הלכות פורים - דיני הספד ותענית ועשיית מלאכה בפורים

הקדמה

בסוף מגילת אסתר נכתבו שני פסוקים דומים, באחד נאמר כי בפורים תוקנו שלש תקנות (אסתר ט יט) "עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב". וכפי שפירשו חז"ל, שִׂמְחָה הכוונה שאין להספיד בו, וּמִשְׁתֶּה בא לאסור את התענית. וְיוֹם טוֹב בא לומר, שנאסרה בו עשיית מלאכה, כמו בחגים. אלא שאחר כך שינתה המגילה וכתבה "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה", ולא הזכירה את "יוֹם טוֹב". פשר השינוי כפי שהסבירו חז"ל, שהאיסור שהוטל על עשיית מלאכה, לא התקבל . למעשה דן סימן זה בדין אבלות בפורים, הקשור לאיסור הספד, ודיני מלאכה ביום זה.

סעיף א

^אפורים מותר בעשיית מלאכה (א); ^בובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין (ב). (והאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות (ג)) (כל בו); ^גוהעושה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, ^דאלא אם הוא בנין של שמחה, כגון: בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ אַבְּוַרְנְקִי שֶׁל מְלָכִים (ד), דְּשָׁרֵי (ה). הגה: ומותר לעשות כל מלאכת מצוה, כגון: לכתוב פסקי הלכות; וכן מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים (ו) (תרומת הדשן סימן קי"ב).

^אכרבה בריה דרבא מגילה ה, ב דמלאכה לא קבילו עלייהו. ^בכשינויא קמא שם בגמרא אהא דלטייה רב. ^גהרמב"ם בפרק ב מהלכות מגילה מהא דלטייה רב שם. ^דכשינויא בתרא שם בגמרא, אעובדא דרבי דנטע נטיעה בפורים.

(א) מותר בעשיית מלאכה – שהרי לא נתקבלה התקנה שאסרה זאת.

(ב) אין עושין – אף שלא נאסרה מלאכה, נהגו להימנע ממנה. אמנם חומרת איסור זה קלה, אפילו מאיסור מלאכה בחול המועד. ולמניעת הפסד, או לצורך פורים, או כשאין כל טרחה במעשה, מותר לעשות מלאכה. ולמרות שלא נאסרה מלאכה, אין הכוונה שהותר כל דבר. לכן נמנעים מעבודה ביום זה, ככל האפשר, כדי שהזמן יופנה למצוות היום. כמובן, אין איסור לבקש מגוי, עשיית מלאכה עבור יהודי.

(ג) נהגו בכל מקום שלא לעשות – אלו דברי רמ"א. וברוב המקומות, גם הספרדים נמנעים ממלאכה.

(ד) אַבְּוַרְנְקִי שֶׁל מְלָכִים – כגון אילן שכופפין אותו על גבי כלונסות ויתידות, והמלכים אוכלין תחתיו בימות החמה, ומתעדנין בה במיני שמחות (רש"י מגילה ה, ב).

(ה) דְּשָׁרֵי – תרגום: שמותר. כלומר, בניגוד לימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, בהם נמנעים ממלאכות של שמחה, בפורים מותר לעשותם, כי הם מרבים שמחה. ואפילו אין בם צורך לפורים, או אינם מונעים הפסד.

(ו) מלאכות גמורות לצורך פורים – וכפי שכתבנו. עיקרון זה מוסכם על המחבר.

סעיף ב

^האפילו במקום שנהגו, לא נהגו אלא ביום מקרא מגילה בלבד, אבל לאסור את של זה בזה, אינו מנהג (ז).

^השבולי הלקט.

(ז) אינו מנהג – כלומר העיירות הקוראות בי"ד, ינהגו כן רק בי"ד. ותושבי ירושלים, רק בט"ו. המקומות הקוראים בשני ימים מחמת הספק, ינהגו כן רק בי"ד.

סעיף ג

^ויום י"ד ויום ט"ו אסורים בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום, ^זבין לבני כרכים שהם עושין ט"ו בלבד, בין לבני עיירות שהם עושים י"ד בלבד (ח); ^חוהנשים מְעַנּוֹת בהם (ט), שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כאחת, וּמְטַפְּחוֹת שֶׁמַּכּוֹת כף אל כף; אבל לא מְקוֹנְנוֹת, שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה; נקבר המת, לא מְעַנּוֹת  ולא מְקוֹנְנוֹת ^*).

^ומהא דתני רב יוסף שמחה מלמד שאסורים בהספד, שם בגמרא. ^זמימרא דרבא מהא דמגילה תענית שם. ^חהמשנה סוף מועד קטן. ^*) (ודין תלמיד חכם בפניו שמענות ומקוננות כדרכן בחול, ביורה דעה סימן תא ע"ש).

(ח) שהם עושים י"ד בלבד – בניגוד לאיסור מלאכה, שהוא רק מנהג, הנוהג יום אחד בלבד, איסור הספד ותענית נתקן לשני הימים.

(ט) והנשים מְעַנּוֹת בהם – עריכת לוויות בימי עבר, לוותה בקול בכיין של נשים, שמרוב תוגה התייפחו בבכי ונהי, טרם הקבורה ולאחריה. עוד נהגו המה, לספוק כף אל כף, בגודל צערן. ואף אחר קבורת הנפטר, הרבו

לבכות בכי תמרורים, תאנייה ואנייה, משך כמה ימים. אמנם בקבורה שנערכה בפורים, המעיטו בכך, ולא הותר לנהוג כן אלא בשעת הקבורה עצמה.

אם ארע המקרה וצריך לקבור אדם שנפטר, יש להזדרז בקבורתו, ולהקדימה ככל האפשר. ולמרות שחובה לשמוח בפורים, הרי זה רק דרבנן[1]. בעוד הקבורה, חובתה מן התורה.

סעיף ד

^טכל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים (י). הגה: ומכל מקום ילך לבית הכנסת לשמוע המגילה (יא) (תוספות פ"ק דמועד קטן). ואם יוכל לאסוף מִנְיָן לביתו לקרות המגילה, עָדִיף טְפֵי (יב) (מהרי"ל). ויש אומרים שאין אבילות נוהג בפורים, לא בי"ד ולא בט"ו (הרא"ש ומנהגים), וכן נוהגין (יג); ואפילו אבילות יום ראשון נדחה מפני פורים (יד) (דברי עצמו); אבל דברים שֶׁבְּצִנְעָה, נוהג (טו); ואף על פי שאין נוהג אבילות בפורים, עולה לו למנין שבעה ימי אבילות כמו שבת (טז), וכן פסק הרב בעצמו בטור יורה דעה סימן ת"א.

^טרמב"ם בפרק יא מהלכות אבל.

(י) נוהגים בחנוכה ופורים – כאן כתב המחבר, שהאבלות נוהגת בפורים. אבל בהלכות אבלות כתב, שאינה נוהגת, וצריך ליישב את דבריו. לכן נראה, שכאן כתב את עיקר הדין, ובדיני אבלות את המנהג למעשה. כלומר, בגמרא לא מצינו חידוש דין כזה, שבפורים אין מתאבלים. ובכל זאת, שמחת הפורים חובתה מדברי קבלה, ככתוב בפסוק, ימי משתה ושמחה. על כן מעיקר הדין, האבלות אכן נוהגת בפורים. אמנם למעשה, אין נוהגים להתאבל. לכן בדיני הפורים, כתב המחבר שאבלות נוהגת, כי זהו עיקר הדין. אמנם בדיני אבלות הורה, כיצד נוהגים למעשה[2].

(יא) ילך לבית הכנסת לשמוע המגילה – כי האבל אינו פטור מן המצוות.

(יב) עדיף טפי – תרגום: כך עדיף יותר. כי כל אבל, לפי המנהג, אינו יוצא מביתו. ואם יצליח לאסוף מנין, ישמור גם על אבלותו, ואף יתפלל במנין. עיקרון זה מוסכם על המחבר.

(יג) וכן נוהגין – כמוסבר לעיל, המחבר גם הוא סבור שאין נוהגים אבילות בפורים, כדבריו בדיני אבלות, וכך נוהגים אשכנזים וספרדים[3]. על כן לא יאסוף מנין בביתו, אלא יתפלל בבית הכנסת[4]. אמנם דברים שבצנעה נוהגים, על כן יחסי אישות אסורים, וגם לימוד התורה.

(יד) נדחה מפני פורים – חידושו של הרמ"א הוא, כי למרות שיש אומרים שאבלות ביום הראשון (מהשבעה) היא מן התורה, אנו סומכים על הפוסקים שאבלות היום הראשון אף היא מדרבנן.

(טו) דברים שֶׁבְּצִנְעָה, נוהג – כלומר אין לקיים יחסי אישות. כלל זה מוסכם כמובן על המחבר, כמו ביום השבת, שלהלכה נפסק כי נוהגים בו דברים שבצנעה.

(טז) כמו שבת – דין ימי הפורים, כמוסכם על כל, שונה מן המועדים. ואין בהם כוח לבטל אבלות, אלא כמו שבת. אף כי אין מתאבלים בו, בכל זאת אסורים יחסי אישות אז, ונמנה יום זה כאחד מימי השבעה.

סעיף ה

^יאם חל פורים במוצאי שבת והאבל יושב בבית הכנסת בשבת במנחה, לא יצא משם עד שיתפלל תפלת ערבית וישמע קריאת מגילה, ולמחרת לא יצא מפתח ביתו (יז).

^ירוקח.

(יז) ולמחרת לא יצא מפתח ביתו – אמנם בימינו, כיון שאנו פוסקים שאין אבלות בפורים, יכול לצאת לבית הכנסת לכל התפילות, ולשמיעת מקרא מגילה.

סעיף ו

^כיש מי שאומר שֶׁהָאָבֵל חייב לשלוח מנות (יח). הגה: אבל אין שולחין לְאָבֵל כל שנים עשר חדש (יט) (מהרי"ל), וכמו שיתבאר ביורה דעה סימן שפ"ה (סעיף א), עיין שם. ואם אין בעיר אלא הָאָבֵל עם אחר, חייב לשלוח לאבל כדי לקיים לשלוח מנות, אלא אם כן מחל האבל על מְנָתוֹ (כ) (מהריב"ש) [המהר"י ברונא].

^כטור בשם הר"מ מרוטנבורג, וכן כתבו שאר פוסקים בשמו.

(יח) חייב לשלוח מנות – כי האבל חייב בכל המצוות, וזו הלכה למעשה.

(יט) כל שנים עשר חדש – שהרי קבלתם משמחת, ואין לשמחו בעודו אבל.

(כ) מחל האבל על מְנָתוֹ – ובמחילתו, נחשב לנותן, כאילו נתן מנה, כנפסק ברמ"א בסימן הקודם סעיף ד. וזו כמובן, דעת הרמ"א. אמנם לדעת המחבר, אינו יוצא בזה. אם כי זו מציאות מאוד לא שכיחה.

סעיף ז

(כא) ^ליש מי שאומר שֶׁאוֹנֵן מותר בבשר ויין (כב), דְּלֹא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד דַּאֲבֵלוּת וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים דְּאוֹרַיְתָא (כג), דְּלִשְׂמֹחַ בְּפוּרִים דִבְרֵי קַבָּלָה נִינְהוּ, שֶׁהֵם כְּדִבְרֵי תּוֹרָה (כד). הגה: וכל שכן שחייב במקרא במגילה ותפלה וקריאת שמע (כה); ונראה לי דדוקא בלילה, אף על פי שמתו מוטל לפניו (כו); אבל ביום, שרוצה לקברו, קבורת מתו קודם (כז), כמו שנתבאר לעיל סימן תרפ"ז סעיף ב, ולכן קורא ומתפלל אחר כך, דלא עדיף מיום טוב ושבת, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"א, כן נראה לי.

^לאורחות חיים.

(כא) הקדמה לסעיף – האונן הוא אדם שמת לו אדם קרוב, אב או אם, אשה או בעל, אח או אחות, בן או בת. כל עוד לא נקבר מתו, מוגדר אָבֵל זה "אונן". את מאכלו אוכל ללא ברכה. ואכילת בשר או שתיית יין, המותרים לאבל, אסורה עליו.

(כב) מותר בבשר ויין – בפורים, רשאי האונן לאכול בשר ולשתות יין, מפאת קדושת היום. אבל שאר דיני אונן חלים עליו, והוא פטור מכל המצוות, אינו לומד תורה, אינו מקיים מצוות, אינו מברך ולא מתפלל[5].

דין זה מוסכם הן על הסוברים שאבלות חלה בפורים, והן על הסוברים, וכפי שהתקבל להלכה, שאבלות אינה נוהגת בפורים. כי דין האונן שונה מאבלות, וחל בפורים, מלבד איסור אכילת בשר ושתיית יין. אם כי גם ההיתר לבשר ויין, לחלק מן הפוסקים, שייך רק לסעודת פורים, וראוי לחשוש לשיטתם.

(כג) וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים דְּאוֹרַיְתָא – תרגום: לא תדחה חובת אבילות היחיד, את חובת השמחה מדאורייתא, שהוטלה על הציבור. כי חובת השמחה בפורים, מדברי קבלה הם, שחומרתם גדולה כדברי תורה.

(כד) שֶׁהֵם כְּדִבְרֵי תּוֹרָה – וכך ההלכה למעשה.

המחבר כתב הלכה זו בשם "יש מי שאומר" למרות שהיא מוסכמת על כולם, כיון שפסק לגבי דיני אבלות שנוהגים, והיה מקום לומר שגם דיני אנינות יחולו כולם. לכן הבהיר כי להלכה, אין דיני האנינות נוהגים, וכמוסבר.

אם הקדמת הקבורה אפשרית, ראוי לקיים את סעודת הפורים אחר הקבורה, כפי שיכתוב הרמ"א.

(כה) וקריאת שמע – זו דעת הרמ"א[6] ולפיו, כמו שאין דיני אבלות נוהגים בפורים, כך אין דיני אנינות.

(כו) אף על פי שמתו מוטל לפניו – דוקא במקום שאין הקברנים עובדים בלילה. אבל אם גם בלילה עובדים, חובה לקברו בלילה.

(כז) קבורת מתו קודם – וזה מוסכם על המחבר כפי שכתבנו.

סעיף ח

^ממותר לישא אשה בפורים (כח). הגה: בין בי"ד בין בט"ו, וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן (תוס' פ"ק דמ"ק). ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים (כט), וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא (ל); וכן בלבישת כלאים דרבנן (לא). ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה. וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום 'לא תגזול', ונהגו כך (לב), ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טוֹבֵי העיר (לג) (תשובת מהר"י מינץ סימן י"ז).

^מתשובת רשב"א. וסיים דבענינים אלו הולכים בהם להקל, דמדרבנן הם.

(כח) לישא אשה בפורים – שמחת הפורים אינה מן התורה, ואין בכוחה למנוע נישואין בפורים. אדרבה, זה מוסיף שמחה על השמחה. ורק בימי שמחת המועד אין להתחתן, כפי שדרשו חכמים "ושמחת בחגך, ולא באשתך".

(כט) שנהגו ללבוש פרצופים בפורים – הכוונה למנהג התחפושות, שהונהג כזכר למאורעות המגילה, שם נהפכו האירועים כולם לטובה.

(ל) אלא לשמחה בעלמא – אמנם המחבר אוסר זאת. וגם הרמ"א התיר זאת רק באירועים בהם אין חשש להתנהגויות בלתי הולמות, כגון אירועים לגברים בלבד, או נשים בלבד.

(לא) כלאים דרבנן – בגדי כלאים אינם מצויים כיום, הלכך אין זו הלכה רלוונטית. מלבד זאת, רבים חלקו על כך, ולדעתם אין להתיר איסור, אפילו דרבנן, משום שמחת הפורים.

(לב) ונהגו כך – כלומר העובדה שנהגו כך, מוכיחה כי הסכימו למחול זה לזה. אכן גם דין זה לא התקבל על המחבר. ואף לנוהגים כך, הרי זה רק לגבי חפצים פעוטי ערך.

(לג) טוֹבֵי העיר – ראשי העיר, האחראים על המקום. כלומר, מוטל עליהם לצאת בהבהרה ברורה, על גבולות האסור והמותר. כי בקלות רבה, עלולים לגלוש מדברי צחוק והתבדחות, לדיבורים פוגעניים ועולבים, והמטת חרפה על אדם. חלילה להשפיל אדם כלשהו, לא חבר לא רב ולא תלמיד, להשימו ללעג וקלס. כי האיסור לבייש הוא אחד האיסורים החמורים בתורה, ואין שום היתר בדבר. אדרבה, יש להתמקד ביום הפורים בשמחה והודאה לה', ולא להפכו חס ושלום ליום של עבירות.

[1] אף שזה דרבנן חמור, מדברי קבלה, הרי אין לזה תוקף של מצוה מן התורה.

[2] על כן בפורים משולש, נוהגת אבלות. שכן החגיגה ביום ראשון, ט"ז אדר, אינה מדברי קבלה. ואף יש מחלוקת, אימתי הוא זמן הסעודה, אם ביום ראשון או בשבת או בערב שבת. וראה מה שכתבתי על כך בספרי, "בעקבות המחבר" חלק ג.

[3] ולקהילות שנוהגים אחרת, כמשתמע מהמחבר כאן, הכל כפי המנהג. אבל אדם שאין לו מנהג ידוע, לא ינהג בעצמו דיני אבלות.

[4] כי התאספות מנין בביתו לצורך תפילה, היא ממש אבלות בפרהסיה.

[5] כמבואר ביורה דעה (סימן שמא) "וּפָטוּר מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה".

[6] מוסבר על פי המגן אברהם.

תקציר דיני הספד ותענית ועשיית מלאכה בפורים (תרצ"ו)

א. מותר לעשות מלאכות בפורים [א].

ב. עם זאת, ראוי להימנע מעבודה שאינה נחוצה [א].

ג. הימנעות זו נוהגת ביום אחד בלבד, י"ד לתושבי העיירות, וט"ו לתושבי ירושלים [ב].

ד. אסור להספיד ולצום בשני ימי הפורים, י"ד וט"ו [ג].

ה. המנהג הוא שלא לנהוג דיני אבלות בפורים, מלבד יחסי אישות, ולימוד תורה, בהם יש לנהוג כאבל (יג).

ו. האבל חייב במצוות משלוח מנות, אבל אין לשלוח מנות אל האבל [ו].

ז. למנהג הספרדים, חלים דיני אנינות בפורים, מלבד איסור אכילת בשר ושתיית יין [ז].

ח. למנהג האשכנזים, דיני אנינות חלים בפורים רק בזמן שהוא טרוד בקבורת המת [ז].

ט. מותר לישא אשה בפורים [ח].