סימן תר"פ

שלא להניח הנרות סמוך לפתח בליל שבת, ובו ב' סעיפים.

כיבוי נר בשבת הוא מלאכה אסורה, ופעמים שאיסורו מן התורה. כגון שכתוצאה מן הכיבוי יכול להשתמש בפחם (מה שלא נהוג היום), או שהקל בכך את ההדלקה הבאה. גם בהעדר איסור תורה, אסור הכיבוי מדרבנן, ככל מלאכה שאינה צריכה לגופה. על פי זה נבין דברי המחבר.

סעיף א

^אבליל שבת צריך ליתן שום דבר, לָחוֹץ בין הנרות לפתח, בשביל שלא יְכַבֶּה הנרות כשפותח את הדלת (א).

^אטור, ונתבאר בסימן רע"ז, סעיף א.

(א) את הדלת – פריצת הרוח פנימה וכיבוי הנרות, בעת פתיחת הדלת, מציאות שכיחה היא מאד. וגם ביום חול נדרש האדם למנוע את כיבוי הנרות, בחצי השעה של המצווה. ואף שנתקיימה המצווה למרות הכיבוי, הרי בשבת נדרשת זהירות יתירה, לבל תיגרם מלאכת כיבוי. ולמרות שאינו מכבה בידיים, ואינו מתכוון שייכבו, הואיל וכיבויים שכיח, אם לא ישים דבר מה בין הנרות לפתח, הרי זה כאילו מכבה בידיים[1].

סעיף ב

^בבערב שבת אסור לקבוע הַנֵּרוֹת בדלת עצמה ^*) אֲחוֹרֵי הדלת (ב), ^גויש מי שמתיר (ג) (ועיין לעיל סימן רע"ז סעיף א' (ד)).

^בטור לפי פירוש ר"י. ^*) (והוא הדין בדלת עצמו מצד חוץ, והאי דנקט אחורי הדלת משום שמעשה רבי שמואל שהביא הר"ם כך היה). ^גשם (בטור) בשם ר"מ מרוטנבורג בשם רבו ה"ר שמואל.

(ב) אחורי הדלת – גם אם פתיחת או סגירת הדלת נעשית בנחת, השמן הרי זז ונע, וגורם ללהבת האש לגדול, והדבר מוגדר כעין הבערה. וכן להיפך, הרחקת השמן מן הפתילה והקטנת גודל הלהבה, מוגדרת כעין כיבוי. אמנם אין בכך איסור טלטול מוקצה, כי הנר בטל לדלת.

(ג) ויש מי שמתיר – בגלל שאינו מכוון להבעיר ולכבות, ואין כאן ממש הבערה וכיבוי.

(ד) סימן רע"ז סעיף א' – שם פסק המחבר לאסור, וכך היא הלכה.

[1] ואף שאין זה פסיק רישיה ממש, מכל מקום קרוב הוא לפסיק רישיה, כי אין להניע דבר שיגרום למלאכה. ועיין דברינו בהרחבה בסימן רעז סעיף קטן ג', שם הבאנו שיש גורסים, שודאי יכבה.

שלא להניח הנרות סמוך לפתח בליל שבת (תרפ)

א. בהדלקת נרות חנוכה של ליל שבת, צריך להימנע מהנחתם, במקום בו הרוח הנושבת, עלולה לכבותם [א].

ב. גם בימי חול צריך להיזהר, שלא יונחו הנרות במקום בו עלולה הרוח לכבותם (א).