שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה - סימן תרמ"א

בסימן זה סעיף אחד

הגדרתה המדויקת, במניין המצוות, של מצות הסוכה, היא ישיבה ושהייה בתוכה, ולא בנייתה. עם זאת, ברור מאליו שהשהות בתוכה לולי נבנתה, בלתי אפשרית. נמצא איפה, כי יש להחשיב גם את הקמתה, בצורה עקיפה, כמצוה, מאחר וקיום המצוה מותנה בה.

הכרח הוא שהסוכה תתחדש מידי שנה[1], גם בסוכה שנבנתה לכל החיים. הלכך בניית הסוכה תוגדר תמיד, הגם שאינה מצוות עשה, כעין חובה המתחדשת מידי שנה. ובהלכה, נתקנה ברכת שהחיינו על כל מצוה הנעשית פעם בשנה. ולכן מברכים על לולב או שופר או מגילה, ברכת שהחיינו.

סימן זה דן אם מברכים על עצם עשיית הסוכה “אשר קידשנו במצוותיו לבנות סוכה”, וכן אם מברכים  שהחיינו, בעת בנייתה.

סעיף א

^אהעושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה (א) ^באבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו (ב), אלא שאנו ^גסומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש (ג). הגה: ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אף על פי שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה (ד); ואם בירך זמן בשעת עשייה, סַגֵּי לֵיהּ (ה) (ר”ן פרק לולב וערבה).

^אמימרא דרב חסדא מנחות מב, א. ^בברייתא סוכה מו, א. ^גכרב כהנא שם.

• אינו מברך על עשייתה – מאחר ועיקר המצוה כאמור, אינה בנייתה, כי אם הישיבה בתוכה[2].
• כשעושה אותה לעצמו – כי אדם שאין ברשותו סוכה, מחויב לבנותה לעצמו. נמצא כי זו מצוה הבאה אחת לשנה, ועל השמחה בעשיית מצוה חד שנתית, מברכים שהחיינו.
• על הכוס של קידוש – כי יש לברך שהחיינו הן על החג, והן על מצות הסוכה. ובעת הקידוש, מתכוונים לשניהם.
• לברך זמן משום הסוכה – מצות ישיבה בסוכה, נבדלת ונפרדת ממצות יום טוב. וכיון שבליל החג הראשון, לא ישב בסוכה, נמצא שבירך שהחיינו רק על החג. על כן, בישיבתו לראשונה בסוכה, יברך שהחיינו, על המצוה החדשה. הספרדים גם הם מברכים[3].
• סגי ליה – תרגום: מספיק לו. הרמ”א רומז לדעה המובאת בתלמוד ירושלמי, לפיה יש לברך שהחיינו על עצם העשייה. ובליל החג, לא יברך אלא על קדושת היום. ועל כן מי שבירך בעת עשייתה, ובירך שהחיינו בליל ראשון כשקידש בבית, לא יברך שהחיינו בכניסתו לראשונה אל הסוכה, בברכה על עשייתה יצא ידי חובה, גם על ישיבתה. אמנם אין זה מעשי, כי לא נוהגים לברך בעת העשייה.

[1] כנתבאר לעיל סימן תרלו.

[2] בירושלמי מובא (ברכות פ”ט ה”ג) אמנם, כי יש לברך על עשייתה. והסיבה לכך היא, משום החובה לחדש בסוכה איזה דבר, לקראת החג. חובה זו מגדירה את המצוה, ככזו הבאה משנה לשנה. אם כי למעשה, לא חוששים לדברי הירושלמי, כי להלכה הסוכה כשרה, גם אם הוקמה לפני שנים רבות, ודי לחדש בה דבר מועט.

[3] כך הביא הבית יוסף וכך פסק הכף החיים אות ט. אמנם בחזון עובדיה חשש לחולקים, ולדעתו אין לברך, משום “ספק ברכה, להקל”. ואולם בכף החיים, אחר שהביא דעות אלה, נקט שיש לברך, ולא חשש לספק ברכה.

קיצוי הלכות – שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה (סימן תרמא)

• נהגו שלא לברך שהחיינו בעת עשיית הסוכה [א].
• מברכים שהחיינו כשאומרים קידוש בסעודה הראשונה בסוכה [א].