הלכות פורים - דין מעות פורים לעניים

הקדמה

מלבד קריאת המגילה, נצטווינו לעשות בפורים שלש מצוות נוספות. כלשון הכתוב (מגילת אסתר פרק ט): וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים וגו' לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וגו' לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. מבואר כי נצטווינו במִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. סימן זה דן במתנות לאביונים, הסימן הבא במשלוח מנות, וזה שאחריו במשתה ושמחה.

כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב הלכה יז), שמצוות מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים חשובה יותר מהמשתה ומהמשלוח מנות, כלשונו: מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז) 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים'.

סעיף א

^אחייב כל אדם ליתן לפחות שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים (א). הגה יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל (ב) שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלש פעמים כתיב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן שלשה (ג) (מרדכי ריש פ"ק (דיומא) דמגילה סימן תשעז); ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי"ל), וכן נוהגין בכל מדינות אלו (ד); ויש ליתן שלשה חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע שֶׁשֵּׁם מחצית עליה מלבד זו (ה); ובמדינות אוסטריי"ך יתנו שלשה חצי וִויינֶ"ר (ו), שנקראו גם כן מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה (ז), ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד שלש מחצית אלו, ואין נוהגין כן.

^אמהא דתני רב יוסף מגילה ז, א.

(א) לשני עניים – המחבר אינו מפרט כמה צריך לתת, לקיום חובה זו. אבל ברור שצריך לתת בעין יפה, כדי שהעני יוכל ליהנות מזה[1].

(ב) זכר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל – בזמן שבית המקדש היה קיים, חויב כל יהודי לתת מידי שנה מחצית השקל, ומן הסכום שהצטבר נקנו קרבנות הציבור. זכר לכך, צריך לתת לצדקה מטבע הנקרא "חצי", כמו מטבע של חמישה שקלים[2], שהוא חצי מעשרה.

את הכסף הנאסף יש להעביר לקופה של צדקה, לטובת עניים, לצרכי בית הכנסת, או לתמיכה בלימוד התורה. אין יוצאים בנתינה זו ידי חובת "מתנות לאביונים" שאינה מנהג, אלא חובה מעיקר הדין.

(ג) יש ליתן שלשה – בפרשת מחצית השקל, נכתבה המילה תרומה שלש פעמים, ומשום שנדרשו לתת שלש פעמים מחצית השקל: פעם אחת לקניית הקרבנות, כאמור. פעם שניה לבניית אדני המשכן. ופעם שלישית לשאר צרכי המשכן. זכר לשלש מתנות אלה, נותנים שלוש חצאים.

(ד) בכל מדינות אלו – מדינות אשכנז, וכך נוהגים האשכנזים עד היום. הספרדים גם נוהגים במנהג זה, אלא שהם נותנים את הערך של מחצית השקל, שהוא כתשעה גרם כסף טהור, כשווי מחיר הכסף, הנקבע מחדש, מידי שנה בשנה. ואינם נותנים אלא מחצית אחת[3].

(ה) מלבד זו – הרמ"א התייחס למטבע בת זמנו ומקומו.

(ו) יתנו שלשה חצי וִויינֶ"ר – זו היתה המטבע המקומית.

(ז) מבן עשרים ולמעלה – כי גם החיוב של מחצית השקל, לקניית הקרבנות בזמן המקדש, היה לבני עשרים ומעלה.

סעיף ב

^באין מְשַׁנִּין מעות פורים לצדקה אחרת (ח). הגה: ודוקא הגבאים (מרדכי פ"ק דבבא בתרא), אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה (ט).

^בברייתא בבבא מציעא עח, ב.

 

(ח) לצדקה אחרת – גבאי צדקה שקיבל מתנות לאביונים מהציבור, צריך לחלק כל מה שקיבל, לעניים. ולא ישתמש בכסף למטרה אחרת, ראויה ככל שתהא.

(ט) מה שירצה – העני שקיבל מתנות אלה, אינו מוכרח להשתמש בכסף, דווקא לסעודת פורים. ואינו חייב אף להוציא את הכסף, בפורים עצמו. וגם המחבר מסכים לדברי רמ"א אלה.

סעיף ג

^גאין מדקדקים בִּמְעוֹת פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו (י); ^דובמקום שנהגו ליתן אף לאינו יהודי, נותנים.

^גשם. ^דר"מ בשם רבי אפרים.

(י) נותנים לו – בכל ימות השנה, נדרשת זהירות ממתחזים, כי מצוות הצדקה מתקיימת רק באביון אמיתי, שאכן זקוק לתמיכה כספית. אך בפורים אין מדקדקים בדבר, ונותנים לכל מבקש.

סעיף ד

^הבמקום שאין עניים, יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו, ונותנם במקום שירצה (יא).

^המרדכי בפרק קמא דמגילה.

(יא) ונותנם במקום שירצה – יפריש את הכסף, וכשיתאפשר לו, יתנו לנזקקים. ולא ישתמש בכסף העומד בצד, לצרכיו. הלכה זו אינה מעשית בימינו, כי אפשר להעביר את הכסף לעניים, ביום הפורים, דרך ארגוני צדקה וחסד.

העני בימינו הוא הזקוק לתמיכה כספית, לצורך הוצאותיו השוטפות. אף שלפי הגדרת התלמוד, אינו נחשב אביון. ובכללם, משפחות ברוכות ילדים, חולים החיים על קצבאות, אברכים, אלמנות, ומשפחות חד הוריות, כל אלה זקוקים בדרך כלל לעזרה, אף שלכולם יש מאכלים בסיסיים בבית.

האופן המובחר ביותר לקיום מתנות לאביונים הוא, חלוקת הכסף באותו יום, ובמזומן. בימינו ניתן לקיים זאת באמצעות העברת כספים לארגוני צדקה, המכירים את הצרכים, לפני יום הפורים. והללו, אחר שקיבלו את הכסף בעוד מועד, נעשים שליחים של בעל הממון, ומחלקים את הכסף באותו יום. כאשר לא מתאפשר לתת באותו יום, ניתן להעביר גם לפני החג. ואם גם זה לא מתאפשר, אפשר להעביר אחרי החג, כמבואר בסעיף זה.

[1] הריטב"א אמנם כתב שניתן לצאת ידי חובה בנתינת פרוטה. אבל זה כנראה המינימום, למי שאינו יכול לתת יותר. למעשה כתבו הפוסקים שצריך לתת מתנה שהעני יכול ליהנות ממנה. ולא סביר שאדם יוציא על סעודתו כסף רב, ויתן רק מעט לעניים, על כן צריך לתת סכום נכבד, בעין יפה.

[2] ומי שמצבו קשה, יוכל להסתפק בנתינת מטבע חצי שקל.

[3] כי רק מחצית שקל אחת, שיועדה לקניית הקרבנות, ניתנה כל שנה. אבל חצי השקל שתרמו עבור האדנים, הייתה חד פעמית. והתרומה שהוענקה לבניית המשכן, לא הייתה מחצית, אלא כל אחד נתן ככל שנדבו לבו (כף החיים אות כג).

תקציר דין מעות פורים לעניים (תרצ"ד)

א. חובה לתת כסף ביום הפורים, לשני עניים [א].

ב. ניתן לקיים חובה זו לפני פורים, בנתינה לארגון צדקה שיחלק בפורים (יא).

ג. אם לא היה יכול לחלק בפורים, יפריש את המעות, וייתן לעניים כשיתאפשר לו [ד].

ד. אם יוכל האדם, הרי זו מידה טובה לתת לעני כסף מזומן (יא).

ה. אין כמות מסוימת שצריך לתת כמתנות לעניים, אבל צריך לתת בעין יפה. אדם עני, ייתן סכום קטן לעני אחר (א).

ו. נהוג לתת שלש פעמים מחצית השקל, בערב פורים [א].

ז. מנהג בני אשכנז, לתת שלש מטבעות "חצי", כגון שלש מטבעות בנות חמשה שקלים. ואם קשה לו, יכול ליתן שלש מטבעות של חצי שקל [א].

ח. למנהג ספרד, נותנים את הערך הכספי של חצי שקל הנזכר בתורה, שהוא שווה ערך לתשעה גרם כסף טהור (ד).

ט. גבאי צדקה שקיבלו מעות פורים, חייבים לחלק את כולם לעניים, ולא להשתמש בהם למטרה אחרת, נעלה וקדושה ככל שתהיה [ב].

י. העני שקיבל כספים בפורים, יכול לעשות בהם שימוש לכל צורך, כפי שרואה לנכון, ואינו חייב להשתמש בהם דווקא לסעודת הפורים [ב].