הלכות סוכה

סימן תר"מ – מי הם הפטורים מישיבת סוכה

סימן תר"מ – מי הם הפטורים מישיבת סוכה, ובו י' סעיפים.

סימן זה דן בבני אדם הפטורים לחלוטין מן הסוכה. סיבת הפטור, אינה שווה בכולם. חלקם רלוונטי גם למצוות אחרות, וחלקם האחר, נוגע באופן ספציפי, רק למצות סוכה.

הפטורים הרלוונטיים לכלל המצוות, שניים המה: א. "מצות עשה, שהזמן גרמא", כלומר מצוה התלויה בזמן. לכן מצות סוכה, שחיובה תלוי בזמן, מט"ו תשרי עד כ"א, אינה מחייבת את הפטורים ממצוות אלה. ב. "העוסק במצווה, פטור מן המצווה". כלומר, אדם הטרוד בקיום מצוה אחת, אינו חייב לזנחה, אף אם באה לידו מצוה אחרת.

מלבד פטורים אלה, נתחדשו במצוות סוכה, פטורים מיוחדים. כנלמד מן הכתוב (ויקרא כג מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, ודרשו חכמים תֵּשְׁבוּ כעין תדורו. כלומר מגורי הסוכה, צריכים להשתוות למגורי הבית. ונתחדשו בכך שני פטורים: א. מצטער פטור מהסוכה. וזה פטור ייחודי למצוה זו, שלא נאמר בכל המצוות. ב. המתגורר בביתו אינו מסתגר, אלא יוצא לעסקיו. כך גם היושב בסוכה, רשאי לצאת לעסקיו, ובעת יציאתו, אינו חייב בסוכה.

סעיף א

^אנשים, ועבדים (א), וקטנים פטורים מן הסוכה (ב); ^ב טֻמְטוּם (ג) וְאַנְדְּרוֹגִינוּס (ד), חייבים מִסָפֵק (ה); וכן מי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בן חורין (ו), חייב (ז).

^אמשנה סוכה כח, א. ^ברמב"ם בריש פרק ו ונלמד מדין השופר וציינתיו בסימן תקפט.

ועבדים – מדובר בעבד כנעני, החייב במצוות כאשה. אדם הרוכש עבד כנעני, חייב למול אותו, ולהטבילו לשם עבד, ובכך נעשה עבדו מחויב במצוות. אם העבד מתנגד לקיים מצוות, נאסר אדונו בהמשך החזקתו, ועליו לשחררו לדרכו[1]. כיום, אין מציאות כזו, של עבד כנעני.
פטורים מן הסוכה – מצוה זו נגרמת ובאה מכח הזמן, הלכך לא יתחייבו בה נשים ועבדים, כשם שפטורים המה מכל מצוות עשה, שהזמן גרמא. אולם אם רצו נשים לשבת בסוכה, ולקיים מצוה, זכות היא להן.

ולענין ברכה, לכאורה אין להן לברך, מאחר ולא תוכלנה לומר "וציוונו", כי אכן לא נצטוו, וכך נוהגות רוב נשי הספרדים. אבל אשכנזיות נוהגות לברך, כי היות והן שייכות למצוה, יכולות לומר אשר ציוונו. ופירוש הברכה לפי זה יהא, שנצטוו בני ישראל, ואף להן יש חלק במצוה. חלק מן הספרדים נקטו גם הם כשיטה זו, וכל אחד ינהג כמנהגו.

קטנים פטורים מן הסוכה, כשם שפטורים מכל המצוות.

טומטום – אדם שנולד ללא סימני זכר או נקבה, והגדרת מינו מוטלת בספק.
ואנדרוגינוס – אדם שנולד עם סימני מין כפולים, הן של זכר והן של נקבה. והגדרת מינו מוטלת בספק.
חייבים מספק – ככל ספק של תורה, שמחמירים בו.
שחציו עבד וחציו בן חורין – כגון עבד כנעני שנקנה בשותפות, על ידי שני אדונים, והאחד שחררו. שחרור העבד עושהו באופן אוטומטי ליהודי, ללא גיור נוסף[2]. וממילא הפך עבד זה לחצי יהודי וחצי עבד. הצד יהודי שבו, מחייבו בסוכה.

ההלכה מחייבת את האדון השני לשחררו, כדי שיוכל להתחתן.

חייב – בגלל הצד היהודי שבו, כאמור.

סעיף ב

^גקטן שאינו צריך לְאִמּוֹ, שהוא ^דכְּבֶן חמש, כבן שש, חייב בסוכה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כדי לחנכו במצות (ח).

^גשם במשנה. ^דרמב"ם שם מברייתא בעירובין פב, ב. ופירוש כבן חמש וכו' שלימות, וכל חד וחד לפום חורפיה.

כדי לחנכו במצוות – חובה זו, מוטלת על האב. כפי שחייב בחינוכו בשאר מצוות, וכפי יכולת הבן.

סעיף ג

^החולים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פטורים מן הסוכה (ט); ולא ^וחולה שיש בו סכנה (י), אלא אפילו חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, (או) חָשׁ בְּעֵינָיו (יא); ^זויש מי שאומר שאין הַמְשַׁמְּשִׁים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם (יב) (ומי שֶׁמַּקִּיז דָּם חייב בסוכה (יג)) (אור זרוע והגהות אֲשֵׁרִ"י פרק הַיָּשֵׁן).

^המשנה סוכה כה, א. ^וברייתא שם (כז) כו, א. ^זארחות חיים.

פטורים מן הסוכה – החולה פטור כיון שמצטער, ומשמשו פטור, כדי שיהא פנוי לטפל בחולה.
חולה שיש בו סכנה – הפטור מכל המצוות.
חש בעיניו – אף שהיה מקום לחייבו, כי אין הבדל אם כואב לו בסוכה או בבית. בכל אופן, מלמד המחבר, שבעל הכאבים רשאי לשהות במקום בו יחוש יותר בנוח.
שהחולה צריך להם – כי רק בשעה זו, עסוקים במצווה. אבל בזמן הפנוי, חייבים בסוכה.
שמקיז דם חייב בסוכה – כי אין הישיבה בסוכה מפריעה לו. ואם בכל אופן חש חוסר נוחות, אל לו להקיז דם בסוכות.

סעיף ד

^חמצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא מְשַׁמְּשָׁיו (יד) (אבל בלילה ראשונה אפילו מצטער חייב לאכול שם כַּזַּיִת (טו)) (כל בו); איזהו מצטער, זה שאינו יכול לִישַׁן בסוכה מפני הָרוּחַ, או מפני ^טהַזְּבוּבִים וְהַפַּרְעוֹשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, ^יאו מפני הָרֵיחַ; ^כודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לְכַתְּחִלָּה במקום הָרֵיחַ או הָרוּחַ ולומר: מצטער אני (טז). הגה: ואם עֲשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שאי אפשר לו לעשות אחד מהם בסוכה מֵחֲמַת דְּמִתְיָרֵא מִלִּסְטִים אוֹ גַּנָּבִים כְּשֶׁהוּא בַּסֻּכָּה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דְּלֹא הַוְיָא כְּעֵין דִּירָה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (יז) (מרדכי פרק הישן). מי שֶׁכָּבוּ לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נֵר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נֵר (יח), ואין צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נֵר, אם יש טורח גדול בדבר (יט) (תרומת הדשן (ח"א) סימן צ"ג ופסקיו סימן קנ"ח); ואם בָּא רוּחַ לְכַבּוֹת הַנֵּרוֹת בסוכה, מותר לפרוס סדין או בגד מן הצד (כ), אבל לא תחת הסכך (כא) (א"ז). מי שלא יוכל לִישַׁן בסוכה מחמת שֶׁצַּר לו בְּפִשּׁוּט יָדָיו וְרַגְלָיו, לֹא מִקְרֵי מִצְטַעֵר, וחייב לִישַׁן שם אַף עַל גַּב דְּצָרִיךְ לִכְפֹּף יָדָיו וְרַגְלָיו (כב) (ת"ה סימן צ"ב), ולא יוכל אדם לומר: מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו (כג) (טור); ואין המצטער פטור אלא אם יִנָּצֵל עַצְמוֹ מִן הַצַּעַר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי חַיָּב לִישֵׁב בסוכה, אף על גב דמצטער (כד) (מרדכי פרק הישן).

^חמימרא דרבא שם. ^טשם כרב. ^ישם כרבא. ^כהרא"ש שם.

הוא ולא משמשיו – בניגוד לחולה, שגם משמשיו פטורים.
חייב לאכול שם כזית – אכילת כזית לפי הרמ"א[3], בליל ראשון, היא חובה גמורה. ולדבריו, גם בירידת גשמים, חובה לאכול דוקא בסוכה. והמצטער חייב אף הוא להתאמץ. אבל דעת המחבר אינה כן, כי לפיו, דין המצטער כדין ירידת גשמים, ואוכל בביתו.
ולומר: מצטער אני – כי מעשיו מוכיחים בבירור, שלא רצה לקיים מצוה.

אין סוכה נפסלת כשמצטער לִישַׁן בה, אלא כשגורם הצער, נתון לשליטתו. כגון רוח החודרת פנימה, ומטרידה את שנתו, בהעדר מחיצות הגונות. אמנם סוכה שהקור מצער את הישֵׁן, אינה נפסלת, וכפי שמבואר ברמ"א, שבמקרה זה, עליו לִישַׁן בבית. וזאת משום שהקור או החום אינם בשליטת אדם, לכן די באפשרות לאכול בה, כדי לעשותה כשרה.

שיוכל לעשות שם כל צרכיו – לפי זה אם מיקם את סוכתו במקום שיש פחד לישון בה, כגון שחושש מפורצים או מחבלים, הסוכה לכאורה אינה כשרה. אמנם המחבר לא הביא דין זה, כי הוא סובר שאין זה פסול בסוכה. ולפי שמציאות זו שכיחה מאד, סומכים גם האשכנזים על דעת המקילים, ואוכלים בסוכה כזו, ואף מברכים[4].
כדי לאכול במקום נר – כי יש צער לשבת בחושך.
אם יש טורח גדול בדבר – כי גם טרחה גדולה כזו, מלווה בצער.
לפרוס סדין או בגד מן הצד – אפילו ביום טוב. שהרי לא נוצר כאן גג, ואין זו אלא מחיצה ארעית, שמותר לתלותה ביום טוב.
אבל לא תחת הסכך – כי בכך יימצא תחת הסדין, ולא תחת הסכך, לכן זה פסול[5].
דצריך לכפוף ידיו ורגליו – תנוחה כזו, ודאי אינה נחשבת צער.
שדרך בני אדם להצטער בו – ואף שראינו שהצער אכן תלוי בתחושת בני אדם, והיא הרי ייחודית וספציפית לכל אדם, כי יש מי שמצטער מחמת חום, ויש שאינו מצטער בכך. עם זאת, החום הוא ענין ששייך להצטער בו. מה שאין כן אדם שצערו נובע מכך שהסוכה אינה יפה לטעמו, כמו ביתו, אין זה צער הפוטר מן הסוכה.
אף על גב דמצטער – כגון אם גם בביתו פנימה חם, כמו בסוכה. במקרה זה, עליו להשאר בסוכה.

סעיף ה

^לאָבֵל חייב בסוכה (כה).

^למימרא דרב כה, ב.

חייב בסוכה – כמו שחייב בכל מצוות התורה. ואמנם הוא מצטער, אבל לא הסוכה היא שמצערתו, אלא סילוק קרובו.

סעיף ו

^מחתן וְשׁוֹשְׁבִינִים (כו) וכל בני הַחֻפָּה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי הַמִּשְׁתֶּה (כז). (וסעודת ברית מילה (כח) וכן הסעודה שאוכלין אצל היולדת (כט) חייבין בסוכה) (מהרי"ק שורש קע"ח).

^מגם זה שם.

וְשׁוֹשְׁבִינִים – השושבינים הם חברי החתן. בעבר, נהגו המה ללוות את החתן משך כל שבעת הימים. אבל היום, לא נהגו כן.
כל שבעת ימי המשתה – משך כל שבעת ימי המשתה, מוגדר החתן כעוסק במצוה, עקב חובתו לשמח את אשתו. מלבדו, גם השושבינים מוגדרים עוסקים במצוה, הואיל ומסייעים לחתן ולכלה בכל עניניהם, ומקיימים את המצוה לשמח חתן וכלה, על כן הם פטורים. אמנם מציאות זו אינה שכיחה כיום.
וסעודת ברית מילה – הסעודה הנהוגה בברית מילה אינה חובה[6], והאוכל בה אינו מוגדר "עוסק במצוה", לענין דחיית מצוה אחרת. הלכך, חובה לאכלה בסוכה.
וכן הסעודה שאוכלין אצל היולדת – אצל ספרדים, קרויה סעודה זו "ברית יצחק", והיא נערכת בליל האחרון לפני המילה, ולמחרת מלין את התינוק. אצל האשכנזים קרויה היא "שלום זכר". ומקיימים אותה בליל שבת הראשון, שאחר הלידה. סעודה זו אינה חובה הלכתית, רק מנהג, ואין לה כח לדחות את מצות הסוכה, לכן יש לאכלה בסוכה.

סעיף ז

^נשלוחי מצוה (ל) פטורים מן הסוכה, ^סבין ביום ובין בלילה (לא). (ועיין לעיל סימן ל"ח (לא)).

^נמשנה שם כה, א. ^סברייתא שם כו, א.

שלוחי מצוה – כגון הנוסע לבקר חולה, או להוציא יהודי מן הכלא. לבקר את רבו, או ללימוד תורה.
בין ביום ובין בלילה – בגלל הכלל ש"עוסק במצוה פטור מן המצוה". ואף שעדיין מחויבים בשאר מצוות, כגון תפילה, שונה מצות סוכה, שלגביה המושג של "עוסק במצוה פטור מן המצוה" הורחב, מחמת הציווי "תֵּשְׁבוּ כעין תדורו", שהרי אדם עוזב את ביתו על מנת לבקר חולים, או כדי ללמוד תורה.
ועיין לעיל סימן לח – שם מוסבר הכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצוה". ובדברי הרמ"א שם הובא, שאם נקל עליו לקיים את שניהם, כך יעשה.

סעיף ח

^עהולכי דרכים ביום (לג), פטורים מן הסוכה ביום (לד), וחייבים בלילה (לה); הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה, וחייבים ביום (לו). הגה: ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכל לילך לדרכו, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו (ר"ן פרק הישן); ואף על פי שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דְּאֵין לעשות לו שם דירה (לז). וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה (לח), ואף על גב דיש להקל (לט) מכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה (ב"י בשם אורחות חיים).

^עשם בברייתא.

הולכי דרכים ביום – מי שיצא לעסקיו או לטיול.
ביום – כפי שהסברנו בהקדמה.
וחייבים בלילה – אם יש סוכה, כפי שיפרש הרמ"א.
וחייבים ביום – גם זה, רק במקרה בו קיימת סוכה, וכפי שיפרש הרמ"א.
דְּאֵין לעשות לו שם דירה – לא הטריחו אדם זה, לבנות סוכה במקום חנייתו. אלא שאם יש לו סוכה, הרי הוא חייב לשבת בה.
לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה – אף שמן הדין אינם חייבים, כך ראוי לעשות. וכך ראוי גם ליוצאים לטיול, שישתדלו לשוב אל ביתם בסוף היום, כדי לאכול ולישון בסוכה. או שישתדלו למצוא סוכה, במקום חנייתם.
ואף על גב דיש להקל – כי יש לו דין של הולכי דרכים. ואם יוצא אדם כמה ימים לנופש, במקום מסוים, עליו לבנות שם סוכה. כי מקום נופש זה מוגדר כביתו, ובביתו הרי נתחייב לצאת ולשהות בסוכה[7].

סעיף ט

^פשומרי העיר ביום, פטורים ביום וחייבים בלילה; שומרי העיר בלילה, פטורים בלילה וחייבים ביום (מ).

^פשם בברייתא.

פטורים בלילה וחייבים ביום – בזמן השמירה, דינם של השומרים כהולכי דרכים, מאחר וזו עבודתם. וכשאינם בתפקיד, אין דבר המונע מהם לשבת בסוכה, וחייבים בה.

העובד בחנות או במשרד (באופן המותר, כגון בדבר האבד) אם יש לו אפשרות לאכול את ארוחותיו בסוכה, יעשה כן. ואם לאו, הרי הוא פטור, ובערב יקיים את המצוה.

סעיף י

^צשומרי גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים (מא), פטורים בין ביום ובין בלילה (מב), ^קשאם יַעֲשֶׂה השומר סוכה, יֵדַע הגנב שיש לשומר מקום קבוע, ויבא ויגנוב ממקום אחר; לפיכך אם היה שומר כְּרִי של תבואה, שיכול לשמור כולה ממקום אחד, חייב לעשות סוכה במקום ששומרו (מג). הגה: והעושין יין אצל העובד כוכבים בסוכות, פטורים בין ביום בין בלילה, דצריכים לשמור שלא יִגְּעוּ העובדי כוכבים (מד) (הג"מ פ"ז בשם סמ"ק וכל בו); ואם הוא בענין שאין צריכים שימור, חייבין.

^צשם בברייתא. ^קכרבא שם.

שומרי גִּנּוֹת ופרדסים – שומרים אלה אינם כשומרי העיר, השבים אל ביתם בסיום עבודתם, הואיל ומצויים בשדות יומם וליל, ועיקר עבודתם היא עצם נוכחותם במקום.
בין ביום ובין בלילה – וכשם שכל שומר יוצא מביתו, לטובת מלאכתו. כך רשאי הוא, לעזוב את הסוכה, לטובת מלאכתו.
במקום ששומרו – כי שם מגוריו.
שלא יגעו העובדי כוכבים – יין שהוזז בידי גוי, נאסר. כדי להותירו כשר, הכרח הוא שיהודי ישהה סמוך לעובדים ביקב, עד גמר הטיפול. וכשם שעוזב את ביתו לטובת העבודה, כן רשאי הוא לעזוב את הסוכה, לטובת עבודה זו.

מי הם הפטורים מישיבת סוכה (תרמ)

נשים וקטנים, פטורים מן הסוכה [א].
אשה היושבת בסוכה, מקיימת מצוה, אף שאינה חייבת. (ב)
אמנם לא תברך, כי אינה חייבת.(ב)
למנהג אשכנז, אשה היושבת בסוכה מברכת, ויש ספרדים שגם נוהגים כך. (ב)
ילדים שהגיעו לגיל בו הם נעשו מעט עצמאיים, חובה לחנכם לקיום מצוות סוכה [ב].
מי שאינו חש בטוב, פטור מן הסוכה [ג].
אדם המצטער, כגון שסובל מן הריח, או מיתושים ודבורים, פטור מן הסוכה [ד].
אין לבנות סוכה במקום שסביר שיצטער. [ד]
לפי הרמ"א, סוכה שמפחד לישון בה, מחמת גנבים או פורצים או מחבלים, אינו מקיים בה את המצוה [ד].
המחבר אינו מסכים לדבריו (יז).
למעשה, גם האשכנזים סומכים, בשעת הצורך, על דברי המחבר, ומברכים בה (יז).
אָבֵל, הגם שמצטער, חייב בסוכה, כי אין צערו נובע מהסוכה [ה].
עוסק במצוה פטור מן הסוכה [ו].
אם יכול לקיים את שני המצוות בנקל, יעשה כן (לא).
חתן פטור מסוכה [ו].
מעיקר הדין גם חברי החתן פטורים [ו], אבל למעשה, נהגו כיום שהם חייבים (כו).
סעודות ברית יצחק או שלום זכור, וסעודת ברית מילה, חובה לעשותם בסוכה [ו].
ההולך לבקר חולה, או להצלת יהודי מן השבי, או ללמוד תורה, פטור מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה (ל).
מגורי הסוכה, צריכים להשתוות למגורי הבית. כפי שדרשו חכמים, תֵּשְׁבוּ כעין תדורו. וכשם שיוצאים מן הבית, כך מותר לצאת מן הסוכה. [הק]
רשאי אדם לצאת מסוכתו לצורך עסקיו, ובעת יציאתו אינו חייב בסוכה. אם זה ביום, פטור במהלך היום. ואם זה בלילה, פטור כל הלילה [ח].
היוצאים לטיול פטורים מן הסוכה, אבל ישתדלו לחזור לבתיהם, ולקיים מצוות סוכה בחזרתם או במקום חנייתם (לח).

[1] פרטי דיני עבד, נתבארו בשולחן ערוך יורה דעה, סימן רסז.

[2] אם כי, עליו לטבול בפני שלושה.

[3] סימן תרלט סעיף ה.

[4] על פי מ"ב ס"ק כ.

[5] כפי שלמדנו בסימן תרכט סעיף יט.

[6] ולמרות שכתב הרמ"א (יורה דעה רסה סעיף יב) כי זו סעודת מצוה, אין כוונתו שהסעודה חובה, אלא שהמקיים אותה, זוכה במצוה. אבל ברור שאין לה דרגת מצוה שבכוחה לדחות את הישיבה בסוכה.

[7] כך כתב המ"א (ס"ק טו). ואמנם היקל הכף החיים, וכתב דווקא בדאפשר לו, לעשות סוכה במקום שהייתו. אבל נראה לי שאין למהר להקל, אלא אם כן, הנופש הזה הכרחי עבורו.