40) מ"ל. שתיית כמות פחותה מכך, אסורה מן התורה, אף שאין עליה עונש.

(כו) מצטרפים לכשיעור – כי כולם שיעורים של מלוא לוגמיו.

(כז) ציר או מוֹרְיָס – ציר הוא נוזל השותת מן הדג, אחר מליחתו. ומוֹרְיָס הוא שומן הדג[5].

(כח) פטור – כי בליעת משקים אלו אינה קרויה "שתיה".

(כט) חומץ מָזוּג – במים, שנעשה קצת ראוי לשתייה.

סעיף י

שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה ^רכדי שתיית רביעית (ל), מצטרפין לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין (לא). ^שויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות (לב). הגה: מותר ליגע ביום כיפור באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע (תה"ד סימן קמ"ז).

^ררמב"ם שם מהתוספתא. ^שטור בשם הראב"ד מברייתא דכריתות יג, א.

(ל) שתיית רביעית – לשיטה זו, יש הבדל בין זמן החיוב על אכילה, שהוא "בכדי אכילת פרס", לבין זמן החיוב על שתיה, שהוא קצר מאד, שאינו ארוך מכמה שניות[6].

(לא) אין מצטרפין – הרביעית היא כשמונים ושש (86) מ"ל משקה, ואורך השתיה נמשך מספר שניות.

(לב) כמו צירוף אכילות – והלכה כדעה ראשונה[7]. חשיבותו של דין זה הוא בעיקר לגבי חולה, כפי שנבאר, בעזרת השם, בסימן תקיח.

[1] שמירת שבת כהלכתה (לט, כ) כתב כי השיעור הוא 32 גרם. וביחווה דעת (חלק ו לט) כתב 30 גרם.

[2] על פי הכלל שיש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים השני.

[3] למעשה קשה לשער את הזמן של אכילת 3 ביצים אלו. ובסימן תריח נראה כי יש ריבוי שיטות בזה, ולכן אין נפקא מינה גדולה אם הביצה גדולה קצת יותר, כי כל המדידות של זמן אכילה, הן השערות בלבד.

[4] אגרות משה אורח חיים ח"ג סימן צא.

[5] כף החיים אות מד.

[6] כלשון הגר"ח נאה (בספרו שיעורי תורה, סימן ג אות טו הערה לו) "ולכן אם שתה הפחות מכמלוא לוגמיו בשתי פעמים, בודאי יהיה הפסק כדי רביעית ואינו מצטרף".

[7] על פי הכלל, סתם ויש, הלכה כסתם. המשנה ברורה הביא שיש פוסקים כדעה ראשונה, אבל הוא עצמו לא פסק כן, על פי הכלל שסתם ויש אומרים הלכה כסתם. ובסימן רי, בשער הציון ס"ק יב, הביא כי דעת המחבר היא כדעה ראשונה, ואנן על תכא דמחבר סמכינן.

איסור אכילה ביום כיפור ושיעור כמותו (תריב)

א. האכילה ביום כיפור אסורה. האוכל במזיד חייב כרת, אם היתה כמות המאכל במשקל כ 30 גרם [א].

ב. כל סוגי המאכלים מצטרפים לשיעור זה [ב].

ג. אוכל ושתיה אינם מצטרפים [ב].

ד. גם אכילה בכמות פחותה מכך, אסורה מן התורה, אלא שאין עליה עונש [ה].

ה. אין חיוב על אכילה אלא אם זו נמשכה 6.5 דקות [ג].

ו. האיסור הנזכר נאמר דווקא לגבי מאכלים הראויים לאכילה [ח].

ז. חולה שאין בו סכנה, רשאי לבלוע תרופות. ואם לצורך בליעתם הוא זקוק למעט מים, יוסיף מעט מלח, כדי לעשות את טעמם מר.

ח. השותה נוזלים חייב, אם שתה מלא לוגמיו. כמות זו שונה מאדם לאדם, והיא בערך 40 מ"ל [ט].

ט. כל המשקים מצטרפים לשיעור האמור [ט].

י. השותה פחות מכך, עובר על איסור מן התורה, אבל אינו נענש (כד).

יא. כמו כן, לא ייענש השותה אלא כאשר שתה זאת ברצף [י].

יב. לא נאמר איסור זה אלא בשתיית משקים הראויים לשתיה [יא].

יג. חשיבות השיעורים אינה אלא לחולה, ודיניו יפורטו להלן בסימן תריח.