הלכות פורים - דיני כתיבת המגילה ותפירתה

הקדמה

לכתיבת ספר תורה נלווים דינים רבים. הוא נכתב על יריעות קלף, שהן בעצם חלקי עור בהמה טהורה, אותם יש לתפור ולחבר, באמצעות גידי בהמה טהורה. נראה, שיש בכך מסר חד וברור על ייעודה של תורה, הבאה לסייע לאדם בקידוש חלקו החומרי. לכן גם העור וגם התפירה נעשים מן הבהמה. אבל דווקא מבהמה טהורה, כי יש צד בהמי פחות ושפל מאד, לו אין מקום באהל הקדושה.

בסימן זה נלמד אודות דיני כתיבת ותפירת מגילת אסתר. מצד אחד, מוגדרת המגילה כספר קודש, על כן נדמית היא בדינים רבים לספר תורה. מצד שני, קדושתה פחותה מספר תורה, ולא הושוו דיניהם לחלוטין, כדי שלא ייטשטשו ההבדלים בינם. הסימן מביא את השווה ואת השונה, בין דיני ספר תורה, לדיני מגילת אסתר.

סעיף א

^אאין כותבין המגילה אלא בִּדְיוֹ (א), על הַגְּוִיל (ב) או על הַקְּלָף, כספר תורה (ג); ואם כְּתָבָהּ בְּמֵי עֲפָצִים (ד) ^בוְקַנְקַנְתּוֹם (ה), כְּשֵׁרָה. ^גכְּתָבָהּ בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים (ו), פסולה. ^דוצריכה שִׁרְטוּט כַּתּוֹרָה עַצְמָהּ (ז); ^הואין הָעוֹר שלה צריך לְעַבֵּד לִשְׁמָהּ (ח); ^וויש אומרים שצריך עִבּוּד לִשְׁמָהּ (ט).

^אלשון רמב"ם בפרק ב (הלכה ט) ממשנה מגילה יז, א.  ^בבמשנה (שם) תנן, בקנקנתום פסולה. והרב המגיד כתב שם, ודע שבקנקנתום פסולה, ובמימיו כשרה כו', ועיין בתוס' שם יח, ב (ד"ה קנקנתום). ^גשם במשנה. ^דמימרא דרבי תנחום ואמרי לה רב אשי, שם טז, ב.  ^הטור בשם רמב"ם.  ^ושם בשם ר"ת.

(א) בִּדְיוֹ – אין דינים מיוחדים לגבי אופן הפקת הדיו. הוא צריך להיות שחור, כזה שאפשר למחקו, ושאינו מתקלקל במהרה, רק אחר זמן מרובה. אבל הוא צריך להיות דווקא דיו, ולכן אי אפשר לכתוב בעיפרון או בעט, שאין בו מחסנית דיו.

(ב) על הַגְּוִיל – המגילה צריכה להיכתב על עור בהמה טהורה. העור הוא בעל עובי מסוים, אותו מחלקים לשני חלקים, עליון ותחתון. העליון נקרא קלף, והוא הנמצא קרוב לחלק החיצוני של הבהמה, ועליו גדל שער הבהמה. התחתון הוא חלקו הפנימי של העור, הקרוב יותר לבשר, ונקרא דּוֹכְסוֹסְטוּס. את הכתיבה מעלים על צידו הפנימי של החלק העליון, הקלף, כי הוא הראוי ביותר לכתיבה, אחר עיבוד מתאים. אבל צידו החיצוני של הקלף, עליו צמחו השערות, אינו מתאים כל כך לכתיבה.

הַגְּוִיל הנזכר כאן הוא עור טרם חלוקתו לשנַיִם, שכבר העבירוהו הליך עיבוד מסוים, שגרם לנשירת שער הבהמה. אבל צד הבשר של הַגְּוִיל, עם היותו נקי, אינו ראוי לכתיבה, כי לא קורצף. כתיבת המגילה כשרה הן על הַגְּוִיל, והן על הקלף. אבל אין לכתוב על הדּוֹכְסוֹסְטוּס, שהוא החלק התחתון, כנזכר, ופחות איכותי.

(ג) על הַקְּלָף, כספר תורה – הלכה זו מעידה על גודל קדושת מגילת אסתר.

(ד) כְּתָבָהּ בְּמֵי עֲפָצִים – מֵי עֲפָצִים הוא חומר נוזלי, שמקורו בעצים ש"נפצעו" והטיפו שרף טבעי, ממקום הפגיעה[1]. שרף זה, הוא נוזל דביק, המשמש רכיב עיקרי בהכנת הדיו. אבל אין חיוב להכין את הדיו, דווקא בדרך זו.

(ה) וְקַנְקַנְתּוֹם – סוג של גופרית.

(ו) בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים – אין הכוונה לרכיבי הדיו, אלא לצבעו. כי רק הצבע השחור, כשר לכך.

(ז) שִׁרְטוּט כַּתּוֹרָה עַצְמָהּ – השרטוט הוא חריטה בצורת פס ישר, הנחקקת בחומר יריעת הקלף, כדי לסייע לסופר להצמיד את האותיות תחת קו זה, וליישרם יפה. פרשיות התפילין אינן צריכות שרטוט, בניגוד לספר תורה ומגילה, בהם קיימת הקפדה יתירה, על יופי הכתיבה.

(ח) לְעַבֵּד לִשְׁמָהּ – בניגוד לתפילין וספר תורה.

(ט) שצריך עִבּוּד לִשְׁמָהּ – לדעה זו, דין המגילה דומה מאד לספר תורה.

סעיף ב

^זהיתה כתובה על הנייר או על עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד (י), או ^ח שֶׁכְּתָבָהּ כּוּתִי או אֶפִּיקוֹרוֹס, פסולה (יא); ^טודינה כספר תורה לענין הֶקֵּף גְּוִיל (יב) וַחֲטֹטְרוֹת חֵתִי"ן (יג) וּתְלִיַּת הֵהִי"ן וְקוּפִי"ן (יד) וְכָל גּוּפוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּצוּרָתָן (טו) וּבַחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת (טז). הגה: גם צריך לְכָתְבָהּ מן הכתב (ר"ן), ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה (יז), כמו בספר תורה (מהרי"ק); וְעוֹשִׂין כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ סְתוּמוֹת, ואם עֲשָׂאָן פתוחות (יח), פסולה (הגהות מיימוני פ"ב אות נ, ופסקי מהרא"י סימן כ"ג); ובדיעבד אין לפסול מגילה משום חֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, דְּלֹא גָּרַע מֵהִשְׁמִיט בה הסופר אותיות, דִּכְשֵׁרָה (הגהות מיימוני פ"ב וא"ז), כמו שנתבאר סימן תר"צ סעיף ג (יט); ^יוצריכה עַמּוּד בסופה (כ) וְחָלָק בראשה כדי להקיפה בו (כא); ^כויש אומרים שצריכה תַּגִּין (כב), ^לויש אומרים שאינה צריכה (כג); הגה: ונהגו לְתַיְּגָהּ, גם נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל בסופה (כד) (מהרי"ל).

^זמשנה שם יז, א כדמפרש שם יט, א. ^חטור בשם רמב"ם. ^טשם בשם ר"ת. ^ימברייתא דבבא בתרא יג, ב – וכגירסת התוספות. וכן כתב בספר התרומה, והרא"ש בפירוש המשנה פרק ג דמסכת ידים משנה ד, אפילו לפי מה שכתב שם לקיים גירסת הספרים. ^כטור בשם רבנו תם. ^לשם בשם בעל ה"ג. 

(י) עור שאינו מעובד – חכמים תיקנו כי דין המגילה יִדְמה לספר תורה. ובספר תורה חייבה הלכה למשה מסיני, לכתבו דווקא על עור מעובד.

(יא) פסולה – כי הכתיבה צריכה להיות לשמה, כמו בספר תורה. וגוי או אפיקורוס, אינם כותבים לשמה.

(יב) לענין הֶקֵּף גְּוִיל – פירוש, יש סביב האות רק קלף, ולא דיו. כלומר, צריך להפריד כל אות מחברתה.

(יג) וַחֲטֹטְרוֹת חֵתִי"ן – המילה חֵתִי"ן פירושה – אות חי"ת בלשון רבים. בכתיבת אות חי"ת צריך להוסיף חטוטרת על גגה, שהיא קימור בולט כלפי מעלה, השב ומשתפל מטה. כי אות ח' מורכבת משתי אותיות ז', בינם מותחים קו מחבר, כציור הבא ^. אם לא נכתבה האות חי"ת במגילה, בצורה זו, רק בגג ישר, היא כשרה בדיעבד.

(יד) וּתְלִיַּת הֵהִי"ן וְקוּפִי"ן – הֵהִי"ן וְקוּפִי"ן הן אותיות ה' וק', הבנויות משני חלקים, ימני ושמאלי. בכתיבתן, אסור שהרגל השמאלית תיגע בגוף האות, ואם היא נוגעת, המגילה פסולה.

(טו) וְכָל גּוּפוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּצוּרָתָן – בספרות ההלכה, ניתנו כללים ברורים לגבי צורתה המדויקת של כל אות. ואכן, יש את הצורה המדויקת, הנדרשת לכתחילה. יש שצורתן שונה במעט מהנדרש, ובדיעבד ניתן להכשירן. ויש שצורתן שונה לחלוטין מהנדרש, עד שהמילה יכולה לקבל משמעות שונה לחלוטין, כיון שהאות אינה ניכרת כלל, והן פסולות אף בדיעבד. המשנה ברורה הביא הלכות אלה בסוף סימן לו, והרב כף החיים אף חיבר ספר מיוחד על כך[2].

(טז) וּבַחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת – ישנן מילים שפעמים כתובות בכתיב מלא, כגון בתוספת האות ו' או י', או , ופעמים בכתיב חסר, כגון שחיסרו מהם אותיות אלה. בכל המילים הללו, צריך לדקדק ולכתבן כדין.

(יז) קודם שיכתבנה – כמו בספר תורה, ואם לא עשה כן כשר.

(יח) ואם עֲשָׂאָן פתוחות – פרשיות התורה, ואלו שבמגילת אסתר, מחולקות לנושאים נפרדים. בין כל פרשיה, יש להימנע מכתיבה, בחלק מסוים של השורה. כשהפרשה הבאה מוגדרת סתומה, יותיר הסופר רווח של תשע אותיות. כשהיא פתוחה, יותיר את השורה ריקה עד סופה, ובה רוחב תשע אותיות לפחות. ויתחיל לכתוב את הפרשיה החדשה, בשורה חדשה. ונראה כי לדעת המחבר, אין המגילה נפסלת בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לכתוב כדין.

(יט) כמו שנתבאר סימן תר"צ סעיף ג – שם הוסבר כי חסרון מילים במגילה, אינו פוסלה. לכן אף אם נחשיב את המילה שנכתבה בצורה שגויה, כלא נכתבה כלל, המגילה עדיין כשרה.

(כ) וצריכה עַמּוּד בסופה – חובה לחבר בתחילת כל ספר תורה ובסופו, שני מוטות עץ, אותם מכנים עצי חיים. כי מפאת קדושתו הנשגבה של ספר התורה, יש להימנע ממגע ביד חשופה בקלף, בעת גלילתו, לכן נעזרים בעצי החיים. אמנם במגילה, הואיל וקדושתה פחותה מספר תורה, די לחבר מוט אחד בסופה, כדי לגלול סביבו את המגילה.

(כא) כדי להקיפה בו – כלומר, יש להותיר שטח ריק מכתיבה בתחילת המגילה, רחב דיו, כדי שיוכל להקיף את המגילה, אחר גלילתה, שיתפקד כשכבת מגן סביבה.

(כב) שצריכה תַּגִּין – על ראש חלק מן האותיות, חובה להוסיף תַּגִּין. שהן כעין שלושה קוים דקים, משוכים כלפי מעלה. האותיות החייבות בתַּגִּין הן ש' ע' ט' נ' ז' ג' צ'. העדר תיוג, אינו פוסל את הכתב, אף בספר תורה.

(כג) שאינה צריכה – לדעת המחבר, זה עיקר הדין. אלא שהמנהג הוא לתייג, ואף הספרדים נוהגים כך[3].

(כד) שלא לעשות לה עמוד כלל בסופה – כי אין איסור לנגוע בקלף המגילה, ואין צורך לגללה סביב מוט.

סעיף ג

^מעשרת בני המן צריך לְכָתְבָהּ כְּשִׁירָה (כה), ולא כשאר שִׁירוֹת שֶׁחָלָק עַל גַּבֵּי כְּתָב (כו), אלא מניח חָלָק בין כתב לכתב (כז); ^נואם לא עשה כן, פסולה (כח).

^ממימרא דרבי שילא שם טז, ב.  ^נטור בשם הירושלמי.

(כה) צריך לְכָתְבָהּ כְּשִׁירָה – משום השמחה שיש במפלת האויבים.

(כו) שֶׁחָלָק עַל גַּבֵּי כְּתָב – כתיבת שירה בספרי הקודש, נעשית בצורה ייחודית מאד. המילים נכתבות שלא ברצף, אלא בהנחת רווח בין המילים. ברוב השירות, הרווחים שבשורה הראשונה, הם מקום כתיבת המילים בשורה הבאה, הנכתבות מול הרווחים שבשורה מעליהן, כמו בדוגמא הבאה:

_____           _____           _____

          _____           _____

_____           _____           _____

גם בשורה השלישית, ניצבות המילים תחת הרווחים שבשורה השניה, וכן הלאה.

(כז) מניח חָלָק בין כתב לכתב – כלומר, אין מילים מעל הרווחים, אלא כותב באופן הבא:

______                                           ______

______                                           ______

______                                           ______

המילים הנכתבות בצד ימין של שירה זו, הן שמותם של עשרת בני המן, אחד על השני, ובצד השמאלי של השירה, כותבים בכל שורה את המילה "וְאֵת".

וכך נכתבת שירה זו, הכתובה באסתר פרק ט, פסוקים ה – י.

אִישׁ                                  וְאֵת

פַּרְשַׁנְדָּתָא                         וְאֵת

דַּלְפוֹן                                וְאֵת

וכו'                                   וְאֵת

וַיְזָתָא                               עֲשֶׂרֶת

הטעם להעמדה ייחודית זו הוא, כדי להורות שאין להם תקומה. וכשהשמות ניצבים זה על גב זה, מביאים זאת לידי ביטוי, כי מותירים אותם כביכול ללא רגליים. ולצורך תקומה, נדרשים לכל הפחות שני רגלים.

(כח) פסולה – והקורא מתוכה, אינו רשאי לברך עליה.

את שמות עשרת בניו יש נוהגים לכתוב, בכתב כפול בגודלו, ויש חולקים על כך, ובכל אופן זה כשר. הטעם למנהג היותר נפוץ, לכתבם באותיות גדולות, הוא, משום שיש מקור בירושלמי[4] בו מובא כי השמות צריכים למלא עמוד שלם. על כן נהגו לכתוב באותיות גדולות, שתמלאנה את העמוד. עוד נראה לי, שצריך למלא את העמוד רק בשמותם, כדי ללמדנו על גודל מפלתם.

סעיף ד

^סצריך לְהַאֲרִיךְ בְּוָא"ו דְּוַיְזָתָא (כט) (בכתיבתה, ויש אומרים בקריאתה (ל)) (ר"ן בשם הרא"ש ומהרי"ל וב"י בשם  א"ח); ^עוצריך לכתוב אִישׁ בְּרֹאשׁ דַּפָּא, וְאֶת בְּסוֹפָהּ (לא).

^סמימרא דרבי יוחנן שם. ^עטור בשם הירושלמי.

(כט) לְהַאֲרִיךְ בְּוָא"ו דְּוַיְזָתָא – הארכת צורת האות וא"ו, מסמלת את תלייתו, מאחר והנתלים מועמדים לאורך עמוד. אם לא עשה כן, המגילה כשרה.

(ל) ויש אומרים בקריאתה – מאריכים באמירת "ויי" של וַיְזָתָא. ונראה שבני ספרד לא נהגו כך.

(לא) אִישׁ בְּרֹאשׁ דַּפָּא, וְאֶת בְּסוֹפָהּ – בראש העמוד בו נכתבת רשימת השמות, כותבים את המילה אִישׁ, ובסוף כל שורה את המילה וְאֵת, וכבר הצגנו דוגמא, לעיל בסעיף ג.

סעיף ה

^פאם תְּפָרָהּ בחוטי פִּשְׁתָּן, פסולה (לב).

^פמימרא דרב שם יט, א.

(לב) פסולה – את יריעות ספר התורה צריך לתפור, בגידי בהמה טהורה. ואם תפר בפשתן, או בכל חומר אחר, הספר פסול. דין זה שווה גם ליריעות המגילה, ויש לתפרן בגידי בהמה טהורה.

סעיף ו

^צאם הטיל בה שלשה חוטי גידים, כשרה (לג), ובלבד שיהיו מְשֻׁלָּשׁוֹת (לד); ומפני שיש בו פירושים שונים, ^קצריך לצאת ידי כולם ויעשה שלשה תפירות בראשה ושלשה בסופה ושלשה באמצעיתה, ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד זה, ותפירה אחת בחלק הרביעי שֶׁמִּצַּד האחר (לה). הגה: ואם אין לו גידין יותר (לו), מוטב לתפור הנשאר בחוטי פשתן מלהניחו בלא תפירה (לז) (הגהות מיימוני פרק ב' וכל בו); אבל אם יש לו גידין יתפור כולה בגידין (לח); והתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים (לט) (רבינו ירוחם נ"י ח"ד בשם א"ח).

^צשם. ^קפירוש רש"י ותוס' ופירוש הרי"ף ופירוש הרמב"ם. 

(לג) כשרה – המגילה מורכבת מיריעות קלף, כאמור. וחיבורם נעשה באופן הבא: נוטלים את קצה אחת היריעות, מקפלים אותו לכיוון הצד החלק, עליו אין כותבים, וכך עושים ליריעה השניה. בכל קפל יריעה מנקבים שלושה נקבים, זה מול זה. ובכל אחד מהם, משחילים שלשה חוטים. כל אחד, בתוך שני הנקבים המקבילים. ובגב המגילה, בצד שאין כותבים עליו, קושרים אותם זה לזה.

(לד) ובלבד שיהיו מְשֻׁלָּשׁוֹת – את גובה הקלף יש לחלק לארבעה חלקים שווים, וליצור נקודת תפירה במקומות הפיצול, כמו בציור הבא: ____I____I____I____ אלו התפירות המינימליות, שאם עשאן, המגילה כשרה.

(לה) בחלק הרביעי שֶׁמִּצַּד האחר – נאמר שהיריעה חולקה כמו בציור הבא:

|_

|_

|_

|

בחלוקה כזו יש לתפור באמצע שלש קבוצות של שלש תפירות, ושתי תפירות נוספות בקצוות, סך הכל  אחת עשרה תפירות, כמו בציור הבא:

__ (תפר)
|
_
_­(תפר)
__
­__
_

|
_
__
__
_­(תפר)
_
|
_
_­(תפר)
__
__

|
__

משנה ברורה כתב (ס"ק כא) כי במגילה התפורה בגידי בהמה, אין צורך להקפיד על מנין התפירות.

ולשיטת המחבר, שיש לנקוב אחד עשר נקבים, והגידים שבכל נקב אינם מחוברים לאלה שמעליהם או שתחתם, אלא לנקב שמולם, נדרשים אחד עשר גידים קטנים עבור התפירה. למעשה, יש נוהגים לתפור ולחבר את היריעות באמצעות גיד ארוך, החולף בין הנקבים הפרושים לאורך היריעה. ואשרי מי שנוהג כדברי המחבר.

(לו) ואם אין לו גידין יותר – כלומר אין מספיק גידין, לחיבור כל הנקבים. במקרה זה, יתפור חלק מן הנקבים עם הגידין שבידו, ואת השאר יתפור בחוטי פשתן.

(לז) מלהניחו בלא תפירה – המחבר כתב אמנם שתפירה בחוטי פשתן פוסלת את המגילה, אבל במקרה שלנו זה לא רלוונטי, כי ניתן לסמוך בדיעבד על הדעה לפיה מספיקים שלש תפירות, להכשיר מגילה. ואם אלה נתפרו בגידים, המגילה כשרה.

(לח) יתפור כולה בגידין – כי גם הרמ"א סבור שלכתחילה צריך לתפרה בגידין, כמו בספר תורה.

(לט) מבחוץ ולא מבפנים – כמו שהסברנו בתחילת הסעיף.

סעיף ז

^רצריך להניח שִׁיּוּר בראש הַיְרִיעָה (מ) ובסופה, כשתופרם יחד, וּבְמַשֶּׁהוּ סַגִּי.

^רמימרא דרבי יוחנן יט, ב. ושם בתוספות (ד"ה שיור).

(מ) להניח שִׁיּוּר בראש הַיְרִיעָה – כלומר תחילת הכתיבה לא תהא ממש בקצה היריעה, וגם לא בסופה, אלא באמצעה, עם שוליים רחבים מספיק לקיפול. ללא הותרת רוחב זה, ינָקבו חלק מן האותיות ויתבטלו, אחר קיפול קצה היריעה, לצורך התפירה. לכן יותיר מקום, לבל תנקבנה האותיות.

סעיף ח

(מא) ^שאין קורין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים (מב); ואם קרא, לא יצא (מג) ^תאלא אם כן היתה ^איתירה על שאר היריעות או חסרה, כדי שיהא לה היכר (מד); אבל ^*) היחיד קורא בה, ^בואפילו אינה חסרה או יתירה, ויוצא בה ידי חובתו (מה); ^גודוקא כשהיא כתובה בגליון כספר תורה (מו).

^שמימרא דרבי יוחנן שם. ^תכפירוש רש"י וכן פ' הרי"ף ורא"ש ורמב"ם. ^אאוקימתא דרבא שם. ^*) (פירוש דמיפרסמא ניסא טפי דכי קיימי בין הכתובים נראה כקורא במקרא, רש"י). ^בטור. ^גשם.

(מא) הקדמה לסעיף – בעבר נכתבו כל הנביאים על קלף. וגם הכתובים, ובכללם מגילת אסתר, נרשמו בקלף. סעיף זה דן, אלו תנאים מתירים קריאה במגילה כזו, הכתובה בין שאר ספרי הכתובים. אם כי לכתחילה, צריכה המגילה להיכתב בפני עצמה, כדי שהקריאה בה תברר כי אין זו קריאה סתמית, אלא קריאה מיוחדת, הנובעת מחובת פרסום הנס.

(מב) בין הכתובים – כי דומה קריאה זו לקריאה סתמית מהנ"ך, בעוד שלצורך פרסום הנס, נדרש היכר ברור, שזו קריאת חובה, הבאה לפרסם נס.

(מג) לא יצא – וצריך לחזור ולקרוא ממגילה הכתובה בנפרד. ואף לברך, טרם יקרא.

(מד) כדי שיהא לה היכר – כלומר, על יריעות מגילת אסתר להיות גבוהות, או נמוכות, משאר הספרים. כדי שייראה בבירור שיש כאן ספר שונה, בו מקיימים מצוות קריאה ייחודית.

(מה) ויוצא בה ידי חובתו – כי יחידים אינם מתאספים לקריאת ספר שלם. ובהכרח יש כאן היכר ברור, שבקריאה זו נעשית מצוה מיוחדת.

(מו) כתובה בגליון כספר תורה – כלומר, כתובה על קלף, כמו ספר תורה, וכפי שלמדנו בסעיף א.

סעיף ט

^דמגילה שהיא נְקֻדָּה (מז), וכן אם כתב בה בדף הראשון ברכות ופיוטים, ^האינה נפסלת בכך (מח).

^דרשב"א בתשובה. ^האבל לכתחלה אין לכותבה כך דלדעת המרדכי בפרק ד דמגילה היא פסולה.

(מז) נְקֻדָּה – מנוקדת, לצורך קריאתה בנקל.

(מח) אינה נפסלת בכך – בניגוד לספר תורה, שכל תוספת פוסלת. אמנם גם במגילת אסתר, ניתן היתר כזה רק בדיעבד. אבל לכתחילה אין לנקד, ואין להוסיף ברכות או ציורים.

סעיף י

אם אין מגילה כשרה ^וקורים אותה בְּחֻמָּשׁ בלא ברכה (מט).

^וב"י לדעתו. 

(מט) בלא ברכה – בכך מרוויחים מצד אחד את פרסום הנס, אבל מצד שני נמנעים מברכה. ויש בכך תועלת, כי מגילת אסתר תיוודע כספר קודש, אשר כדי לברך עליו, נדרש ספר כשר, בדומה לספר תורה.

סעיף יא

 ^זאם קרא במגילה גזולה, יצא (נ). הגה: ואם מברכים עליה, עיין לעיל סימן תרמ"ט (נא) לענין לולב הפסול, והוא הדין כאן (נב).

^זטור בשם בעל (התרומה) [העיטור] וכן כתב רשב"א בתשובה מדין השופר הגזול ונתבאר סימן תקפ"ו.

(נ) יצא – ברור שאסור באיסור חמור לגזול, אף בשביל מצוה. אלא שאם קרא במגילה גזולה, למרות האיסור, יצא הציבור ידי חובה. כי המילים שנאמרו, אינן גזולות.

(נא) עיין לעיל סימן תרמ"ט – סעיף ו, שם מובא כי בשעת הדחק ניתן לקיים מצוה בלולב ומיניו, גם כשהם פסולים, אלא שאין מברכים עליהם.

(נב) והוא הדין כאן – ראה שם (סעיף א), מה שהארכתי בענין זה.

[1] עיין בתחומין לט (תשע"ט), החל מעמוד 515, מאמר מקיף ששמו "כשרות העפצים", שם הוסבר ברחבה מה הם העפצים.

[2] ספר קול יעקב על הלכות סת"ם.

[3] קול יעקב אות יט.

[4] כך ציטט הבית יוסף (מהסמ"ג הלכות מגילה, דף רנ:) בשם ירושלמי, ואינו גרסת ירושלמי שלנו, אלא מסכת סופרים (בפרק יג הלכה ה). הרי"ף והרמב"ם לא הביאו זאת להלכה, וגם המחבר לא העתיק מה שהביא בביתו. נראה מכך, שלא פסק כן להלכה.

תקציר דיני כתיבת המגילה ותפירתה (תרצ"א)

א. את המגילה צריך לכתוב על קלף, ובדיו. מגילה מודפסת, אינה כשרה לקריאת המצוה [א-ב].

ב. צריך לכתוב לשמה, על פי כל ההלכות המסורות לסופרים. לכן אדם לא יהודי, אינו כשר לכתיבת המגילה [ג].

ג. את עמודי המגילה יש לחבר ולתפור באמצעות גידי בהמה טהורה, ולא על ידי חוטי פשתן, וכפי הכללים המסורים לסופרים.

ד. לכתחילה אין לנקד את המגילה או להוסיף בה ציורים. אמנם אם עשה כן, אין המגילה נפסלת. ואם אין מגילה, יקראו בה בברכה [ט].

ה. במקום שאין בו מגילה כשרה, יש לקרוא את המגילה, ללא ברכה [י].