סימן תר"ע

דברים האסורים והמותרים בחנוכה, ובו ג' סעיפים.

שמונה ימים לחג החנוכה, זכר לנס הגדול שארע בימים ההם, עת שלטו בנו היוונים, ואסרו את קיום המצוות. בני הכהן הגדול של אותו דור, הידועים בכינויים "המכבים", פתחו במרד, ולחמו עד הניצחון. אלא שבבואם להדליק את מנורת המקדש, לא מצאו שמן טהור, מלבד כד קטן ששמנו הספיק ליום אחד. כדי להשיג עוד שמן טהור, נדרשו להמתין שמונה ימים. אלא שאז ארע נס, והשמן שהספיק ליום אחד, דלק שמונה ימים. זכר לנס, נצטווינו בהדלקת נרות, שהיא המצווה העיקרית בחנוכה. ביטוי הניצחון בהדלקת המנורה שבמקדש, אות וסמל הוא, על היות מאבק זה מלחמת תרבות. תורת ישראל, מול חכמת יון. ערכים א-לוהיים, כנגד חכמת בני אנוש. והיא הסיבה שהדלקת הנרות נתקנה כמרכז החג. מלבד הנרות נוספו תפילות מיוחדות, ובעיקר הודאה לה' בתפילת העמידה, על הניצחון בשדה הקרב. כמו כן, אומרים בו הלל.

סימן זה הפותח את דיני חנוכה, דן באיסורים החלים בימים אלה, עקב היותם ימי שמחה, ועל מה שהותר, או אף מצוה לעשות, עקב שמחת היום. בהמשך, ישנם אחד עשר סימנים נוספים בדיני הדלקת הנרות, שהיא כאמור המצוה העיקרית של ימי החנוכה. מלבד זאת, פורטו דיני התפילות בימים אלה, אמירת על הנסים והלל, וקריאת התורה של חנוכה.

סעיף א

^אבכ"ה בכסליו (מתחילין) שמונת ימי חנוכה, ואסורים בהספד ותענית (א), ^באבל מותרין בעשיית מלאכה (ב); ^גונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות (ג), ^דויש מי שאומר שאין להקל להם (ד).

^אברייתא שבת כא, ב. ^בטור, מברייתא דלעיל שעשאוהו יום טוב בהלל והודאה. ^גכדי שיהא להם היכר שאסור להשתמש לאורן. ^דטור.

(א) ואסורים בהספד ותענית – כי הם ימי שמחה והודיה לה'.

(ב) מותרין בעשיית מלאכה – כי לא נאסרה עשיית מלאכה אלא בחגים הכתובים בתורה.

(ג) שהנרות דולקות – כלומר במשך חצי שעה, שהוא פרק הזמן בו חובה על הנרות לדלוק. הטעם למנהג זה, הואיל וההנאה אסורה מנרות חנוכה[1]. ואם תעשינה הנשים מלאכה, עלולות הן להשתמש באור נרות החנוכה, כדי לראות. אלא שדעה זו סבורה, כי מנהג זה שייך רק למקום שנהגו בו. אבל היכן שלא נהגו, אין לאסור עליהן.

(ד) שאין להקל להן – דעה זו חלוקה קודמתה, כי לפיה מנהג זה שייך לכל מקום.

בימינו נהגו להקל בזה. ויתכן שהטעם לכך הוא מפני שהעיקר כדעה ראשונה, שאין כאן איסור אלא מנהג. מלבד זאת, טעם המנהג אינו שייך, כי החשמל מאיר את הכל. ואין הנרות מסייעים לראות, ולעשות מלאכה. ואף לפי המחמירים, הרי ברור ופשוט שמנהג זה אינו חמור יותר מאיסור מלאכה בחול המועד, ושם הרי הותר לעשות מלאכה בדבר האבד, ולצורך היום, ושאין בה טרחה, כהדלקת האור וכיבויו.

למעשה, אף שאין חיוב להימנע ממלאכה, טוב וראוי שתשבנה הנשים אחר הדלקת הנרות, עם כל המשפחה, כדי לשוחח על נפלאות הבורא. ולא לפנות, תיכף אחר הדלקת הנרות, אל העיסוקים השוטפים. ואם יש צורך בעשיית מלאכה כלשהי, יכולים הגברים לעשותה.

סעיף ב

^הריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הָרְשׁוּת, שלא קְבָעוּם למשתה ושמחה (ה). הגה: ויש אומרים שיש קצת מצוה בְּרִבּוּי הסעודות, משום דִּבְאוֹתָן הימים היה חנוכת המזבח (ו) (מהר"א מפרא"ג). ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, וְאָז הָוֵי סעודת מצוה (ז) (מנהגים). יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שֶׁהֶאֱכִילָה יְהוּדִית אֶת הָאוֹיֵב (ח) (כל בו ור"ן).

^השם בשם מהר"מ מרוטנבורג.

(ה) שלא קבעום למשתה ושמחה – כל חג עם המאפיינים הייחודיים שלו. בפורים, הואיל וארע הנס על ידי משתה יין, גם עיקר זכרונו מתקיים בסעודת מצוה. בחנוכה לעומת זאת, עיקר השמחה היא על הניצחון הרוחני, שהתבטא בנס פח השמן. הלכך גם זכרון הנס ייעשה בהדלקת נרות, ולא בסעודה.

(ו) היה חנוכת המזבח – וכיון שחזר בית המקדש לתפקודו, עושים סעודת מצוה, כהודאה על כך[2].

(ז) ואז הוי סעודת מצוה – לאמיתו של דבר, כל סעודה הופכת לסעודת מצוה, כאשר היא מלווה בדברי תורה ובשירי קודש, וקל וחומר בחנוכה.

(ח) שהאכילה יהודית את האויב – יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, הצליחה להגיע בערמה אל מנהיג הצבא היווני, ולהאכילו גבינה מלוחה, כדי שישתה וישתכר. אחר שנרדם, נטלה את חרבו, וחתכה את ראשו.

סעיף ג

^ואין מספידין בהם אלא לְחָכָם בפניו (ט). הגה: ואין מִתְעַנִּין יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָב אוֹ אֵם (י); ותענית חלום (יא) בחנוכה, עיין לעיל סימן תקס"ח סעיף ה'; ולענין צִדּוּק הדין, עיין בהלכות ראש חודש סימן ת"כ בהגה, ועיין לקמן סימן תרפ"ג (יב).

^ומימרא (דרבא) [דרב פפא] מועד קטן כז, ב.

(ט) אלא לחכם בפניו – הואיל ואלו ימי שמחה, אין להעיב עליהם באוירה קודרת של הספדים. אמנם בפטירת חכם, קיימת חובה לכבד את התורה, והיא דוחה את חובת השמחה של חנוכה.

אם ארעה, לא עלינו, אבילות בימי חנוכה, יש להתאבל, כי אין החנוכה מבטלת אבילות.

(י) יום שמת בו אב או אם – מובא בהלכה[3] שיש מצוה לצום ביום פטירת ההורים, כי הוא יום של חשבון נפש. אמנם בימי שמחה אין מתענים, מאחר ואין אומרים בהם תחנון. ואם חל יום הפטירה בחנוכה, אין להתענות.

(יא) ותענית חלום – הרואה גזירה רעה בחלום, ונעשה מוטרד ומודאג מכך, מתענה ושב בתשובה, כדי לבטל את הגזירה. ניתן לצום תענית זו אף בשבתות וימים טובים, ובודאי שגם בחנוכה. אלא שבחלוף ימי החנוכה צריך לצום שוב, כדי לכפר על שצם בזמן שמחה.

(יב) סימן ת"כ בהגה, ועיין לקמן סימן תרפ"ג – בשני סימנים אלה הסביר הרמ"א שלא אומרים צידוק הדין בראש חודש ובחנוכה, מחמת השמחה. וראה להלן בכרך זה, מה שביארנו בסימן תרפג.

[1] כפי שנראה בסימן תרעג סעיף א.

[2] יש שהסבירו כי מטעם נוסף עושים שמחה זו, והוא, שבמדבר הסתיימה מלאכת בנין המשכן, בכ"ה כסליו.

[3] אורח חיים סימן תקסח, סעיף ז, וסעיף ח.

דברים האסורים והמותרים בחנוכה (תרע)

א. עשיית מלאכות בימי החנוכה מותרת, כבשאר ימי חול [א].

ב. אמנם ראוי שתימנענה הנשים מעשיית מלאכות כבדות, בחצי שעה שהנרות דולקות. ותשבנה בצוותא עם המשפחה, כדי לשוחח על הנסים [א].

ג. אסור להספיד בחנוכה [א].

ד. חכם שהלווייתו נעשית בחנוכה, מצוה להספידו בלוויה [ג].

ה. אסור לצום בחנוכה [א].

ו. ואפילו תענית ביום פטירת האב או האם [ג].

ז. מותר להתענות תענית חלום, אלא שצריך לצום בחלוף ימי החנוכה, על שצמו בחנוכה [ג].