הלכות סוכה

סימן תר"ל – דיני דפנות הסוכה, ובו י"ג סעיפים.

דפנות הסוכה משמשים כמחיצות, ובסימן זה ידון המחבר בפן ההלכתי של המחיצות. ואף כי מקומם העיקרי הוא בהלכות שבת, הרי חלקם מיושם גם בבניית סוכה.

טרם כל דיון, עלינו להסביר מספר מושגי יסוד.

לָבוּד: מחיצה ובה פִּרצה, שאינה גדולה משלשה טפחים, אינה נידונת כמחיצה פרוצה. כי דין לָבוּד מחדש, שמבחינה הלכתית, חלקי המחיצה מחוברים יחד, וכביכול אין שם כל פִּרצה.

צורת הפתח: שני קנים עומדים, וקנה שוכב על גבם. בתנאים מסוימים, נחשבת צורה זו מחיצה.

פָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, או עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ: מחיצה שרובה פרוץ, אינה מוגדרת מחיצה. וכשמיעוטה פרוץ, היא נידונת כמחיצה. יש לציין, כי פִּרצה הפחותה משלושה טפחים, אינה חשובה פִּרצה. אלא מחיצה, מדין לָבוּד, וכאמור.

גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא: תרגום: משוך והעלה מְחִצָּה. פירוש, כל שטח המוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים, מארבע צדדיו, ברוחב ארבעה על ארבעה טפחים (4X4), מוגדר, לעניין שבת, רשות היחיד. הלכה למשה מסיני חידשה, שגם עמוד ברוחב ובגובה זה, נחשב רשות היחיד. ומשום שצדדי העמוד, נמשכים כביכול כלפי מעלה, ופני העמוד מוקפים מחיצות בגובה עשרה טפחים.

לֶחִי: שטח המגודר משלשה צדדים, נחשב מן התורה, רשות היחיד. אלא שחכמים אסרו לטלטל בו, כי מקום זה, המכונה "מבוי שאינו מפולש". כמין כביש ללא מוצא, אל תוכו פתוחים שערי חצרות ובתים, דומה לרשות הרבים. הוספת לֶחִי, שהוא עמוד בגובה עשרה טפחים, בקצה המבוי, כתחילת דופן רביעית, מתירה את הטלטול במבוי^[1].

פַּסֵּי בֵּירָאוֹת: אסור לשאוב מים בשבת, מבאר העומדת ברשות הרבים. כי הבאר היא רשות היחיד, והשטח סביבה הוא רשות הרבים, ונמצא השואב מוציא מרשות לרשות. אמנם חכמים הקילו להעמיד סביב הבאר מחיצות, ולא הטריחו להכין מחיצות שלימות, אלא די בהעמדת שני מחיצות צמודות בזוויותיהן, בכל ארבע הפינות [ובסך הכל שמונה מחיצות], כל אחת ברוחב אמה, ובשטח זה רשאי לשאוב ולשתות.

סעיף א

^אכל הדברים כשרים לדפנות (א) (ואין צריך להעמידם דרך גדילתן (ב)) (טור), ^בואפילו חמתה מרובה מצלתה מחמת הדפנות, כשרה (ג). הגה: מכל מקום לא יעשה הדפנות מִדָּבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע (ד) (ר"ן), או דבר שמתייבש תוך שבעה, ולא יהא בו שיעור מחיצה (ה) (דברי עצמו).

^אמשנה סוכה יב, א. ^בברייתא שם (ז, ב) וכתנא קמא.

• כשרים לדפנות – בניגוד לסכך, שאינו כשר אלא אם הוא צמח תלוש שאינו מקבל טומאה, הדפנות כשרות בכל אופן, בין אם זה צמח, ובין אם זה כל חומר אחר. בין אם זה מקבל טומאה, ובין אם לאו. כמו כן אין חיוב שידי אדם יעמידו מחיצה, כי גם מחיצה שנעשתה מאיליה, כשרה.
• להעמידם דרך גדילתן – אין צורך להעמיד דופן, שמקורו מן הצומח, כשצידו העליון פונה כלפי מעלה. כי הוא כשר לחלוטין, גם כשחלקו העליון פונה כלפי מטה[2].
• כשרה – ריבוי חלונות בדפנות הסוכה, אינו פוסל אותה.
• מִדָּבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע – זהו איסור דרבנן, מחשש לעזיבת הסוכה וביטול המצוה.
• שיעור מחיצה – גם זה אסור מדרבנן, שמא לא ישים לב לכך, שבשלב מסוים נפסלה סוכתו.

סעיף ב

(ו) ^גדָּפְנוֹת הסוכה, אם היו שתים זו אצל זו, כמין גַּ"ם (ז); עושה דופן (ח) שיש ברחבו יותר על טפח (ט) ^דומעמידו בפחות משלשה לאחד מהדפנות (י), ^הויעמיד קָנֶה (יא) (כנגד הכותל (יב)) (טור) כנגד אותו טפח, ויעשה לה צוּרַת פֶּתַח, שיעמיד קנה, עליו ועל הטפח (יג), וכשרה, אף על פי שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהן (יד). הגה: ואם הטפח והדופן מגיע לסכך, אין צריך קנה על גביהן (טו) (מרדכי הגה"מ פ"ד); ומה שנהגו בצורת הפתח עגולה, הוא לנוי בעלמא (כן כתב המרדכי).

^גברייתא שם ו, ב. ^דשם בגמרא כרב סימון ואיתימא רבי יהושע בן לוי. ^הכלישנא בתרא דרבא שם.

• הקדמה לסעיף – סוכה כהלכתה זקוקה לשלש דפנות, בגודל מינימלי של שבעה טפחים על שבעה טפחים, ולגודלה אין גבול. סעיף זה דן בהקלה מסוימת שיש בדופן השלישי.
• כמין ג"ם – בצורה של אות ד, כלומר שתי דפנות, המחוברות בזוית.
• עושה דופן – עבור המחיצה השלישית.
• יותר על טפח – ובגובה עשרה טפחים לפחות.
• בפחות משלשה לאחד מהדפנות – עמוד זה יוצר דופן באורך ארבעה טפחים, מדין לָבוּד. אבל לא די בזה, כי הדופן השלישית, צריכה שתיראה כולה, בדרך כלשהי, כדופן שלימה.
• ויעמיד קנה – עומד.
• כנגד הכותל – כלומר, היכן שמסתיים הדופן ממול.
• שיעמיד קנה עליו ועל הטפח – שני עמודים ועליהם קנה, יוצרים צורה של פתח, כמוסבר בהקדמה לסימן. כך גם הצד השלישי מקבל מראה מושלם של דופן.
• אינו נוגע בהן – אין צורך שהקנה המונח בגובה, מעל העמודים, ייגע בהם. ולא יעמידו בצידם.
• אין צריך קנה על גביהן – כי הסכך נחשב כמו הקנה שעל גבם.

סעיף ג

^והיו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מְפֻלָּשׁ (טז), עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות, וכשרה (יז); ^זוגם בזה צריך לעשות צורת פתח, שיתן קנה מהפס על הדופן האחד (יח); ^חויש אומרים שאין זה צריך צורת פתח (יט). הגה: אבל אם אִיכָּא דופן שבעה בלא לָבוּד, אין צריך כאן צורת הפתח עד סוף הכותל, הואיל ואיכא דופן שבעה, שהוא שיעור הֶכְשֵׁר סוכה (כ); וכל שכן שאין צריכים צורת הפתח כשהדופן שלימה; ומה שנהגו בצורת הפתח כשיש לה דפנות שלימות, אינו אלא לנוי בעלמא (ר"ן והמגיד פ"ד וכל בו וב"י בשם מרדכי).

^ושם וכר' סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי. ^זהרא"ש שם בשם יש אומרים, ושכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכן כתב הר"ן. ^חשם בשם יש שפסקו כך.

• וביניהם מפולש – הוצבו דפנות אחת מול השנייה, ולסוכה שני פתחים, הרי היא נראית יותר כפרוזדור, ופחות כמבנה. לכן מחמירים בה יותר מסוכה, שדפנותיה סמוכות בזווית זו לזו, כמבנה.
• וכשרה – כי יש לדופן שבעה טפחים, ובסך הכל נוצר כאן גודל מינימלי של סוכה.
• קנה מהפס על הדופן האחד – כדי ליצור דופן שלישית, ויחוברו הדפנות העומדות זו מול זו.
• שאין זה צריך צורת פתח – לשתי הדעות, הסוכה כולה כשרה. גם השטח הנמשך מיד אחר הדופן השלישית, ומשום שיש כאן, בסך הכל, שלש דפנות. והלכה כדעה ראשונה[3].
• שיעור הֶכְשֵׁר סוכה – גם מה שמעבר לשבעת הטפחים, כשר. ובזה אין מחלוקת שאין צריך בנוסף צורת הפתח.

סעיף ד

^טבמה דברים אמורים, בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה (כא); אבל העושה סוכתו באמצע החצר, רחוק מדפנות החצר, אף על פי שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר כשתי דפנות העשויות כמין גַּ"ם (כב).

^טר"ן מהא דאמרינן בגמרא שם ז, ב.  

• שאין דופן אמצעי כנגדה – כלומר, אין כל דופן מול הצד השלישי, אפילו במרחק מהסוכה, ובכך דומה הסוכה לפרוזדור מעבר. לכן יש ליצור שם מחיצה רחבה, שנראית ממש כמחיצה.
• כמין גַּ"ם – כלומר מספיק עמוד ברוחב טפח, הניצב בפחות משלשה טפחים, ובהמשכו, תוקם צורת הפתח. ודי בכך, כי דופן החצר יוצרת מראה של חסימה, בצד השלישי.

סעיף ה

^יכשהכשירו בשתי דפנות העשויות כמין גַּ"ם בטפח וצורת פתח, אפילו אם יש בשתי הדפנות פתחים הרבה שאין בהם צורת פתח, שֶׁכְּשֶׁתְּצָרֵף כל הַפָּרוּץ יהיה מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כשרה (כג) (רק שלא יהיו הַפְּתָחִים בַּקְּרָנוֹת, כי המחיצות צריכין להיות מחוברים כמין גַּ"ם (כד)) (ר"ן); ובלבד שלא יהא בהם פירצה יתירה על עשר אמות (כה); ואם יש בה צורת פתח (כו), אפילו ביותר מעשר (כז). ^כולהרמב"ם, אפילו יש לה צורת פתח, אם יש לה פירצה יותר מעשר, פסולה, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (כח). הגה: ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות (כט) (כל בו); ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות, עדיף אז לעשות שלש מחיצות שלימות, מארבע שאינן שלימות (ל) (מהרי"ל).

^יברייתא שם. ^כבפרק (ד) [ה] מהלכות סוכה (הי"ב).

• כשרה – דבר ברור הוא, שבשתי הדפנות, הניצבות על עמדן, צריך העומד להיות מרובה על הפרוץ, אחרת אין מחיצות. מחדש המחבר, שהסוכה כשרה, גם אם בסך כל ארבעת המחיצות, יש יותר אויר ממחיצות.
• להיות מחוברים כמין ג"ם – זה מוסכם על המחבר.
• יתירה על עשר אמות – כי אז הסוכה פסולה, אף אם יהא העומד מרובה על הפרוץ.
• צורת פתח – במקום שיש פרצות.
• אפילו ביותר מעשר – הסוכה עדיין כשרה, כי על ידי צורת הפתח, נחשבות הפרצות כחסומות.
• עומד מרובה על הפרוץ – אם נחשב את כל ארבעת צדדי הסוכה.
• אין הכל בקיאין בדין המחיצות – נוהג זה הוא סוג של גזירה, כי ישנם משתמשים שאינם בקיאים בדינים מורכבים אלה, ועלולים לטעות בהם. לכן עדיף להשתמש במחיצות שלימות, ולא בדפנות שכל תוקפן הוא רק מן הפן ההלכתי, כגון לבוד או צורת הפתח.
• מארבע שאינן שלימות – עם זאת, כאשר המקום צר ודחוק, אפשר לצאת ידי חובה בסוכה שנבנתה על פי הכללים של סימן זה, כי דברי הרמ"א נאמרו כחומרא לכתחילה.

סעיף ו

^לנָעַץ ארבעה קֻנְדָּסִין (לא), בין באמצע הגג ^מבין על שפת הגג, וסיכך על גבן, פסולה (לב); ^נויש מכשירין בנָעַץ על שפת הגג, משום דאמרינן: גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא (לג).

^לברייתא ד, ב. ^מבעיא ולא נפשטה כגירסת הרי"ף ולחומרא, כרבנן ואליבא דרב נחמן, וכן כתב אבי העזרי ורבי ישעיה והרא"ש. ^נרב שרירא גאון לפי גרסתו דלא גריס איבעיא להו והרי"ץ גיאות והרמב"ם וכן כתב הטור בשמם.

• קֻנְדָּסִין – יתידות.
• פסולה – כי אין מחיצות לסוכה.
• גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא – ראינו בהקדמה שעמוד נחשב רשות היחיד. ויש שמדמים דין זה גם לסוכה, היות שיש כאן כעין מחיצות הלכתיות, אליהן הסכך מגיע. לכן הסוכה כשרה, לדעתם. אמנם הלכה כדעה ראשונה, שלא אומרים גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא בסוכה[4].

סעיף ז

סיכך על גבי ^סמָבוֹי (לד) שיש לו לחי (פירוש עץ כעין עמוד), או על גבי ^עבְּאֵר שיש לו פַּסִין (פירוש, קרשי עץ סביבות הבאר, לעשות רשות היחיד), הרי זו סוכה כשרה לאותו שבת שבתוך החג בלבד, מתוך שֶׁלֶּחִי זה וּפַסִין אלו מחיצות לענין שבת, נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה (לה) (ואין להתיר אלא במקום שֶׁלֶּחִי (לו) וּפַסִין מתירין לענין שבת, דאז שייך מִגּוֹ (לז)) (ר"ן).

^סמימרא דרבה שם (ז, א). ^עמימרא דרבה שם (ע"ב).

• מבוי – מדובר ב"מָּבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ", המוקף שלש מחיצות, ונחשב רשות היחיד מן התורה. אלא שכל עוד אין בפתחו לחי או קורה, הטלטול בשבת אסור בו. אולם אם יש בפתחו לחי או קורה, נחשב המבוי כמוקף מחיצות, מכל ארבע צדדיו, ומותר לטלטל בכולו. סעיף זה עוסק בסכך שהונח במבוי רק בצדו של הלחי, ולא בכל המשך המבוי. נמצא שהסוכה מוקפת בשלש מחיצות, כי הלחי נחשב מחיצה לגבי שבת, וממילא גם לגבי שבת בחג סוכות[5].
• כמחיצות לענין סוכה – אף שכללי מחיצות בסוכה שונים מכללי מחיצה בשבת, שונה השבת של חג סוכות, בה נכשיר מחיצות אלו לסוכה. מאחר ולא יתכן שאותה מחיצה תועיל רק לענין שבת, ובו זמנית לא תועיל לענין סוכה.
• שֶׁלֶּחִי – כגון שהחצר אינה מפולשת. אבל במבוי מפולש, אין הלחי מועיל לעניין שבת, וגם לא לסוכה.
• דאז שייך מִגּוֹ – המילה מִגּוֹ פירושה מתוך. וכאן פירושה, מתוך שמחיצה מסוימת כשרה לעניין שבת, ניתן להחשיבה מחיצה גם לגבי סוכה.

סעיף ח

^פסיכך על גבי אַכְסַדְרָה ^צשיש לה פְּצִימִין (לח), בין שהיו נראים מבפנים ואין נראין מבחוץ, בין שהיו נראים מבחוץ ואין נראים מבפנים, כשרה (לט); לא היו לה פְּצִימִין, ^קפסולה, ^רמפני שהיא סוכה העשויה כמָבוֹי, שהרי אין לה אלא שנֵי צידי האַכְסַדְרָה, ואמצע האַכְסַדְרָה אין בו כותל (מ), ושכנגדו אין לו פְּצִימִין (מא) (פַּצִים פירוש, לֶּחִי ומזוזה) (כל זה הוא לשון הרמב"ם, אבל אחרים חולקין; ולכן אין לעשות סוכה בִּכְהַאי גַּוְנָא (מב).

^פגם זה שם (יח, א). ^צשם יט, א מעובדא דרב כהנא. ^קכרבא שם (יח, א). ^רלשון הרמב"ם כפי פירושו שם בגמרא, כמו שכתב הרב המגיד שם.  

• אַכְסַדְרָה שיש לה פְּצִימִין – פעמים ובכניסה אל הבית יש מעין פרוזדור, ולו שתי קירות. בחלקו הקרוב לבית, יש תקרה, שארכה גדול מארבע אמות. אבל בחלק הרחוק יותר, אין קירוי, ובו מונח סכך, ונמצא כי לסוכה זו יש רק שתי דפנות. שכן דופן הבית מרוחק מאד מן הסכך, ולא ניתן לחדש לגביו את החידוש של "דופן עקומה" (מוסבר בסימן תרלב סעיף א).

עם זאת, עדיין ניתן להכשיר סוכה זו, אם יוצבו שני עמודים, בצד החיצוני של הכניסה לפרוזדור זה. ואף שמתוך הסוכה אינם נראים כחלק נפרד מהדפנות, די בכך שמצדו החיצוני ניתן להבחין בכך [וכן להיפך, כשרק מבפנים מבחינים בכך].

• כשרה – רק בצירוף שני חידושים הלכתיים, שכל אחד מהם, בפני עצמו, אינו מכשיר סוכה. הראשון הוא "גוּד אַחִית מְחִצָּתָא" שתרגומו, משוך והורד מחיצה. כלומר אם יש גג בעובי טפח, ניתן לחדש שכביכול נגללת ויורדת ממנו מחיצה. אמנם רק בשבת נתחדש דבר זה, ולא בהלכות סוכה.

השני הוא "פְּצִימִין". כלומר, עמודים הבולטים בקצוות החיצוניות או הפנימיות של הסוכה, ובהלכות שבת הם יוגדרו "לֶחִי". הלכה זו לבדה אינה מכשירה סוכה, כפי שלמדנו, שבסיום המבוי המפולש יש להעמיד דופן ברוחב ארבעה טפחים, בפחות משלושה טפחים סמוך לדופן. אבל בצירוף שני ההלכות, הן של התקרה היורדת, היוצרת מחיצה שלישית כביכול, והן של העמודים הסמוכים לדפנות, הסוכה כשרה.

• ואמצע האכסדרה אין בו כותל – כלומר במקום בו מסתיים הקירוי, אין דופן.
• ושכנגדו אין לו פְּצִימִין – ובקצה המסדרון, אין עמודים. ושניהם, כאמור, נצרכים להכשר אַכְסַדְרָה זו כסוכה.
• אין לעשות סוכה בכהאי גוונא – נראה שגם הספרדים מחמירים בזה לכתחילה. אמנם בדיעבד, אם אין סוכה אחרת, סוכה זו כשרה, וניתן לברך בה, והאשכנזים לא יברכו.

סעיף ט

(מג) ^שהיו דָּפְנוֹתֶיהָ גבוהים שבעה וּמַשֶּׁהוּ, והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ, כשרה (מד), אפילו הגג גבוה הרבה (מה) ובלבד שיהא מְכֻוָּן כנגדן (מו); ואפילו אינו מְכֻוָּן ממש, ^תרק שהוא בתוך שלשה כנגדו, כשרה (מז); ואם אינו גבוה אלא עשרה טפחים (מח), ^אאפילו אין בדופן אלא ארבע ושני מַשֶׁהוּיִין (מט), כשרה, שמעמידה באמצע, וְאַמְרִינָן לָבוּד למעלה ולמטה, וחשוּב כְּסָתוּם (נ); ^בהיו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים, פסולה (נא).

^שברייתא שם טז, ב. ^תמשנה שם יז, א. ^אמימרא דאבימי שם (טז, ב). ^בשם במשנה.

• הקדמה – הגובה המינימאלי לכשרות הסוכה, הוא לא פחות מעשרה טפחים. בסעיף זה נלמד, כי מכח החידוש ההלכתי "לָבוּד" ניתן להשתמש גם בדופן קטנה יותר.
• כשרה – כי יש בין דופן זו לארץ פחות משלשה טפחים, ובכך חל דין "לָבוּד", מחמתו נחשבת הדופן כמחוברת לקרקע. ויחד עם הדופן והלבוד, יש כאן מחיצה של עשרה טפחים.
• גבוה הרבה – כלומר אין צורך שהמחיצה תגיע לגובה הסכך.
• שיהא מכוון כנגדן – כלומר גבול הסכך צריך להתחיל בדיוק מעל המחיצה, אף אם גבהו רחוק מאד.
• כשרה – כלומר אין צורך שהסכך יעמוד בדיוק של מילימטר מעל הדפנות, אלא די במרחק פחות משלושה טפחים, מאותו קו דמיוני, של המחיצה.
• אלא עשרה טפחים – אם הסכך מונח בגובה עשרה טפחים[6].
• ארבע ושני מַשֶׁהוּיִין – כלומר, קצת יותר מארבעה טפחים.
• וחשוּב כְּסָתּוּם – מן הריצפה עד חלקה התחתון של המחיצה, יש פחות משלושה טפחים אויר, והוא נידון כְּסָתּוּם, מדין לָבוּד. גם מחלקה העליון של המחיצה עד הסכך, יש פחות משלושה טפחים אויר, המוגדר סָתוּם מדין לָבוּד.
• פסולה – אף אם יהיו רחבים וגדולים, כי מחיצה שאינה מונחת בפחות משלושה טפחים לקרקע, אינה נידונת כמחיצה.

סעיף י

^גהעושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה; ^דאם היו חזקים (נב), או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מְצוּיָה מְנִידָה אותם תמיד, וּמִלֵּא בֵּין הָאֲוִירִים בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ, כדי שלא תָּנִיד אוֹתָם הָרוּחַ, וקשר אותם, הרי זו כשרה (נג); ^העל כן אין נכון לעשות כל המחיצות מִירִיעוֹת של פשתן בלא קָנִים (נד), אף על פי שקשרן בְּטוֹב (נה), זִמְנִין דְּמִנַתְּקֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ (נו), וְהָוֵי לֵיהּ מְחִצָּה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה (נז); והרוצה לעשות בִּסְדִינִים, טוב שֶׁיֶּאֱרֹג בַּמְּחִצּוֹת קָנִים, בפחות משלשה (נח).

^גמשנה שם כד, ב.  ^דאוקימתא דגמרא שם. ^הטור בשם הרב רבנו פרץ.

• אם היו חזקים – מחיצה שנעשתה בגזע האילן, כשרה. כי חוסן האילן, ימנע תנודות.
• הרי זו כשרה – מחיצה שנעשתה מענפי אילן, אינה כשרה, כי הרוח תניד אותה ממקומה. ואם נעשתה מענפים שהודקו כהוגן לבל ינודו, כשרה.
• מִירִיעוֹת של פשתן בלא קנים – קנים המוצבים כדפנות, שאין בינם מרחק גדול משלושה טפחים, בין במאונח בין במאוזן, מוגדרים מחיצה כשרה. אם מלבדם הוסיפו יריעות, נותרת הסוכה כשרה, גם אם קיים חשש לניתוק היריעות ממקומן.

כאן המחבר מדבר על יריעות לבדן, ללא קנים. בהן קיים חשש שיתנתקו, וכפי שמיד יוסבר.

• אף על פי שקשרן בטוב – לעמוד הקבוע באדמה בחזקה.
• זִמְנִין דְּמִנַתְּקֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ – תרגום: לפעמים הם יתנתקו, ולא ישים לב.
• בפני רוח מצויה – ובכך הסוכה פסולה. אמנם כיום, מצויות יריעות מיוחדות, בהם אין חשש שיינתקו, וזו סוכה כשרה[7].
• בפחות משלשה – השולחן ערוך כתב "טוב" כי אין כאן פסול מהותי, אלא רק חשש לניתוק הסדינים, בהעדר תשומת לב. ואכן, כל עוד לא נותקו הסדינים, הסוכה עדיין כשרה.

סעיף יא

^ועושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן (נט).

^ורמב"ם בפרק ד, וטור, מהא דציינתי לעיל בסימן שס"ב סעיף ה. 

• שיקשור שם בהמה לדופן – דין זה הוא בעיקר תיאורטי. כי במציאות, בעלי חיים הרי נדים ונעים כל הזמן, ואין כאן מחיצה. ואין לכבלם, כי אסור לצער בעלי חיים.

סעיף יב

(ס) ^זיכול לעשות מחבירו דופן לסוכה, להכשירה (סא); ואפילו ביום טוב, ובלבד שלא יֵדַע אותו שֶׁהָעֳמַד שם, שבשביל מחיצה הָעֳמַד שם (סב); אבל בחול, אפילו אם הוא יודע, שַׁפִּיר דָּמִי (סג). הגה: ואפילו ביום טוב אינו אסור אלא באותן שלש דפנות המתירים הסוכה; אבל בדופן רביעית, שָׁרֵי (סד) (השגת הראב"ד והמגיד פ"ד דסוכה) ועיין לעיל סימן שס"ב סעיף ה'.

^זגם זה שם. 

• הקדמה – גם סעיף זה אינו כל כך מעשי.
• להכשירה – כלומר מדובר בסוכה ולה שתי דפנות, ועל ידי העמדת אדם, כדופן שלישית, תוכשר הסוכה. אמנם בפועל, אין זה כל כך מעשי. כי מי הוא זה שיסכים לעמוד כמומיה, בכל הזמן הנדרש לאכילת ושינת החבר. וגם אם יסכים, הרי עליו להשמר מתזוזה, לבל יבטל את המחיצה.
• שבשביל מחיצה הועמד שם – כי אם נודע לו, ונעמד שם, הוא עושה איסור, כי מקים אוהל ארעי ביום טוב. ורק כשלא ידוע לו, אין איסור, כי מותר לאדם לעמוד היכן שרוצה. אבל כאמור, סיטואציה כזו היא כמעט בלתי אפשרית.
• שפיר דמי – פירוש, זה בסדר. כי אין איסור לבנות סוכה, בחול המועד.
• בדופן רביעית, שרי – מותר, כי אין הדופן הרביעי יוצרת את הכשר הסוכה. והנעמד שם, אינו מוגדר כבונה אהל.

סעיף יג

^חהסומך סוכתו על כַּרְעֵי הַמִּטָּה, וְהַכְּרָעַיִם הם מחיצות, אם יש בה גובה עשרה טפחים מן הַמִּטָּה לסכך, כשרה (סה); ואם לאו, פסולה (סו). ואם סמך הסכך על עמודים וְהַכְּרָעַיִם הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהַמִּטָּה עד הסכך, כשרה, כיון שיש עשרה טפחים מהארץ עד הסכך (סז).

^חמשנה שם כא, ב וכרבי יהודה וכאוקימתא דאביי וכדמפרש בירושלמי, הרי"ף ורא"ש, וכתב עוד הרא"ש שנראה דרבי יהודה לפרושי דברי תנא קמא אתא וליכא הכא פלוגתא. 

• כשרה – אף שהסוכה נשענת על מיטה, וזו הרי מקבלת טומאה, אין בכך איסור.
• ואם לאו, פסולה – מן הרצפה עד הסכך יש אמנם עשרה טפחים, אבל הסוכה פסולה, כי מודדים מן המיטה, המשמשת כרצפת הסוכה.
• עד הסכך – במקרה זה, המיטה מוגדרת רהיט, ואינה ממעטת מגובה הסוכה.

דיני דפנות הסוכה (תרל)

• את מחיצות הסוכה ניתן להקים מכל חומר שהוא [א].
• יש להעמיד שלש דפנות לסוכה. אלא שרק שתים צריכות להיות באורך מלא, של שבעה טפחים. בעוד שהשלישית יכולה להיות קורה ברוחב ארבעה טפחים, אותה יש להציב במרחק פחות משלושה טפחים לדופן השניה, ובכך תיווצר כאן מחיצה מליאה, כי כל פחות משלושה טפחים נחשב כסתום [ב].
• ניתן ליצור את המחיצה השלישית באמצעות הצבת קורה ברוחב טפח, שתמוקם במרחק פחות משלושה טפחים מן הדופן השנייה. ולהשלים את המשך הדופן, מן הצד השני, על ידי צורת הפתח[8] [ב].
• אם שתי הדפנות ניצבות זו מול זו, יוכל להעמיד דופן שלישית על ידי נסר עץ ברוחב ארבעה טפחים, אותו ימקם במרחק פחות משלושה טפחים, מאחת הדפנות. את המשך הדופן, ישלים בצד השני, על ידי צורת הפתח [ג].
• גובה הדפנות מוכרח להיות לא פחות מעשרה טפחים. אמנם אין צורך שיגיעו עד הסכך.
• העיקרון של לבוד (שמהותו – מרחב פחות משלושה טפחים מוגדר כסתום) מאפשר יצירת דפנות על ידי קרשים או קנים עומדים, שהמרחק בינם פחות משלושה טפחים.
• בדומה לכך ניתן למקם אותם במאונח, כשאין שלושה טפחים בין אחד לשני, כגון שמניחים קורה בגובה שנים וחצי טפח, ומעליו בגובה חמשה טפחים קרש נוסף, ואת השלישי בגובה שבעה וחצי טפח, והרביעי מוצב בגובה עשרה טפחים, ובכך נוצרה דופן מושלמת מבחינה הלכתית, שגובהה עשרה טפחים.
• מחיצה העשויה מענפי אילן פסולה, כי היא מתנדנדת וזזה ברוח.
• אין להשתמש ביריעות שאינן הדוקות. אבל אם הודקו לבל ינותקו בשוגג, כשרות [י].
• גם מה שאינו כשר לסכך כשר לדפנות, כגון מיטה. לכן יכול להעמיד לדפנות הסוכה מיטה וכל כיוצא בזה, ולהניח על גבן את הסכך [יג].

[1] מלבד הלחי, צריך לעשות גם "שיתוף". אבל לא נעסוק בו, כי אינו נוגע לענייננו.

[2] החידוש בדין זה הוא, שלמרות הלימוד מקרשי המשכן (סוכה מה, ב), לפיו יש להפנות גידולי קרקע, בעת קיום מצוה, כלפי מעלה, כנאמר (שמות כו) "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (ולכן יש להפנות את ארבעת המינים של לולב, כלפי מעלה). אמנם כאן מלמד המחבר, שבדפנות הסוכה, לא נתחדש חיוב זה.

[3] על פי הכלל "סתם ויש אומרים, הלכה כסתם".

[4] ההבדל הוא, שבדיני שבת די בשטח מוגבה ונבדל מרשות הרבים, כדי שייהפך בהגדרתו למקום נפרד, ועל כן הוא רשות היחיד. אבל בסוכה לא די בכך, משום שהסוכה צריכה להיות כעין בית, ולא שייך להגדיר שטח כבית, כאשר אין מחיצות בינו לשטח חוצה לו.

[5] מוסבר על פי הבנת הר"ן (על הרי"ף מסכת סוכה, ג ע"א ד"ה ואמר רבא סיכך ע"ג מבוי) בתחילת דבריו. בגלל שהמחבר השמיט את המילה מפולש, וכשיטת הר"ן משמע ברמב"ם (פרק ד מהלכות סוכה הלכה י). אמנם יש שפירשו שמדובר במבוי מפולש, ואף שהלחי אינו מתיר לטלטל במבוי מפולש, הלחי בכל זאת נחשב מחיצה, מן התורה, והמבוי כרשות היחיד. על כן הקילו בשבת שבחג הסוכות לטלטל בסוכה זו, לצורך קיום מצוות סוכה.

[6] מה שאינו שכיח כלל.

[7] הרב עובדיה זצ"ל אמנם מחמיר בזה, כי לדעתו, הבעיה היא לא הניתוק אלא הנדנוד ותנועת הדופן. ובכל זאת, יש פוסקים אחרים שהכשירו גם דפנות אלה, בסמכם על ההלכה שאפילו "גוד אסיק מחיצתא" כשר, וזה מוכיח שאין צורך דווקא בדפנות קשוחות.

[8] שני קנים עומדים וקנה על גביהם.