הלכות סוכה

סימן תרמ"ד – סדר הלל כל ימי החג, ובו ב' סעיפים.

אמירת הלל בימי מועד, ראשי חודשים, ושמונת ימי חנוכה, תקנת חכמים היא. אלא שבחגים ובחנוכה, ההלל כולו נאמר, בעוד שבראשי חודשים^[1], ומיומו השני^[2] של פסח ואילך, נאמר רק "חצי הלל". ההלל השלם הוא פרקי תהלים, מפרק קיג עד פרק קיח. וב"חצי הלל" נאמרים אותם פרקים, אלא שבפרקים קטו וקטז, מדלגים קטע מסוים.

סעיף א

שחרית, אחר חזרת תפלה, ^אנוטלין הלולב ומברכין: על נטילת לולב (א), ^בושהחיינו (ב); וגומרים ההלל; וכן כל שמונת ימי החג. ^גומברכים: לגמור את ההלל (ג), בין צבור בין יחיד, ^דואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע: באמצע (ד), שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד; בין הפרקים (ה), שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם; ואם פסק באמצע, ושהה אפילו כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק (ו).

^אברייתא סוכה מו, א. ^בהרא"ש ומהא דרב כהנא דמסדר להו אכסא דקדושה, הכי נמי בלולב מברכין ליה בשעת נטילה. ^גציינתיו לעיל סימן תפ"ח. ^דגם זו ציינתי שם.

• נטילת לולב – על צורת קיום המצוה ודיניה, נרחיב בעזרת השם בהלכות לולב, שם עיקר מקומם.
• ושהחיינו – להודות לה' על מצוה זו, הבאה אחת לשנה.
• לגמור את ההלל – כי במשך כל ימי חג הסוכות, אומרים את ההלל כולו. עם זאת, נהגו האשכנזים לברך "לקרוא את ההלל", בין כשנאמר חצי הלל, ובין אם אומרים הלל שלם.
• באמצע – פירוש, באמצע הפרק. אמצע הפרק מצריך זהירות רבה שלא להפסיק בו, כי בהפסקה זו מאבדים את הרצף. אמנם בין פרקים, כלומר אחר סיום פרק אחד, וקודם תחילת הבא, אפשר להקל קצת יותר, כי הוא אכן לא מפסיד את רצף הפרק. אבל אין היתר מוחלט, כי הוא עוצר באמצע עשיית מצוה, ולא ראוי לעשות כן.
• בין הפרקים – בין שני פרקים מתהילים. ישנם שלושה סוגי אנשים: א. אדם שיש חיוב לכבדו ביותר, והם אביו ורבו. לכבודם, מותר להפסיק, ואפילו לפתוח בשיחה, כגון לומר שלום באמצע הפרק, ב. אדם מכובד, עבורו מותר לענות באמצע, ובין הפרקים מותר אפילו לפתוח בשלום, ג. אדם מן השורה, עבורו ימתין עד סוף הפרק, ואז רשאי לענות לו.

למעשה, בקרב ציבור שומרי המצוות, אין האב או הרב מעוניינים שבנם או תלמידם יפסיקו באמצע מצוותם, כדי לומר להם שלום. לכן הכל תלוי לפי העניין והנסיבות.

• אלא למקום שפסק – בקריאת שמע, פסק הרמ"א שאם עצר בגלל אונס, למשך זמן שיכל לקרוא קריאת שמע כולה, חוזר לראש. אמנם כאן לא העיר דבר, כי דווקא בקריאת שמע, שחיובו מן התורה, יש להחמיר[3].

סעיף ב

^הבהלל אפילו עשרה קורין כאחד (ז).

^הגם זו ציינתי שם.

• עשרה קורין כאחד – בימים עברו, היתה התפילה כולה נאמרת על ידי אחד, שהשמיע את קולו לנוכחים כולם, בכוונה להוציאם ידי חובה. הנוכחים מצידם, הקשיבו היטב לקולו, בכוונה לצאת ידי חובה, ובכך קיימו את מצוות התפילה, הגם שלא אמרו דבר. כשעושים כך, הכלל הוא, שרק אחד קורא את התפילה בקול. כי אם שנים יקראו, הריכוז ייאבד מהרה. שונה אמירת הלל בכך, שאפילו יקראו עשרה "חזנים" בקול, המקשיבים עדיין יוצאים ידי חובה. כי זו אמירה חביבה, והכל מצליחים להתרכז בשמיעתה.

הלכה זו אינה מעשית כיום, מאחר וכל אחד מהקהל קורא את ההלל בעצמו, בלחש. או מצטרף עם החזן, בקול.                                                                                                   

קיצור הלכות

• אחרי העמידה נוטלים את הלולב ומברכים על נטילת לולב ושהחיינו [א].
• ואומרים את כל ההלל [א].
• ספרדים מברכים לגמור את ההלל [א].
• ואשכנזים לקרוא את ההלל [ג].

[1] כי ההלל בראש חודש, נאמר מפאת מנהג.

[2] בפסח, עיקר החג הוא היום הראשון. מה שאין כן בסוכות, בו נחשב כל יום חג. הואיל ובזמן בית המקדש, הוקרבו בכל יום, על גבי המזבח, מנין שונה של קורבנות.

[3] ועיין משנה ברורה סימן תכב ס"ק כד.