הלכות סוכה

סימן תרכ"ט – ממה צריך להיות הסכך, ובו י"ט סעיפים.

סימן זה דן בחומר הכשר לסכך. הסכך הוא המרכיב העיקרי בסוכה, ועל שמו היא קרויה, בשמשו תזכורת לענני הכבוד, שסככו על בני ישראל, עת יצאו ממצרים.

כבר הזכרנו ארבעה תנאים, שרק בקיומם, הסכך כשר מן התורה: א. שיהא צמח, ב. שיהא תלוש, ג. שלא יוכל לקבל טומאה, ד. שתבוצע הנחת סכך, ולא יהא מונח מאיליו (תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי).

פסולים רבים פורטו בסימן זה, וכדי להבהיר את מהותם, נציב כאן חלוקה ברורה, לפי הסעיפים. חלקם מן התורה, ואחרים מדרבנן, כפי שיוסבר, בעזרת השם, כל אחד במקומו.

• סכך הפסול מן התורה (סעיפים א' ו' ט' י', י"א וי"ג).
• סכך המקבל טומאה מדרבנן (סעיפים ב' ג').
• מראית עין – שלא נראה כגידולי קרקע (סעיפים ד' ה').
• גזירת תקרה (סעיף ו' ברמ"א וסעיף י"ח).
• תמיכת סכך בדבר המקבל טומאה – גזירה שמא יסככו בו (סעיפים ז' וח').
• איסור על סוכה העלולה להיפסל בהמשך (סעיף י"ב).
• גזירה שמא יגרום הסכך לנוכחים לצאת מהסוכה (סעיף י"ד).
• גזירת אוצר (סעיפים ט"ו עד י"ז).
• איסור משום מראית עין (סעיף י"ט).

סעיף א

דבר שמסככין בו, ^אצריך שיהיה צומח מן הארץ (א), ותלוש (ב), ואינו מקבל טומאה (ג); ^באבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ (ד) ואינו מקבל טומאה ^גכגון עורות של בהמה שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה (ה), או מיני מתכות, אין מסככין בהם (וכן אין מסככין בעפר (ו)) (ר"ן).

^אמשנה סוכה יא, א. ^בכדיליף רב אשי ורב חסדא מקראי – יב, א. ^גרש"י בפירוש המשנה והרא"ש שם אהא דר' אשי וכו'.

• מן הארץ – אבל מתכות שונות או עורות, אינם כשרים, ואין לסכך בם.
• ותלוש – ענפי אילן, בעודם מחוברים, אינם סכך. הלכך אין למקם את הסוכה, תחת עץ.
• ואינו מקבל טומאה – אין לסכך בעץ או ענף שנעשו כלי, מאחר ונעשו ראויים לקבלת טומאה. בסעיף הבא, נרחיב בעניין זה.
• שגידולו מן הארץ – לפי ההלכה, כל בהמה נחשבת גידולי ארץ, מאחר והיא ניזונה מצמחים. לכן מבחין המחבר בין דבר שגידולו מן הארץ, ובעלי חיים בכלל. לבין מה שצומח מן הארץ, שאינו כולל בעלי חיים.
• שאינם מקבלים טומאה – ועדיין פסולים, כי אינם צמח.
• אין מסככין בעפר – הכוונה לגוש עפר, ומשום שאינו צמח.

סעיף ב

^ד(ז) וכן דבר שמקבל טומאה כגון ^*)שִׁפּוּדִין (ח) וַאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה  (ט), וכל הכלים (י), אין מסככין בהם; ^הואפילו אם נשברו (יא), שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה (יב).

^דמשנה שם טו, א. ^*) (בשפודים של עץ מיירי ודין מיני מתכות כבר נזכר לעיל אף שאינו כלי). ^המימרא דרב אמי שם.

• הקדמה לסעיף – בזמן שהיה בית המקדש קיים, שכיחים היו מושגי טהרה וטומאה. כי לצורך אכילת בשר הקדשים, או כניסה לבית המקדש, נדרש האדם להיות טהור, מאחר והטמא לא הורשה באכילת תרומה או קודשים, ולא בכניסה אל בית המקדש. גם חפץ שנטמא, נאסר בהכנסה להר הבית.

שלל מקורות לה לטומאה. היא מגיעה ממוות של אדם או בעל חי, או ממחלות: כצרעת על מגוון זניה, מחלות זיבה הנובעות מהמערכות המיניות, כגון שכבת זרע אצל הגבר, דם במחזור של האישה. במקרים מסוימים, היה עלול אדם להיטמא, אם ישב על או נגע בחפץ טמא.

דברים רבים מקבלים טומאה, כגון אדם, כליו, מאכלים ומשקים, אבל לא כל דבר. כי חפצים העשויים מעץ, אינם מקבלים טומאה מן התורה, אלא אם כן יש להם בית קיבול.

לא היינו דנים בזה, מאחר והם כמעט ולא קיימים היום. אמנם בזכות חג הסוכות, נפתח צוהר קטן להלכות אלה, מאחר ומן התורה נאסר לסכך בכלים המקבלים טומאה, אף אם לא נטמאו. בסעיף זה אנו פוגשים כלים המקבלים טומאה מן התורה, ופוסלים את הסוכה, מן התורה, אם סככו בהם. וכלים שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן, וגם בהם אסור, מדרבנן, לסכך הסוכה.

• שִׁפּוּדִין – הכוונה לשִׁפּוּדֵי עץ. ואף שמן התורה, בהעדר בית קיבול, אין קבלת טומאה. מדרבנן הם אכן מקבלים טומאה, כי האדם משתמש בהם לצליית בשר.
• וַאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה – קרשי מסגרת המיטה. אין להם, אמנם, בית קיבול. ובכל זאת, המטה נחשבת כלי, כי משמשת את האדם. לכן, מדרבנן, היא מקבלת טומאה.
• וכל הכלים – שיש להם בית קיבול, מקבלים טומאה מן התורה.
• ואפילו אם נשברו – חדל הכלי מהיות כלי, כגון שנשבר, אינו מקבל טומאה. אבל כיון שטרם שבירתו נפסל לסיכוך, שוב לא יוכל להיות כשר. וזה פסול מדרבנן.
• שיעור קבלת טומאה – ישנם כלים, שמקבלים טומאה אפילו אחר שבירתם, הואיל ועדיין ראויים קצת למלאכתם. מלמדנו המחבר, שאפילו אם אינם ראויים כלל למלאכה, פסולים לסכך מדרבנן.

סעיף ג

^וסיככה בחיצים שאין להם בית קבול, כשרה (יג); ושיש בהם בית קבול, פסולה (יד).

^ומימרא דרב יב, ב.

• כשרה – כי זה הכלל, פשוטי כלי עץ (בולי עץ, או מוטות ללא בית קיבול), מן התורה, אינם נטמאים. ואף שאסרום חכמים, אין זה אלא כשרוחבם יכול לשמש להנחת חפצים.
• פסולה – מן התורה.

סעיף ד

^זסיככה בְּפִשְׁתָּן שֶׁלֹּא נִדַּק וְלֹא נִפַּץ (טו), כשרה, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הוּא (טז); אבל אם נִדַּק וְנִפַּץ, פסולה (יז).

^זמימרא דרבי יוחנן שם וכפירוש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ה.

• שֶׁלֹּא נִדַּק וְלֹא נִפַּץ – "נִדַּק" פירושו, הוכה. "נִפַּץ" פירושו, נסרק.

עיבוד הפשתן כרוך במספר פעולות. ראשית הניחוהו במים לצורך ריכוכו, והפרדת קליפתו. אחר ייבושו, הוכה הפשתן בפטיש עץ, והופרד לחוטים. לאחר מכן, נסרקו החוטים/הסיבים במסרקות, לצורך סילוק הפסולת.

• דְּעֵץ בְּעָלְמָא הוּא – כל עוד לא עוּבַּד הפשתן, אין לו מראה חוטים, ובכך הוא עונה על כל דרישות ההלכה. הוא גם גידולי קרקע, גם תלוש, ואינו מקבל טומאה, כי אינו כלי.
• פסולה – אחר עיבוד זה, הוא כשר מן התורה. אבל רבנן פסלוהו, כי אינו נראה כגידולי קרקע.

סעיף ה

^חבחבלים של פשתן, ^*)פסולה (יח); של גֶּמִי (יט) ושל סיב (כ), כשרה (כא).

^חהרמב"ם שם מהירושלמי (פ"א ה"ה). ^*) (פירש הרב המגיד, מפני שאין צורתן עומדת, וכאילו אינם מגידולי ארץ).

• פסולה – מדרבנן, כי אינם נראים כגידולי קרקע.
• גֶּמִי – חבל מגבעול של צמח עשבוני.
• סיב – סיבים של עץ דקל.
• כשרה – כי ברור לעין כל שהם גידולי קרקע.

סעיף ו

^טבמחצלת (כב) של קָנִים וְקַשׁ וְשִׁפָּה וְגֶמִי, בין שהיא חֲלָקָה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חֲלָקָה שאינה ראויה לשכיבה (כג), אם היא קטנה (כד), סְתָמָא עומדת לשכיבה, ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסכוך (כה). הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך (הרא"ש פ"ק דסוכה); ואם היא גדולה, סְתָמָא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אלא אם כן עשאה לשכיבה (כו) (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה (כז)); ^יוהני מילי שאין לה שָׂפָה (כח), אבל אם יש לה שָׂפָה בענין שראויה לקבל (כט), ^כאפילו אם ניטל שְׂפָתָהּ אין מסככין בה (ל). הגה: במקום שנהגו לקבוע מַחְצְלָאוֹת בַּגַּגִּין כעין תקרה, אין מסככין בהם (לא) (כל בו).

^טמשנה שם יט, ב. וכאוקימתא דרב פפא כ, א. וכתנא קמא וכרבי ישמעאל בר"י ור' דוסא בברייתא, הרי"ף והרמב"ם בפ"ה. ^ישם בגמרא  ^כציינתיו לעיל סעיף ב.

• במחצלת – כעין שטיח, עשוי קש או קנים. למרות שהמחצלת עשויה מצמחים תלושים, עליה להיות כזו שאינה מקבלת טומאה. ואם הוכנה לשכיבה, היא נעשית כלי. ומקבלת טומאה מן התורה, כדין מיטה המקבלת טומאה, כאשר זב או זבה שוכבים עליה. והיא יוצאת מן הכלל, כי אף שאין לה בית קיבול, היא בכל זאת מקבלת טומאה.
• שאינה ראויה לשכיבה – לגמרי, בצורה נוחה. ועדיין ראויה קצת לשכיבה.
• קטנה – כלומר בגודל אדם.
• אלא אם כן עשאה לסכוך – ובכך כשרה, כי המחצלת משמשת עבור מה שנעשתה.
• אלא אם כן עשאה לשכיבה – אם בעת עשייתה סבר שתשמש לשכיבה, היא נחשבת כלי.
• שמנהג המקום לשכב עליה – אף שכתוב "דהיינו", הגהה זו חולקת על המחבר. כי לדעת הרמ"א, הכל תלוי במנהג המקום. וכשמנהגם לייחדה למחצלת, היא פסולה, אף שנתכוון לסכך. בעוד שלפי המחבר, היא אכן כשרה[1].
• שאין לה שָׂפָה – מחצלת שלא הוכנה לשכיבה, ולא הוגבהו קצוותיה, אינה כלי.
• בענין שראויה לקבל – מחצלת זו היכולה להכיל דברים, דומה לשאר כלי עץ, המקבלים טומאה, מחמת בית הקיבול שלהם, ולכן היא פסולה מן התורה.
• אין מסככין בה – מאחר וכל כלי שנפסל מדין סכך, בשלב כל שהוא, אינו יכול לחזור ולשמש כסכך, גם אחר שכבר אינו כלי, ולמרות ששוב לא יקבל טומאה. ופסול זה הוא מדרבנן.
• אין מסככין בהם – חכמים פסלום, כי הבית נראה כך כל השנה, והאדם עלול לטעות ולשבת תחת קורת הבית, ולא תחת סוכה.

סעיף ז

(לב) ^ליש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו (לג). הגה: לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור (לד); והוא הדין בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (לה) (מהרי"ל).

^לתשובת הרמב"ן.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בסיכוך על ידי סולם, או לכל הפחות בשימוש בסולם כתומך לסכך. סולם עץ, הוא לכאורה סכך כשר, שהרי אינו כלי, ולא מקבל טומאה. אמנם חלק מן הראשונים סבורים, שיתכן והסולמות מקבלים טומאה מן התורה, מחמת הנקב שבעמודי הסולם, בו נקבעים שליבותיו.
• כדי לסכך על גביו – כי יש ספק, כאמור, אם הסולם מקבל טומאה. ואם הוא מקבל טומאה, אין לסכך מעליו, מחשש שישתמשו גם בסולם עצמו, כסכך[2].
• אסור – בגלל החשש שישתמשו בו כסכך עצמו.
• שמקבלין טומאת מדרס – בדרך כלל, כלי עץ מקבלים טומאה דווקא אם יש להם בית קיבול. אמנם כיסאות ומיטות מקבלים "טומאת מדרס", שמקורה באיש הטמא בטומאת זיבה (מחמת מחלה מסוימת במערכת המינית), או אשה זבה (גם זו מחלה במערכת המינית, הגורמת לזיבת דם מהמקור, אחר כלות שבעה ימי המחזור), ולכן אין לסכך בהם. ואף לתמוך את הסכך באמצעותם אסור, מחשש שישתמשו בהם כסכך.

סעיף ח

לחבר כְּלֻנְסָאוֹת (לו) הסוכה בְּמַסְמְרוֹת של ברזל או לקשרם בִּבְלָאוֹת (פירוש, חתיכות של בגדים בְּלוּיִים) שהם מקבלים טומאה, אין קְפֵידָא (לז).

^מתרומת הדשן.

• כְּלֻנְסָאוֹת – מוטות או קורות.
• אין קְפֵידָא – כי אין שום חשש שישתמשו בהם כסכך. כמו כן מותר לקשור ולחזק את הסכך על גבי הקורות, באמצעות אזיקונים.

סעיף ט

^נכל מיני אֳכָלִין מקבלים טומאה, ואין מסככין בהם (לח).

^נברייתא שם יג, ב.

• ואין מסככין בהם – פירות וירקות, לאחר רחיצתם, נחשבים אוכל המקבל טומאה, ופסולים מן התורה. ואפילו לא נשטפו, אסור לסכך בהם, מדרבנן.

סעיף י

(לט) ^סענפי תאנה ובהם תאנים, וזמורות ובהם ענבים, אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהם (מ); ואם לאו אין מסככין בהם (מא); ^עואם קצרם לאוכל (מב), יש לַיָּדַיִם תורת אוכל, לקבל טומאה. וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל וְהַיָּד (מג); ואם קצרם לסיכוך, אז אין לַיָּדַיִם תורת אוכל, ואדרבה הם מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל (מד); ^פואם קצרם לאוכל (מה) ונמלך עליהם (מו) לסיכוך, אין מחשבה מוציאה הַיָּדוֹת מתורת אוכל עד שֶׁיַּעֲשֶׂה בהם מעשה, שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שֶׁיָּדוּשׁ אותם (מז).

^סשם, וכתנא קמא. ^עשם בגמרא. ^פאוקימתא דברייתא שם בגמרא יג וכתנא קמא.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מבוסס על הכלל שהמיעוט בטל ברוב. והוא דן בענפים (תלושים כמובן) שפירותיהם לא נתלשו. וכעת אוחז האדם תערובת סכך פסול (פירות) וסכך כשר (ענפים וגבעולים). עוד הוא דן, אם מלבד הפרי עצמו, גם ידו, כלומר העוקץ, שמחבר את הפרי לענף, נחשב חלק מהפרי, ומתי אף חלק מהגבעול מוגדר פרי.
• מסככין בהם – כי הולכים אחר הרוב, והוא הרי כשר.
• אין מסככין בהם – כי הרוב הוא פירות, המקבלים טומאה, ואין לסכך בהם.
• ואם קצרם לאוכל – כשתלש את הענף, נתכוון לאכול מן הפירות.
• לבטל האוכל והיד – היד נחשבת גם היא פרי, כי מגינה עליו מקלקול.
• מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל – כיון שאין לו צורך בפירות, נחשב היד כגבעול או ענף.
• ואם קצרם לאוכל – ובכך הוא מחשיב את ה"ידים" כחלק מן האוכל.
• ונמלך עליהם – שינה דעתו.
• כגון שֶׁיָּדוּשׁ אותם – מעשה זה מוכיח שרוצה בהם לסיכוך, והידות כבר אינם חלק מהפרי, ולא מקבלים טומאה, וממילא כשרים לסיכוך[3].

סעיף יא

^צמסככין בפי"נוגו הנקרא בערבי שֻׁמָּר (והוא מאכל בהמה, ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה (מח)) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ב וכל בו).

^צהרא"ש בתשובה כלל כד וספר ארחות חיים בשם רבנו יחיאל ורבנו שמואל מאוירא.

• אלא לרפואה – כי לא נחשב אוכל, אלא צמח המשמש לרפואה.

סעיף יב

(מט) ^קסיכך בירקות שממהרין לִיבַשׁ, אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה (נ), אין דינם כסכך פסול לפסול בארבעה טפחים, אלא כאויר חֲשִׁיבֵי, לפסול בשלשה (נא); ואם אין דרכם לִיבַשׁ, דינם כסכך פסול ופוסלים בארבעה טפחים. הגה: וכל מה שדרכו לייבש תוך שבעה, מיד דַּיְינִינָן ליה, כאילו הוא יבש (ר"ן פ"ק דסוכה), וְהָוֵי אויר, ופוסל בו (נב) אפילו מן הצד (הגהות מיימוני פ"ד דסוכה).

^קמימרא דשמואל, וכפירוש רש"י שם ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף – להבנת סעיף זה עלינו לדעת, כי סוכה ובה סכך פסול, ברוחב ארבעה טפחים, או יותר מכך, נפסלת כולה. פחות מכך, הסוכה כשרה, אלא שאין לשבת תחת הפסול. ואם הסכך הפסול סמוך לדופן, הסוכה לא תיפסל עד שיהא ברוחב ארבע אמות, ואם רחבו פחות מכך, הוא נחשב כהמשך הדופן[4]. אויר בגג הסוכה, פוסל ברוחב שלשה טפחים[5], בין באמצע סוכה, ובין מן הצד[6]. על פי זה, נוכל להבין את הסעיף.
• מפני שמקבלים טומאה – ואז הסוכה נפסלת, לכאורה, רק בארבעה טפחים של סכך כזה.
• כאויר חשיבי לפסול בשלשה – הרי הם נידונים כאויר, והסוכה כולה נפסלת בשלושה טפחים מהם. שכן לאחר ייבושם, יישרו מטה, ויהא שם אויר הפוסל בשלשה טפחים. ואף שעדיין לא יבשו, יש להחשיבם מתחילה ליבשים. והסוכה פסולה מדרבנן, גם ברוחב שלושה טפחים.
• ופוסל בו – דברי הרמ"א באים כהסבר לדברי המחבר.

סעיף יג

^רכל דבר המחובר (נג) אין מסככין בו, ודינו כדין האילן (נד).

^רמשנה שם יא, א.

• כל דבר המחובר – כל צמח שלא נתלש, ונעשה בו קיפול, או השפלה על הסוכה.
• כדין האילן – אף שכבר נתפרש הדבר לעיל בסימן תרכו, יש כאן חידוש, כי האילן הושפל על הסוכה, ובכל זאת הוא פסול מן התורה. ולעיל מדובר בעיקר על אילן הניצב על עמדו, ומצל על ידי ענפיו ועליו.

סעיף יד

^שיש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה (נה), וריחם רע (נו) ^תאו שנושרים עֲלֵיהֶן (נז), דחיישינן שמא מתוך שֶׁרֵיחָן רע או שֶׁעֲלֵיהֶן נושרים יֵצֵא מן הסוכה (נח).

^ששם יב, ב בגמרא וכאביי. ^תשם יג, א וכאביי.

• ואינם מקבלין טומאה – ומן התורה, הם אכן כשרים לסכך.
• וריחם רע – מה שיגרום לנוכחים לצאת מן הסוכה. והוא הדין אם ריח הדפנות רע.
• או שנושרים עליהן – וכשהעלים נופלים על המאכלים, הנוכחים יֵצאו. על כן אין לסכך בעצי ברוש או אקליפטוס, כי עליהן נושרים.
• יֵצֵא מן הסוכה – המחבר דייק בלשונו, ולא כתב שהסוכה פסולה. ומשום שאפילו מדרבנן היא לא פסולה, כל זמן שלא נשרו העלים. והיושב בה, אכן מקיים מצוה. אלא שלכתחילה, אין לעשות כן.

סעיף טו

(נט) ^אוכן אסור לסכך בחבילה (ס), ^במפני שפעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה לייבשה (סא) ואחר כך נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בפיסול, וגזרו על כל חבילה אטו זאת; וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ^גואין זה בפחות מעשרים וחמשה קנים (סב), הילכך כל  חבילה שהיא פחותה מעשרים וחמשה קנים, מותר לסכך בה; ^דואם עשרים וחמשה קנים או יותר הבאים מגזע אחד (סג), וקשרם בראשם השני, אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן אחד; ^הואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם עשרים וחמשה, הויא חבילה (סד). הגה: וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה, שיכולין לטלטלה כך, אינה חבילה, ומותר לסכך בה (סה) (ב"י בשם הפוסקים).

^אמשנה שם יב, א. ^במימרא דרבי יוחנן שם. ^גירושלמי כתבוהו התוס' והרא"ש והרמב"ם בפרק ה'. ^דמימרא דרב ורב חסדא שם יג, א. ^השם מימרא דרב חסדא אליבא דרבנן דמצות אזוב משנה סוף פרק יא דפרה.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה והשניים שאחריו דנים ב"גזירת אוצר". מהותה של גזירה זו היא, פסילת חבילת עצים לסיכוך, כל עוד הם זקוקים לייבוש. כי מן התורה, רק עצים שהונחו לייבוש, פסולים לכך. ואף שהמבנה דומה לכל הסוכות, הסכך עדיין פסול. כי הכלל הגדול, בכשרות סכך, הוא, שהנחתו צריכה שתיעשה דווקא לשם כיסוי וצל. ואפילו אם ישנה דעתו ויחליט שהעצים המתייבשים, יוותרו לצורך הסוכה, הסכך עדיין פסול, משום "תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי (בפסול)". כלומר הסכך זקוק למעשה שייעשה בו לשם צל, ולא שייעשה מאיליו. אמנם באו חכמים והוסיפו לאסור כל חבילה, כל עוד היא זקוקה לייבוש.

הסעיפים הבאים דנים, כאמור, מתי חלה גזירה זו.

• בחבילה – חבילת גבעולים, שנאגדו ונקשרו יחד. הם כשרים מן התורה לסכך, בהיותם צומחים, תלושים, ואינם מקבלים טומאה.
• על גג הסוכה לייבשה – וכשהונחה לשם כך, נפסלה מדין סכך.
• בפחות מעשרים וחמשה קנים – כך היה דרכם, שהחבילות, המונחות לייבוש על הגג, מכילות עשרים וחמשה קנים.
• הבאים מגזע אחד – כלומר גבעולים רבים שכולם יוצאים מתוך ענף אחד.
• הויא חבילה – כי קשירתו איגדה יחד שני דברים נפרדים, ויש כאן עשרים וחמשה קנים.
• ומותר לסכך בה – כי החבילה מתפרקת בקלות, הלכך אינה נחשבת חבילה.

סעיף טז

^וחבילה שאין קושרים אותה אלא למכרם במנין, ומיד כְּשֶׁיִּקְנֶנָּה הקונה יַתִּירֶנָּה, אינה חבילה (סו).

^ומימרא דמרימר סוכה יג, ב.

• אינה חבילה – כי לא נהגו להניח חבילה כזו לייבוש, הלכך מותר לסכך בה.

סעיף יז

^זאם סיכך בחבילה, וְהִתִּירָהּ, כשירה (סז) כיון שאין איסורה אלא משום גזירה; ^חאבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע (סח).

^זמשנה שם יב, א. ^חטור בשם הר"י קרקישנא.

• כשירה – אף אם לא עשה מעשה בגוף הקנים.
• צריכה נענוע – ובכך נעשה בסכך מעשה לצל וסיכוך (כי לפני כן לא הונח לצל רק לייבוש).

סעיף יח

(סט) ^טוכן אסרו לסכך בִּנְסָרִים שֶׁרָחְבָּן ארבעה (ע), ^יאפילו הֲפָכָן עַל צִדָּן שאין בהם ארבעה; ואם אין בְּרָחְבָּן ארבעה, כשרים, ^כאפילו הם מְשֻׁפִּים (עא) שדומים לכלים (עב), ^לונהגו שלא לסכך בהם כלל (עג).

^טמשנה יד, א וכאוקימתא דשמואל אליבא דרב יהודה, הסכמת הפוסקים. ^ישם בגמרא ע"ב, וכרב הונא. ^כשם טו, א. ^לטור בשם סמ"ק. 

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד על גזירת תקרה, דברים שמן התורה הרי זה סכך כשר אבל אסרו חכמים כי זה דומה לתקרת בית ואז יאמר היושב מה לי לשבת בסוכה מה לי לשבת בבית.
• שרחבן ארבעה – נסרים אלו כשרים מן התורה כפי שהם. מאחר והם גידולי קרקע, תלושים, ואינם מקבלים טומאה. עם זאת, חכמים פסלום, כי מראיתם דומה לתקרות הבתים[7].
• מְשֻׁפִּים – משופשפים, ונראים חלקים ומהוקצעים.
• שדומים לכלים – אף שהם דומים לכלים, אין חשש שהדבר יגרום לסכך בכלים.
• שלא לסכך בהם כלל – גם אם רחבם פחות מארבעה טפחים. אמנם קרש שרחבו פחות משלשה טפחים, אין להחמיר בו[8].

סעיף יט

(עד) ^מפירס עליה סדין מפני החמה (עה), או תחתיה מפני הנשר (עו), ^נכלומר שלא יהיו עלין וקסמין נושרים על שלחנו, פסולה (עז); אבל אם לא פירס אלא לנאותה (עח), כשרה (עט) ^סוהוא שיהא בתוך ארבעה (פ) לסכך (פא); ^עויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או יִשְּׁרוּ העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופירס עליה סדין שלא תתייבש, או תחתיה שלא יִשְּׁרוּ העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה, פסולה (פב); אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין (פג), או לנאותה, כשרה, ובלבד שיהא בתוך ארבע לסכך (פד); ^פומיהו לכתחלה לא יעשה אלא אם כן הוא ניכר לכל (פה) שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים (פו), שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש (פז).

^ממשנה י, א. ^נכפירוש רש"י וכן כתב הר"ן וטעמא כיון דלצורך אדם הוא, פסולה. מה שאין כן לנאותה דצורך סוכה הוא, מרדכי. ^סשם בגמרא כרב חסדא, ורבה בר רב הונא. ^עהתוספות והרא"ש בשם תשובות הגאונים ושאר פוסקים. ^פטור מעובדא דמנימין עבדא דרב אשי, שם י, ב.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה יש חידוש גדול. ייתכנו מקרים מסוימים, שמכשירים את הסוכה, אף שהיא לכאורה פסולה. סדין פרוס, תחת הסוכה או מעליה, פוסל את הסכך, ובכל אופן יתכן שלא יפסול את הסוכה.

המחבר מביא שתי דעות מתי נאמר חידוש זה. הדעה הראשונה מחמירה, והדעה השניה מקילה. ההיגיון בהיתר זה הוא, שאין מחשיבים תוספת זו כסכך, על כן הסוכה אינה נפסלת, וכפי שיבואר.

• סדין מפני החמה – למרות שסכך כשר מצל על רוב הסוכה, חלק ממנה אינו מוצל, והשמש חודרת, ומצערת את היושבים שם.
• תחתיה מפני הנשר – גם כאן מדובר בסוכה כשרה, אלא שחלק מן העלים נושרים פנימה, וזה לא נעים. לכן הוא פורס סדין, שיקלוט את הנשירה.
• פסולה – כי הסדין במצבים אלו משמש כתקרה, והרי זה כאילו בנה תקרה מלבד הסכך. לכן היושב שם אינו נחשב כיושב בצל סכך, רק בצל סדין, וזה כמובן פסול.
• לנאותה – ליופי, ולא כתקרה.
• כשרה – כי אין הסדין משמש ככיסוי והגנה, לכן הוא מתבטל לתקרה האמיתית של הסוכה, כלומר לסכך.
• שיהא בתוך ארבעה – טפחים מן הסכך.
• לסכך – אם המרחק מהסכך גדול מארבעה, אין הסדין בטל לסכך. והיושב שם מצוי בצל סדין פסול. עד כאן השיטה המחמירה.
• פסולה – כי הסדין גורם לסכך להיות כשר. ורק שימוש כזה פוסל את הסכך.
• מפני החמה והעלין – באופן זה, אין הסדין נחשב תקרה, אלא כתוספת המסייעת לסביבה נוחה. על כן, לדעה זו, הסוכה כשרה.
• שיהא בתוך ארבע לסכך – ענין זה מוסכם על שתי השיטות, ולכן אם הסדין מרוחק מהסכך למעלה מארבעה טפחים, אינו בטל כלפיו, והסוכה פסולה.
• ניכר לכל – אבל לולי כן, לא ידעו הרואים שהניח סדין באופן כשר.
• שהוא שרוי במים – כמובן עליו להניח סדין שלא לשם תיקרה. ומעיקר הדין, אף לשיטה הראשונה, דבר זה מותר. ואין כאן חשש של מראית העין, כי רטיבות הסדין ניכרת לכל.
• שוטחו שם אלא לייבש – למעשה, הלכה כדעה ראשונה. ואין הסוכה כשרה אלא כאשר הסדין נתלה ליופי, ובתוך ארבעה טפחים, או שהונח שם לייבוש.

ממה צריך להיות הסכך (תרכט)

• סכך כשר צריך להיות מצמח תלוש, שלא הפך לכלי, ושאינו מקבל טומאה [א].
• על כן אין לסכך בעורות בעלי חיים, או עם מתכות, או בפירות וירקות [א].
• כמו כן, אין לסכך בכלים, אפילו אחר שבירתם, כגון כיסאות שבורות [ב].
• אין משתמשים בכלים גם לצורך העמדת הסכך, שמא ישתמשו בהם כסכך עצמו, אבל להעמידו על גבי מתכות מותר, כי אין חשש שישתמשו בהם כסכך [ז].
• אין לסכך בדבר הנראה כתקרה רגילה. על כן אין מסככים בנסרים שרחבם לפחות שלשה טפחים [יח].
• אין מסככים בצמחים העלולים להתייבש, כי לבסוף לא תהא הסוכה מכוסה ברובה [יב].
• סדין שנפרס למניעת הנשירת עלים אל תוך הסוכה פוסל אותה. ואפילו אם המרחק בין הסדין לסכך פחות מארבעה טפחים [יט].

[1] ונראה בדעת הרמ"א, שהפסול הוא מדרבנן.

[2] ואף שלגבי שפודי ברזל, פסק השולחן ערוך בהמשך, כי מותר להעמיד סוכה על גבם, שם הרי אין כל חשש שיעלו על דעתם שסיכוך בברזלים הוא דבר מותר.

[3] ואין זה דומה לכלי שגם אחר שבירתו נותר פסול, כי הפסול בכלי הוא בגופו ובעצמו . מה שאין כן יד של פרי, שפסולו נוצר רק משום שנעשה סניף וחלק של פרי.

[4] דין זה יוסבר בע"ה בהרחבה, בסימן תרלב.

[5] סכך פסול הוא אכן גג, ואינו פוסל אלא אם הוא מקום חשוב, כלומר ברוחב ארבעה טפחים. אויר אינו מוגדר גג, אבל חסרה כאן מציאות של סוכה, על כן די ברצועה של שלושה טפחים אויר, שיפריד בין שני חלקי הסוכה, כדי לפסלה. אמנם אם בכל חלק בנפרד, יש שלש דפנות, הרי אלו שתי סוכות כשרות, ובלבד שיהא לכל אחת מהן שיעור מינימלי של סוכה.

[6] כי לא שייך להגדיר אויר כהמשך של דופן.

[7]  כך נהגו לעשות את התקרה בזמנם.

[8] משנה ברורה וערוך השולחן כתבו כי אפילו בפחות משלושה, צריך להחמיר. ומשום שבזמנם אכן, כך בנו את תקרות הבתים. לכן ראו צורך בהרחבת גזירת הגמרא. אמנם בזמננו, אין מקום לחשש זה, ואין להחמיר יותר מהמפורש. ועיין שו"ת יביע אומר (ח"ד סימן מט) שמקל.