הלכות פורים - אין אומרים תחינה בי"ד וט"ו שבאדר א', ודין תענית והספד בהן

הקדמה

בזמן שהיה בית המקדש קיים, לא נקבעו זמני ראש חודש, כנהוג בימינו, בלוח שנה. אלא על פי עדים שבאו לבית הדין בירושלים, והעידו בכל חודש מחדש, על ראיית חידושה של הלבנה. חודש אדר יש בו ייחודיות, כי פעמים עקב הצורך, שמיד יוסבר, הוסיפו וקבעו חודש נוסף כחודש אדר.

הטעם לכך הוא, הואיל ומערכת הזמן שלנו מורכבת מהירח והשמש. שנת הירח מורכבת משנ"ד ימים, ובמספרים – 354 יום. ושנת השמש מורכבת משס"ה ימים, ובמספרים – 365 יום. נמצא כי שנת החמה עודפת בערך אחד עשר יום על שנת הלבנה. פער ימים זה, בין שני סוגי השנים, יכול לגרום שחגי ישראל לא יחולו בעונה המתאימה להם (פסח בחורף, וסוכות בקיץ). לצורך תזמון החגים בעונה המתאימה להם, התערבו חכמי הסנהדרין, פעם בכמה שנים, והוסיפו חודש נוסף הנקרא אדר שני (או אדר ב'), ובכך סגרו את הפער הנזכר.

את המצוות השייכות בכל שנה לחודש אדר, יש לקיים בחודש אדר שני. ובכל זאת נותר חודש אדר ראשון שייך מעט לשמחה. לאור העובדה שהמן הרשע, כשהחליט על התאריך בו יושמד עם ישראל, היה זה בחודש ניסן. אז הפיל פור, ועלה חודש שנים עשר, שהוא חודש אדר, בגורלו. על כן נותר חודש השנים עשר, שהוא אדר ראשון, עם שייכות מה לשמחה, כפי שנראה בסימן זה.

סעיף א

^איום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם (א), ואין אומרים מזמור יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה (ב), ^בואסורים בהספד ותענית כמו בפורים של אדר שני; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם (ג); ^גויש אומרים דאף בהספד ותענית מותרים (ד). הגה: והמנהג כסברא הראשונה (ה). יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן (ו), מכל מקום יַרְבֶּה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הגהות מיימוני בשם סמ"ק); וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד (ז) (משלי ט"ו ט"ו).

^אבית יוסף על פי המנהג. ^בטור בשם הסמ"ג והרמב"ם בפרק ב מהלכות מגילה וכן דעת הר"ן ממשנה דאין בין אדר א' וכו' מגילה ו, ב כתירוצא בתרא בגמרא, דמתניתין  חסורי מחסרא וכו' וכן כתב הרי"ף שם. ^גשם בשם אביו הרא"ש והגהות מיימוני והמרדכי בשם הר"מ.

(א) אין נופלים על פניהם – כי הוא חודש שנים עשר, בו יכלו ימי הפורים לחול.

(ב) ביום צרה – כי הוא יום שמחה במקצת.

(ג) שאר דברים אין נוהגים בהם – כלומר, לא קוראים מגילה, ולא נותנים מתנות לאביונים. לא שולחים מנות, ואין עורכים משתה.

(ד) דאף בהספד ותענית מותרים – והלכה כדעה ראשונה.

(ה) והמנהג כסברא הראשונה – נמצא כי גם האשכנזים אינם מספידים ולא מתענים.

(ו) ואין נוהגין כן – כי אף שנהגו להימנע בהם מצער, לא נהגו בריבוי שמחה.

(ז) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד – כלומר, יש להרבות קצת בסעודה האמורה.

החיבור הגדול של שולחן ערוך אורח חיים, מסתיים ונחתם במילים אלה. כי ביקש רמ"א ללמדנו בזה, שאין הקב"ה מבקש מבני אדם להתענות ולסבול. אלא התיר את הנאת עולם הזה, שכולו נועד להנאת בני האדם. אלא שצריך לקדש את כל החומר, על ידי קיום מצוותיו. וכמובן ליהנות מכל דבר במינון מתאים, לבל ישכח האדם את חובתו בעבודת השם[1].

סיימתי בשמחה גדולה ומתוך הודאה לה' יתברך, בראש חודש סיון תשפ"ב, ובתפילה להשם שיסייע בעדי להסביר גם את ההלכות הנדפסות בחלק ד של משנה ברורה, שעיקרם "הוצאה בשבת", ו"דיני עירובין".

[1] לסיום אביא כאן דרוש נאה של כף החיים (אות ט), על המשפט האחרון הכתוב בשולחן ערוך, וכך כתב: "אפשר לרמוז, כי טוב רומז אל התורה, כמו שכתוב כי לקח טוב נתתי לכם וכו'. וגם משתה רומז אל התורה, כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והעוסק בתורה לשמה מאריך חיים, כמו שכתוב אורך ימים בימינה. וזה שכתוב "וטוב לב" רצה לומר, שהעוסק בטוב שהיא התורה, מכל לב, רצה לומר לשמה, אז "משתה תמיד" רצה לומר, יזכה לעסוק בתורה תמיד. ועל דרך שאמרו זכרונם לברכה מצוה גוררת מצוה, ורצה לומר שיאריך בחיים הרבה, ויעסוק בתורה תמיד, וכמו שכתוב כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים".

תקציר דין תחנון תענית והספד בי"ד וט"ו של אדר ראשון (תרצ"ז)

א. אין ימי הפורים נחגגים באדר ראשון (אדר א), אלא באדר שני [א].

ב. ימי י"ד וט"ו של אדר ראשון, אסורים בצום ובהספד, וגם אין אומרים בהם תחנון, ושאר קטעים שאינם נאמרים בימי שמחה [א].