סימן תרע"א

סדר הדלקת נר חנוכה ומקום הנחתו, ובו ח' סעיפים.

מצוות הדלקת הנרות בחנוכה, מורכבת מכמה גורמים. ראשית, מדובר על חובה ייחודית שהוטלה דווקא על המשפחה. דומה חובה זו לנרות שבת, שאף הם צריכים לדלוק בכל בית, ולא נתחייב כל אדם להדליק. נוסף על כך, יש צורך בפרסום הנס. מה שקובע כי על ההדלקה להיות דווקא במקום מסוים, ודווקא בזמן מסוים. זאת ועוד, חלה חובה על כל אדם, ליטול חלק במצוה, כשם שכל יחיד חייב בהנחת תפילין. וגם מי שלא הדליק נרות חנוכה, מאיזו סיבה שהיא, חייב לראותם.

נוסף על זה, הושם דגש מיוחד במצוה זו, יותר משאר מצוות, על קיומה באופן מהודר. זה מסביר מדוע באורח פלא, לא הביא השולחן ערוך את הדין הבסיסי ביותר של מצוה זו. שהרי מעיקר הדין יכול כל בית להסתפק בהדלקת נר אחד בלבד, בכל יום משמונת ימי חנוכה. ורק אלה המבקשים להדר במצוות מוסיפים נר בכל יום. ובכל זאת לא הביא המחבר את עיקר הדין, כי זו בדיוק מהות החג, גילוי חיבה ואהדה למצוות, עבורם לחמו המכבים.

סעיף א

^אצריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה (א), ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל (ב) או מוכר כְּסוּתוֹ ולוקח שמן להדליק (ג).  

^ארמב"ם בפרק ד (הי"ב), ממשנה דאפילו עני שבישראל וכו' (פסחים צט, ב), והכא נמי משום פרסומי ניסא. 

(א) ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה – המצווה היא אמנם מדרבנן, ועדיין יש ליזהר בה מאד, כי אור הנרות מבטא באופן מעשי את מרכזיותה של התורה בחיינו, המובילה אותנו לחיים נעלים.

(ב) שואל – נוטל שמן בהשאלה, לצורך הדלקת נר חנוכה, ובתנאי כמובן, שיוכל להחזיר את מה ששאל.

(ג) ולוקח שמן להדליק – ובתנאי שאחר מכירת בגדו, לקניית השמן, יוותרו בידו פריטי לבוש, בהם יוכל להתכסות. המחבר עוסק בחובת העני לוודא את קיום המצוה. עם זאת, חובה על הקהל לסייע ולתמוך בעני, כדי שיוכל לקיים את המצווה. כמובא בסימן תכט, שנוהגים לסייע בארבעה כוסות וצרכי הפסח.

סעיף ב

^בכמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה (ד), ^גואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר (ה). הגה: ויש אומרים דְּכָל אחד מבני הבית ידליק (ו) ^*) (הרמב"ם פרק ד הלכה ג), וכן המנהג פשוט (ז); ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (ח) (מהר"א מפראג).

^בברייתא שבת כא, ב, וכבית הלל. ^גתוספות שם (ד"ה והמהדרין) וכן כתב הטור. ^*) (רוצה לומר כמו שמפרש רמב"ם סוגיא דגמרא שם, דהרי כתב שהמנהג הפשוט  בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין נר בכל לילה, ואפילו אם רבים בני הבית).

(ד) שבליל האחרון יהיו שמונה – שהרי כך ארע הנס, כמות שמן של יום אחד, הספיקה לשמונה ימים. ובהוספת נר כל יום, יש זכר להשתאות מן הנס, שהתחדשה כל יום.

(ה) לא ידליקו יותר – כי מצוה זו חלה על המשפחה, כפי שנראה בהמשך, שכך היתה עיקרה של המצוה במקור, להדליק בפתח הבית. על כן די בחנוכייה אחת לכל משפחה, בה מתקיימת המצוה.

(ו) דְּכָל אחד מבני הבית ידליק – מצינו בגמרא שני סוגי הידור. האחד, הוספת נר בכל יום, וזו הדעה בה נקט המחבר להלכה. האחר, הדלקה של כל בני הבית. לדעת הרמ"א יש לשלב בין שני ההידורים[1]. וכל אחד מדליק נרות. ומלבד זאת, אחר שביום הראשון הדליק נר אחד, יוסיף מידי יום, עוד נר. וכל מי שמדליק, גם מברך. מנהג זה מביא לידי ביטוי את הצד האישי של המצוה. מקומות רבים נהגו שהאשה אינה מדליקה נרות משלה, וסומכת על הדלקת בעלה. להלן נראה (סימן תרעו סעיף ג) כי גם למנהג ספרד, שרק אחד מדליק בכל בית, עדיין קיימת חובה על כל אחד לראות נרות חנוכה.

(ז) וכן המנהג פשוט – זה מנהג אשכנז, אבל הספרדים נהגו, שרק אב הבית מדליק.

(ח) שיהא היכר כמה נרות מדליקין – כיום נהוג שכל אחד מדליק חנוכייה אישית, ועל כן ברור לפי מספר הנרות שבכל חנוכייה, כמה נרות מדליקים.

סעיף ג

^דנר שיש לו שתי פִּיּוֹת עוֹלֶה לו בשביל שְׁנַיִם (ט).

^דמימרא דרב הונא שם כג, ב.

(ט) בשביל שנים – ביום שני, בו מדליקים שני נרות, יוצא אדם אחד בנר זה, בשתי הפתילות המונחות בו.

סעיף ד

(י) ^המילא קערה שמן והקיפה פתילות (יא), אם כפה עליה כלי (יב) כל פתילה עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי, אפילו לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה (יג). הגה: ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בְּשָׁוֶה, ולא בְּעִגּוּל דְּהָוֵי כִּמְדוּרָה (יד) (הג"מ בשם סמ"ק); ומותר להדליק בפמוטות שקורין לַאמְפָּ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו (טו) (ת"ה סימן ק"ה). ויזהרו כשעושים נרות, אפילו בשעוה (טז), שאין לדבקן ביחד ולהדליקן (יז), דְּהָוֵי כמדורה (פסקי מהר"י ס"ה); אפילו בנרות של שבת ויום טוב יזהרו שלא לעשות כן (א"ז).

^המימרא דרבא שם.

(י) הקדמה לסעיף – בעבר לא היו בידם חנוכיות, כמו אלו המצויות בידינו. מכאן נובעים התיאורים הרבים של סעיף זה, אף שכיום אינם שייכים במציאות.

(יא) והקיפה פתילות – לפי מספר הימים.

(יב) כפה עליה כלי – נראה שמדובר בכלי שקוף דרכו אפשר להבחין בנרות. ובסיועו, אין הרוח מחברת את הלהבות, אלא כל פתילה ניכרת בפני עצמה, כי להבתה עולה ישר, ולא מתנועעת הנה ואילך.

(יג) לפי שהוא כמדורה – הלהבה מקבלת מראה מדורה, ולא נתקיימה המצווה, כי נצטווינו על נר ולא על מדורה. יש לכך הסבר הגיוני, מאחר וכל עניין נס החנוכה מבוסס על הרעיון שהמלחמה והמאבק באו כדי להגביר את תרבות הרוח, על העוצמה החומרית, הפוך מן המתודה של היוונים. על כן גם המצווה איננה מדורה גדולה, אלא דווקא נר קטן.

(יד) דהוי כמדורה – מראה הנרות דומה למדורה.

(טו) שכל נר מובדל הרבה מחבירו – איננו יודעים כיצד לתאר כלי זה, אבל כפי הנראה, היה זה כלי גדול, שהעניק תאורה רבה, מפאת ריבוי הפתילות שבו. אלא שלא היו הלהבות נראים כמדורה, כיון שכל פתילה היתה במרחק סביר מחברתה[2].

(טז) אפילו בשעוה – מכאן שאין חיוב להדליק דווקא בשמן, אלא מותר להשתמש בנרות שעווה.

(יז) שאין לדבקן ביחד ולהדליקן – אלא יותיר רווח בין נר לנר.

סעיף ה

^ונר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ (יח). אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו (יט); ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר (כ); ^זואם היה דר בעלייה (כא) שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים (כב); ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו (כג), ^חוצריך נר אחר להשתמש לאורו (כד); ואם יש מדורה אין צריך נר אחר (כה); ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה (כו), צריך נר אחר (כז).

^וברייתא כא, ב וכפרוש התוספות שם. ^זשם ברייתא. ^חמימרא דרבא שם.

(יח) מבחוץ – כי אחד המרכיבים החשובים של המצוה הוא פרסום הנס, על כן צריך להניח את החנוכייה דוקא בחוץ, כדי שהעוברים והשבים יראו את הנרות.

(יט) מניחו על פתחו – על פתח הבית.

(כ) מניחו על פתח החצר – כי בכך נקל על החולפים ברשות הרבים[3] לראות את הנרות.

(כא) בעלייה – פירוש, בקומה השניה.

(כב) בחלון הסמוך לרשות הרבים – כדי שיוכלו העוברים והשבים לראות.

(כג) מניחו על שלחנו ודיו – ההנחה בחוץ אינה עיקר המצוה, אלא תוספת. כי עיקר מהותה של המצוה היא הדלקת נרות על ידי כל בית בישראל. ורק כאשר אכן מתאפשר להוסיף ממד של פרסום עבור הנס, יש לעשות כן.

(כד) נר אחר להשתמש לאורו – דין זה נוגע לזמנם, כשלא היה אור החשמל מצוי, והיה ניתן לחשוב, שהנרות נעשו לשם תאורה. כזכר למה שנהגו בעבר, גם בימינו מדליקים נר נוסף, הקרוי "שַמָש", כדי שהוא יאיר ויאפשר לראות. והנרות האחרים אינם אלא למצוה, ואין ליהנות מן התאורה שלהם.

(כה) אין צריך נר אחר – כי גם ללא נרות חנוכה, קיימת תאורה.

(כו) שאין דרכו להשתמש לאור המדורה – ונוהג להוסיף תאורה שונה, כדי שיוכל לראות.

(כז) צריך נר אחר – כדי להשתמש לאורו, ולא לאור נר החנוכה.

סעיף ו

^טמניחו למעלה משלשה טפחים, ומצוה להניחו ^ילמטה מעשרה טפחים (כח), ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים, יצא (כט), ^כאבל אם מניחו למעלה מעשרים אמה לא יצא (ל). הגה: אפילו לקחה כך דלוק והניחה למטה מעשרים, לא יצא, דהדלקה עושה מצוה (לא) (ב"י בשם תוספות).

^טטור בשם מהר"ם מרוטנבורג. ^ימימרא דרבא שם. ^כמימרא דרב כהנא שם כב, א.

(כח) למטה מעשרה טפחים – כי נרות רגילים שתפקידם להאיר, אינם מונחים בגובה כזה. והנחתם בגובה זה מבליטה את עובדת היותם נרות של מצווה.

דין זה נוגע גם למדליק בפנים.

(כט) יצא – כיום, לאור העובדה שאור החשמל מאיר בכל מקום, ברור שהעמדת החנוכייה בגובה זה היא רק לכתחילה.

(ל) לא יצא – כי בגובה זה, אין הנרות נראים.

(לא) דהדלקה עושה מצוה – ההדלקה היא המצוה, ועל כן חובה להדליק דווקא במקום החיוב.

סעיף ז

^למצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח ^ממשמאל (לב), כדי שתהא מזוזה מִיָּמִין ונר חנוכה משמאל (לג); ^נואם אין מזוזה בפתח, מניחו מִיָּמִין (לד); ^סואם הניחו בדלת עצמו (לה), יניחנו מֵחֶצְיוֹ של כניסה לצד שמאל (לו). הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בִּפְנִים ואין היכר לִבְנֵי רשות הרבים כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח (לז); ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם (לח), ואין לשנות אלא אם כן רבים בני הבית, שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד, מִלְּעָרֵב הנרות ביחד, ואין היכר כמה נרות מדליקין (לט); ומכל מָקוֹם יזהרו שלא להדליק במקום שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל (מ); ואף כי אין היכר רק לבני הבית (מא), מכל מקום היכר קצת מִיהָא בַּעֵי (מב). ^עובבית הכנסת מניחו בכותל דרום (מג) ^*) (או בדרום המנורה (מד), וּמְסַדְּרָן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב (מה)) (תרומת הדשן סימן ק"ד, בית יוסף), ומדליקין ^פומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא (מו). הגה: ואין אדם יוצא בנרות של בית הכנסת (מז), וצריך לחזור ולהדליק בביתו (מח) (ריב"ש סימן קי"א); ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב (מט); ויש נוהגין להדליק בערב שבת קודם מנחה (נ) (כל בו ואבודרהם); ואם רוצים למהר להתפלל לאחר שבירך השליח ציבור והדליק אחד מהן, יוכל הַשַּׁמָּשׁ להדליק הנשארים, והשליח ציבור יתפלל (נא) (מהרי"ל).

^למימרא דרבה שם. ^מכרב שמואל מדיפתי שם. ^נטור בשם אבי העזרי והגהות מרדכי בשם ר' יקיר. ^סשם בשם סמ"ק והמרדכי שם. ^עשם. ^*) (נראה לי שצריך להיות, או כנרות המנורה, כן הוא בתרומת הדשן ודו"ק). ^פכמו שמברכין על הלל דראש חודש אף על פי שאינו אלא מנהג.

(לב) בטפח הסמוך לפתח משמאל – כשנכנסים לבית מצידה החיצוני של הכניסה אל הבית.

(לג) מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל – כדי שיהא מסובב במצוות.

(לד) מניחו מימין – כי הימין הוא צד חשוב, בהיותו סמל למדת החסד.

(לה) בדלת עצמו – כגון שחיבר חנוכייה לדלת, והדלת סגורה.

(לו) מחציו של כניסה לצד שמאל – מפאת המזוזה הקבועה בצד ימין, מקום הנרות הוא בצד שמאל, והשמאל נקרא כל חציה השמאלי של הכניסה. ואין חובה להניח בשמאל, צמוד לקיר.

(לז) בטפח הסמוך לפתח – מן הצד הפנימי של הכניסה.

(לח) כמו בימיהם – אף שהנרות מונחים בפנים הבית, יש בכך תזכורת על המרכיב הנוסף של המצוה, שבאה כפרסומת לנס.

(לט) ואין היכר כמה נרות מדליקין – בזמנם לא היה חנוכיות, ואם היו מניחים כולם את הנרות במקום אחד, לא היה ניכר כמה נרות הדליק כל אחד. מטעם זה אין אפשרות שכל בני הבית הרבים ידליקו סמוך לפתח.

(מ) לא יהיה היכר כלל – כי הנרות ייראו כאילו הודלקו לתאורה, כבכל ימות השנה.

(מא) אין היכר רק לבני הבית – ומה בכך שמדליקים במקום הרגיל כל השנה, הרי ידוע להם שהנרות הודלקו כנרות חנוכה.

(מב) היכר קצת מיהא בעי – תרגום: מכל מקום היכר מועט כן נדרש. כלומר יש לעשות סימן ברור, שאין זה נר רגיל המשמש כתאורה.

(מג) מניחו בכותל דרום – כשם שבבית המקדש הועמדה המנורה בדרום ההיכל.

(מד) או בדרום המנורה – מילים אלה נעדרות הבנה. אכן, כבר הסבירו משנה ברורה וכף החיים שצריך להגיה ולקרוא "כמו המנורה", כלומר כמו שהיה בבית המקדש. וזה מסביר את דברי המחבר, שאמר רק "בדרום", ובא הרמ"א והסביר מדוע. כי במשכן ובבית המקדש, מוקמה המנורה בצד דרום.

(מה) ומסדרן ממזרח למערב – כשם שסודרו נרות המנורה שבמקדש[4], וכך סבור גם המחבר.

(מו) משום פרסומי ניסא – מנהג זה התחזק מעת החלו להדליק בתוך הבית, כי ההדלקה בבית הכנסת שימשה לפרסום הנס. ומטעם זה מדליקים באולמות או במקומות עבודה, כאשר קיים חשש שהנוכחים אינם מדליקים בביתם, ובכך מזכים אותם במצוה.

(מז) בנרות של בית הכנסת – מאחר ויש לו בית, חלה חובת הדלקה על ביתו. אבל תלמידי ישיבה או פנימייה, יוצאים ידי חובה בהדלקה הנעשית בבית המדרש, או בחדר האוכל. ובני אשכנז נוהגים כמו בבית, שכל אחד מדליק ומברך.

(מח) לחזור ולהדליק בביתו – זה מוסכם על המחבר.

(מט) בין מנחה למעריב – אף שעדיין לא בא הלילה, ומשום שהאנשים מקובצים שם.

(נ) קודם מנחה – כי לפעמים הקהל מאחר, ויש חשש חילול שבת. ומותר להדליק ולברך גם אם לא באו עשרה[5].

(נא) והשליח ציבור יתפלל – סיבת הדבר היא, למנוע טרחה מן הציבור. אבל אם הציבור סבלן ונינוח, עדיף להמתין, ולהשתתף במצוה, ולא לברוח ממנה.

סעיף ח

^צחצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן ^*) מפני החשד (נב); ואם שני הפתחים ברוח אחד (והם בבית אחד) (כל בו) די לו באחד מהם (נג). הגה: ואם מדליק בשני פתחים אינו מברך רק באחד מהם ובשני מדליק בלא ברכה (נד), מיהו בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש, ואין היכר לבני רשות הרבים כלל, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות אין מדליקים אלא פעם אחת בפנים (נה), כן נראה לי וכן המנהג פשוט (נו).

^צמימרא דרב הונא וכדמפרש רבא שם כג, א. ^*) (והא דאיתא לעיל בסימן צ סעיף ח דהיכא דיש לבית הכנסת שני פתחים דליכא חשד, התם שאני דכיון דאי לא מצלי הוי ליה פורק עול מלכות שמים לא אתי למיחשדיה, אי נמי שאני הכא דאית ביה הפסד ממון אתי למחשדיה טפי, בית יוסף).

(נב) מפני החשד – מדובר על התקופה בה נהגו להדליק בחוץ. וכאשר באחד מפתחי חצרו אין חנוכייה דולקת, יחשדו הבריות שנמנע בעל הבית מהדלקת נרות. כי אינם יודעים על הכניסה האחרת, מצדה השני של החצר.

(נג) די לו באחד מהם – כי כל רואה מבין ששתי הכניסות שייכות לבית אחד.

(נד) מדליק בלא ברכה – דין זה מוסכם על המחבר, כי בפועל, זו מצוה אחת בלבד.

(נה) בפנים – זה מקובל על כולם.

(נו) וכן המנהג פשוט – גם בימינו, כאשר רבים מדליקים בחוץ.

[1] ועיין בספרי בעקבות המחבר ח"א, הרחבה בהבנת דברי הרמ"א.

[2] משנה ברורה (סקי"ז) כתב, שאלו פמוטות של נחושת העשויין קנים קנים, שבמרכזם עומד קנה עגול, וממנו יוצאים קנים חלולין, ומחיצת כל קנה מפסיקה בינו לבין חבירו. וזה דומה מעט לחנוכיות המוכרות של ימינו.

[3] יש אומרים כי רק בחצרות של ימיהם, ששימשו לצורכי הבית, היה פתח החצר מוגדר אף הוא כפתח הבית, ולכן רק בהם נאמר דין זה. אבל בחצר של ימינו, המשמש כמעבר ותו לא, עדיף שלא להדליק, אלא ידליק בפתח הבית. וכל מנהג הוא טוב, בפרט בזמננו, שרבים מדליקים בתוך הבית.

[4] ישנה דעה לפיה היו הנרות מסודרים מצפון לדרום. והשמיענו הרמ"א שאנו נוקטים כדעת רבי, לפיו הונחו ממזרח למערב. וכל אחד ינהג כמנהג מקומו.

[5] ביאור הלכה (ד"ה ויש). וכן כתב החזון עובדיה (הלכות חנוכה עמוד נב), ודלא ככף החיים הסובר שאין לברך.

סדר הדלקת נרות חנוכה ומקום הנחתם (תרעא)

א. צריך ליזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה [א].

ב. גם עני חייב בזה [א].

ג. אם אין ידו משגת, על הציבור לסייע לו (א).

ד. ביום ראשון, ידליק בעל הבית או אחד מבני הבית נר אחד [ב].

ה. כל יום מוסיפים נר נוסף, עד שביום השמיני יידלקו שמונה נרות [ב].

ו. למנהג ספרד מדליקים רק חנוכייה אחת בכל בית, ולמנהג אשכנז, כל אחד מבני הבית יכול להדליק, ואף לברך [ב].

ז. יש להדליק בפתח ביתו מבחוץ, או בפתח החצר. והמנהג הנפוץ הוא להדליק בתוך הבית [ה].

ח. אין להשתמש בנרות חנוכה, כי אינם אלא לזכר הנס. והמנהג הוא להדליק נר נוסף, מאורו מותר להשתמש [ה].

ט. טוב להניח את החנוכייה בגובה פחות מעשרה טפחים (שהם כ 80 ס"מ), כדי שיהיה ניכר שמדליק לשם מצוה [ו].

י. מצוה להניח את החנוכייה בצד שמאל של הכניסה אל הבית, כדי שתהא המזוזה מימין והחנוכיה משמאל, והאדם יוקף במצוות מכל צדדיו [ז].

יא. המדליקים בתוך הבית, אינם חייבים להקפיד על כך [ז].