סימן תרע"ז

דין אכסנאי בחנוכה, ובו ד' סעיפים.

סעיף א

^אאַכְסְנַאי שאין מדליקין עליו בביתו (א), צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בַּשֶּׁמֶן (ב) של נר חנוכה; ^בואם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בְּפִתְחוֹ (ג), ^גאף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו (ד). הגה: ויש אומרים דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו (ה) (תשובת רשב"א סי' תקמ"ב).

^אמימרא דרבי זירא שבת כג, א. ^במהא דרב הונא שם. ^גטור בשם תשובת אביו הרא"ש.

(א) שאין מדליקין עליו בביתו – אבל אם מדליקים בביתו, יצא ידי חובתו. כי עיקר המצווה היא נר לכל משפחה, ומשפחתו מדליקה.

(ב) להשתתף עמו בשמן – כדי ליטול חלק במצווה. ובכך נחשב שקיים את המצווה, ואינו צריך לברך על ראיית הנרות.

(ג) להדליק בפתחו – כבר ראינו שנהגו בעבר להדליק בחוץ, על פתח הבית. ואדם שיש לביתו שתי כניסות, משני צדדים, מחויב להדליק בשניהם, לבל ייחשד כמשתמט מן המצוות. כאן מדובר בשני דיירים שונים, וכל שכן שחובה להדליק בשני הפתחים. אמנם בזמננו, אדם שיש לו שני פתחים, אינו צריך להדליק בהם, הואיל ומדליקים בפנים.

(ד) לבן האוכל אצל אביו – כשיש פתח לבן, צריך הוא להדליק שם. אכן כבר הובהר, כי אין צורך להחמיר בזה. ובן נשוי שמבקר את אביו, אם יחזור לביתו בערב, ידליק שם. ואם לאו, שווה דינו לכל אורח, ובהדלקת אביו יוצא ידי חובה. אם הוא מבני אשכנז, יכול גם הוא להדליק ולברך.

(ה) וכן נהגו – אין צורך להדליק בפתח הבית, מאחר וידוע לכל שמדליקים בפנים, ולא ייחשד אדם כמשתמט מהדלקה. אמנם למנהג אשכנז, אם בעל הבית מסכים, יכול גם האורח להדליק בברכה.

סעיף ב

^דקטן שהגיע לחינוך צריך להדליק (ו).

^דארחות חיים. 

(ו) צריך להדליק – הנה לפי דעת המחבר, שרק אחד מבני הבית מדליק, הלכה זו לכאורה אינה מובנת, כיצד יתכן שקטן ידליק? ברם לאמיתו של דבר מלמדנו המחבר, שאם הגיע קטן לגיל חינוך, יכול הוא להוציא בהדלקתו את שאר בני המשפחה. אם כי למעשה, רבו הפוסקים שחלקו על דעת המחבר, ולפיהם אין קטן מוציא גדולים, ברי חיוב, ידי חובתם. ואף שגם הקטן חייב בנרות חנוכה, הרי זו חובה משום חינוך[1], ולא חובה על עצם המצווה. ולמנהג אשכנז, שכל בני הבית מדליקים ומברכים, גם הקטן ידליק ויברך.

סעיף ג

^היש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות (ז). הגה: כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין (ח); ואפילו אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין (ט) (תרומת הדשן ומהרי"ל בתשובת מהרי"ל סי' קמ"ה).

^המהר"י אבוהב בשם ארחות חיים וכן כתב המרדכי.

(ז) מדליק בברכות – ואף שבסימן הקודם ראינו כי זה שמדליקים עליו בביתו, לא ידליק, אין זה אלא כשחוזר לביתו. אבל אם לא ישוב, חייב להדליק בברכה במקומו. אם כי יש להורות לספרדים שלא יברכו[2].

חיילים יוצאים ידי חובה בהדלקת ההורים או האשה בביתם. אמנם בכל בסיס או בכל מקום שהם נמצאים, אם זה מתאפשר מבחינה ביטחונית, חובה שלפחות חייל אחד ידליק במקום נוכחותם, ויוציא את כולם ידי חובת ההדלקה, בברכה, כדי שכולם ישתתפו במצוה. ואפילו בשטח יכולים להדליק, ולברך. ואם מתאפשר, רשאים החיילים האשכנזים להדליק ולברך כל אחד בפני עצמו.

(ח) וכן נוהגין – בני אשכנז אכן נוהגים להדליק ולברך, בכל מקום.

(ט) מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין – לפי מנהג אשכנז, כל בני הבית מדליקים ומברכים, הלכך גם אורח יכול להדליק ולברך.

סעיף ד

^והנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה (י), עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו (יא); ואם נתערב בשמן אחר ואין שִׁשִּׁים לְבַטְּלוֹ, ^זיש מי שאומר שאין להוסיף עליו, כדי לבטלו (יב).

^והרא"ש בפרק ב דשבת בשם שאלתות דרב אחאי, והמרדכי בשם ילמדנו, פסיקתא רבתי. ^זטור בשם הר"מ מרוטנבורג. 

(י) הצריך לשיעור הדלקה – כגון אם כבו הנרות בטרם חלפה חצי שעה.

(יא) שהרי הוקצה למצותו – והשמן אסור בהנאה.

(יב) כדי לבטלו – כיון שיש הלכה ש"אין מבטלים איסור לכתחילה".

הטעם שכתב המחבר "יש מי שאומר" הוא, כי המחבר עצמו פסק ביורה דעה, שבאיסור דרבנן מותר להוסיף.

[1] מגודל הקושיא השתדל כף החיים ליישב, שדברי המחבר כאן עוסקים בקטן שנמצא לבדו בבית (כף החיים ס"ק כב), אמנם זה כמובן דוחק, כי אין לכך שום משמעות בלשון המחבר.

[2] כיון שפוסקים רבים סבורים שדעה זו חולקת על האמור בסימן הקודם, ולא קיבלו את החילוק שכתבתי (על פי הבית יוסף), על כן ידליקו, אבל ללא ברכה.

דין אכסנאי בחנוכה (תרעז)

א. אדם שמדליקים עבורו בביתו, פטור מהדלקת נר חנוכה [א].

ב. אם אין מדליקים עליו בביתו, יתן פרוטה לבעל הבית, כדי להשתתף בהדלקתו, ואינו צריך לברך על ראיית נרות [א].

ג. אם בעל הבית מסכים, נוהגים האשכנזים, שאף האורח מדליק ומברך [ה].

ד. לדברי המחבר, יכול קטן שהגיע לגיל חינוך להוציא את בני הבית, ידי חובתם [ב]. אמנם להלכה התקבלה הדעה החולקת, שאינו יכול להוציא את הגדולים ידי חובה (ו).

ה. מי שלא נמצא בביתו ואינו מתארח בבית אחר, אף שמדליקים עבורו בתוך ביתו, ידליק היכן שנמצא [ג]. במקרה זה, נהגו ספרדים שלא לברך, ואשכנזים מברכים (ו).

ו. חיילים הנוכחים בבסיס או מצויים בשטח, יטילו את ההדלקה על אחד מהם, ויברך כשדעתו להוציא את כולם ידי חובה. למנהג אשכנז, יכול כל אחד להדליק ולברך, אם הדבר אפשרי (ז).