סימן תרכ"ד

סדר מוצאי יום הכיפורים, ובו ה' סעיפים.

סימן זה דן בתפילת ערבית של יום כיפור, בדיני ההבדלה, ובכל הנהוג בימים שבין יום כיפור לסוכות.

סעיף א

^אמתפללים תפלת ערבית, ואומר הבדלה בחונן הדעת (א).

^אהרי"ף והרא"ש מהא דרב, יומא פז, ב.

(א) הבדלה בחונן הדעת – כבכל מוצאי שבת, ומשום שנאסרה עשיית מלאכות ביום כיפור.

סעיף ב

^בצריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שֶׁיַּמְתִּינוּ מעט אחר יציאת הכוכבים (ב).

^בברייתא שם פא, ב.

(ב) שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים – כלומר כמה דקות, ולא כמה שניות.

סעיף ג

^גמבדילים על הכוס ואין מברכים על הבשמים (ג), אפילו אם חל להיות בשבת (ד).

^גרמב"ם בפרק כט מהלכות שבת ושאר פוסקים.

(ג) ואין מברכים על הבשמים – כי לא תקנו להריח בשמים אלא במוצאי שבת בלבד, כנחמה עבור הנשמה, הכואבת על סילוק השבת, שהוא יום של עונג וכבוד.

(ד) בשבת – שבת זו שונה, כיון שהתענו כל היום, ויוצאים מעינוי לימי חולין, ואין צורך בניחום[1].

סעיף ד

^דמברכים על הָאוּר (ה); ^הואין מברכים במוצאי יום הכיפורים על הָאוּר שהוציאו עתה מן האבנים (ו); ^וויש אומרים שמברכים עליו מֵעַמּוּד ראשון ואילך (ז).

^דמימרא דרבי יוחנן פסחים נד, א. ^השם בגמרא. ^וכל בו.

(ה) מברכים על הָאוּר – טלטול או הזזת הנרות אסורים כל היום (ובזמנם, אף לצורך קריאה). ועכשיו, בצאת הצום, אחר שהותר שימושם, מברכים על כך.

(ו) שהוציאו עתה מן האבנים – או מגפרור, וכל דבר דומה, היוצר להבת אש. כלומר, אין לברך במוצאי כיפור אלא על נר שהודלק בערב כיפור, ונותר דלוק עד הבדלה. בשונה ממוצאי שבת, אז מברכים על נר שהודלק בו. משום שבעיתוי זה, לראשונה בעולם, יצר אדם הראשון אש, כשחיכך שני אבנים, זו בזו.

טעם נוסף לברך רק על נר שדלק משך כל הצום, הוא, משום שדליקתו משך כל היום מזכירה על איסור כל המלאכות ביום כיפור, כמו בשבת. בשונה מיום טוב, שרק חלק מהמלאכות, נאסרו[2].

(ז) מעמוד ראשון ואילך – כלומר, אם אין בנמצא נֵר שֶׁשָׁבַת, והדליקו אש במוצאי הצום, מותר להשתמש בנר אחר, שהודלק מאש זו. ונראה כי בשעת הדחק, אפשר לסמוך על שיטה זו[3].

סעיף ה

^זישראל שהדליק מעובד כוכבים (ח) אין מברכים עליו (ט) במוצאי יום הכיפורים, אף על פי שבמוצאי שבת מברכין עליו (י), שאין מברכים במוצאי יום הכיפורים אלא על הָאוּר שֶׁשָׁבַת מבעוד יום ממש, או על הָאוּר שהודלק ממנו; וכן נהגו להדליק מֵעֲשָׁשִׁיּוֹת של בית הכנסת (יא), ^חומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הודלק בהיתר כגון לחולה, יכולים לברך עליו (יב). הגה: יש אומרים להבדיל על נר של בית הכנסת (יג) (המגיד פכ"ט ואבודרהם וא"ז); ויש אומרים שאין להבדיל עליו (יד) אלא מדליקין נר אחד ממנו (טו); והנכון להבדיל על שניהן ביחד (טז), דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת, ולא יבדיל על נר עצמו של בית הכנסת לחוד (מהרי"ל); ושאר דיני נר, עיין לעיל סימן רצ"ח. ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, דְּהָוֵי קצת יום טוב (יז) (טור מהרי"ו וא"ז). ויש מחמירים לעשות שני ימים יום כיפור (יח), ויש לזה התרה (יט); ואין לנהוג בחומרא זו (כ), משום דיש לחוש שֶׁיָּבֹא לידי סכנה (אור זרוע). מי שמתענה תענית חלום למחרת יום כיפור, אין צריך להתענות כל ימיו (כא) (מנהגים). אין אומרים תְּחִנּוֹת (כב) ולא צו"ץ (כג) מיום כפור עד סוכות. והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כיפור בעשיית הסוכה (כד), כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והג"מ פ"ב דברכות מהרי"ו).

^זהרב המגיד בפרק כט מהלכות שבת (הכ"ח) בשם הרמב"ן (סוף ברכות). ^חטור מהא דאור ששבת פסחים נד, א וכפירוש רש"י שם.

(ח) שהדליק מעובד כוכבים – וזה הדליק אש, ביום כיפור.

(ט) אין מברכים עליו – כי נר זה לא שבת ממלאכה, שהרי נעשתה בו מלאכה בעצם יום הכיפור. ואף שאין כל איסור לנכרי בהדלקה זו, עם זאת, חכמים תיקנו לברך במוצאי הצום, דוקא על נר שהודלק בהיתר, לפני יום הכיפור. ושלא נעשה בו כל שימוש, במהלך הצום.

(י) שבמוצאי שבת מברכין עליו – כפי שהסברנו בסעיף הקודם, הטעם להדלקת נר במוצאי שבת שונה מן הטעם להדלקתו במוצאי כיפור.

(יא) מֵעֲשָׁשִׁיּוֹת של בית הכנסת – העששיות הם כלים גדולים, לתוכם הוכנסה כמות רבה של שמן. ולאחר הדלקתן בכניסת החג, נותרו דולקות, עד סיום הצום. כך יכלו כולם להדליק משם נר[4].

(יב) יכולים לברך עליו – כי אחר שהודלק בהיתר, נזהרו שלא להשתמש בו.

(יג) על נר של בית הכנסת – למרות שעיקרו נעשה לכבוד, ולא לתאורה.

(יד) שאין להבדיל עליו – כי נעשה לכבוד, ולא כדי להשתמש לאורו.

(טו) מדליקין נר אחד ממנו – כפי שראינו במחבר, ניתן לברך על הנר השני, לפי חלק מהדעות, אפילו אם הנר הראשון לא שבת כלל.

(טז) להבדיל על שניהן ביחד – כך מקיימים את שתי הדעות. שהרי לסובר שמבדילים על נר בית הכנסת, הרי הוא נוכח בעת ההבדלה. ולסובר שאין להבדיל עליו, הרי יוכל לברך על נר שהודלק אפילו מנר שלא שבת, לפי אותם יש אומרים.

(יז) דְּהָוֵי קצת יום טוב – אחר סליחת עוונותם של כלל ישראל.

(יח) לעשות שני ימים יום כיפור – בחוץ לארץ, כמו שחוגגים כל יום טוב, במשך שני ימים.

(יט) ויש לזה התרה – ישנה דעה[5], שאם החליט אדם לצום שני ימים ביום כיפור, עליו לנהוג כך כל חייו. הואיל והחשיב את היום הזה, כיום כיפור, וזה כמו נדר של מצוה, שבקושי מתירים. לכן מבהיר הרמ"א, כי אין הלכה כדעה זו, אלא אפשר להתיר נדר זה, כמו שמתירים כל הנדרים.

(כ) ואין לנהוג בחומרא זו – אף שיש בה היגיון, שהרי תושבי חוץ לארץ חוגגים את כל חגי ישראל במשך יומיים. עם זאת, אין לנהוג כן ביום כיפור, מחשש לסיכון הבריאות.

(כא) אין צריך להתענות כל ימיו – כי לא החליט לצום בכל שנה, רק ביקש לצום באופן חד פעמי. לכן אין כל צורך בהתרת נדרים.

(כב) אין אומרים תְּחִנּוֹת – התקופה שתחילתה למחרת יום הכיפור, היא תקופה שמחה. הן משום הכפרה, והן משום שבימים אלה, בתקופת שלמה המלך, נחוגה חנוכת בית המקדש. ובכל עת שמחה, אין אומרים תחנון. הספרדים גם נהגו כך, ואינם אומרים תחנון.

(כג) צו"ץ – שלושה פסוקים, שהפסוק הראשון מתחיל במילה צדקתך, והפסוק השני במילה וצדקתך, והפסוק השלישי צדקתך. תכליתם להצדיק את דיניו של הקב"ה. בכל פעם שחל עת שמחה בשבת, אין אומרים פסוקים אלו. לכן גם בשבת שבין יום כיפור לסוכות, אין לאמרם. הספרדים גם הם, אינם אומרים צדקתך.

(כד) בעשיית הסוכה – אין זו חובה, אלא מנהג נאה.

[1] ויש נוהגים לברך.

[2] קשה לי להבין דין זה, שאין מברכים על נר שהודלק, רק במוצאי כיפור. כי אם הטעם לכך הוא שרק בנר שדלק כל הצום נעשה חידוש בצאת החג, שמכאן ואילך נהנים מן האש הדולקת [שמכאן ואילך מותר להשתמש בה]. אם כן, גם בנר שהודלק במוצאי יום כיפור, שייך טעם זה. שהרי נהנה אז מאורו, וניכר בבירור, שעכשיו עשה מעשה, שביום כיפור לא הותר לו, ומדוע אין מברכים על כך.

לכן נראה לבאר באופן קצת שונה. הנה הסביר רש"י על הגמרא (פסחים נד, א ד"ה באור ששבת) שנר ששבת הוא נר שדלק בהיתר, כגון שהודלק בחג לצורך יולדת או חולה, או שהודלק מערב יום כיפור. ואין כוונתו שחובה להדליק בערב כיפור, כי רק במבואות האפלים מודים הכל שקיימת חובה להדליק נרות. אבל בבתים, הרי נחלקו במשנה ובגמרא (שם נג, ב) אם קיימת בהם חובת הדלקה. לכן נראה שכוונתו לומר, כי נר ששבת הוא נר שהועיל לבני אדם, בצורה מותרת. ולמרות שנאסרו כל ההנאות ביום כיפור, הנאה זו מן האש הותרה. ועליה מודים לה' "בורא מאורי האש", כלומר אף שכל המלאכות היו אסורות, יכולנו לראות בלילה, על ידי האור שהודלק לפני כיפור, או שהודלק עבור חולה או יולדת.

על פי הסבר זה מובנת הדעה המובאת ברמ"א, שאין לברך על נר בית הכנסת, הואיל ונעשה לכבוד, ולא להאיר. וה' יפתח עינינו, שנזכה להבין את תורתו הקדושה.

[3] כך כתב הכף החיים (אות טוב). שאף שהלכה כדעה ראשונה, בכל זאת הובאה הדעה השניה בשולחן ערוך, וכדי שיוכלו לסמוך עליה, בשעת הדחק. למרות שהמשנה ברורה טוען כי אין זו אלא דעת יחיד, ואין לסמוך עליה ולברך. וכך גם כתב האיש מצליח, בהערותיו על המשנה ברורה, שאין לסמוך על דעה זו.

והנה הרמ"א לא העיר כלום על דברי המחבר, אם כן הוא בדעה אחת עם המחבר, וגם לפיו ניתן לסמוך על דעה זו, על כל פנים בשעת הדחק, ולברך על נר השני. והמברך יש לו על מי לסמוך, מאחר שכך פסק כף החיים.

[4] הצורך של המחבר להביא דין זה הוא משום הדעות של חלק מהראשונים, שאין לברך על נר שהודלק מנר של בית הכנסת, מאחר והנרות הדולקים בבית הכנסת, לא נועדו בעיקר לתאורה, אלא בעיקר לשם כבוד.

[5] תשב"ץ קטן קלז.

סדר מוצאי יום כיפור (תרכד)

א. אין מוציאים את החג, תיכף כשהגיע הזמן, בצאת הכוכבים, אלא מוסיפים כמה דקות מחול על הקודש [ב].

ב. מתפללים ערבית, ובברכת חונן הדעת, אומרים אתה חוננתנו, כמו במוצאי שבתות [א].

ג. מבדילים על הכוס. [ג]

ד. אין מברכים על בשמים [ג].

ה. מברכים על אור הנר, שהודלק לפני יום כיפור, ונותר דלוק כל היום, או בנר שהודלק ממנו [ד].

ו. כשלא ניתן להשיג אש מנר ששבת, מברכים על נר שהודלק מאש שנוצר, כגון מגפרור, אבל לא מברכים על האש של הגפרור עצמו [ד].

ז. המדקדקים, משתדלים להתחיל בבניית הסוכה החל ממוצאי כיפור [ד].

ח. אין אומרים תחנונים, בימים שבין כיפור לסוכות [ה].

ט. בשבת שבין כפור לסוכות, לא אומרים צדקתך [ה].