הלכות סוכה

סימן תרנ"ו – שצריך לחזור אחרי הידור מצוה בקניית האתרוג, ובו סעיף אחד.

נצטווינו לקיים את המצוות כולם בהידור ובנוי, כנלמד מהפסוק (שמות טו) "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ", וכפי שדרשו חז"ל (שבת קלג, ב) זה א-לי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אמנם לכאורה, גבולות ההידור אינן ברורות. הרי מחד ניתן למעט מאד בהידור, ומאידך ניתן להפריז בלי סוף. לכן מלמדנו סימן זה שלא לקיים מצוה בסכום המינימלי ביותר, ועד כמה ראוי להוסיף, כדי להדר.

סעיף א

^אאם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בְּצִמְצוּם, כגון שהוא כַּבֵּיצָה מְצֻמְצֶמֶת, ואחר כך מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מִלְגָיו בִּדְמֵי הָרִאשׁוֹן (א), כדי להחליפו ביותר נאה. ^בויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הָדוּר מחבירו, יקח הֶהָדָר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מִלְגָיו בדמי חבירו (ב). הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (ג) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (ד) (הרשב"א וראב"ד) (ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).

^אמימרא דרב הונא בבבא קמא ט, א וכפירוש הסמ"ג בשם רבי יעקב. ^בכפירוש רש"י שם.

• עד שליש מִלְגָיו בדמי הראשון – כלומר אם הראשון, שהוא הקטן ביותר, שווה 60 ₪, צריך להיות מוכן להוסיף 20 ₪, כדי להחליפו בגדול יותר ("מִלְגָיו" פירושו, מתוך").
• יותר משליש מִלְגָיו בִּדְמֵי חבירו – לפי הפירוש השני, ההידור הוא לא לעומת המינימום אלא לעומת מה שהיה מוכן לכאורה, להוציא, עבור אתרוג כשר, כגון שיש שני אתרוגים כשרים, והאחד יפה ממשנהו. ראוי להדר ולהוסיף עד שליש מערכו של הראשון, וזה הבדל משמעותי, כי אין זה שליש מהמינימום, אלא שליש מאתרוג סביר.

ההוראה המעשית היא, שלא לחפש את ארבעת המינים הזולים ביותר, אלא להוסיף כסף, כדי שיהיו לו ארבעה מינים יפים. עם זאת ברור, שאין להוציא כסף ללא גבול.

• אפילו מצוה עוברת – אין כוונת הרמ"א שאחת המצוות עולה חמישית מכל רכושו, אלא שסך הוצאותיו עבור כלל המצוות, לא יעלו על חמישית הונו (עשרים אחוז מרכושו)[1].

שיעור זה של עשרים אחוז, הנקרא חומש, נלמד מדברי חכמים לגבי צדקה, שאמרו[2] "הנותן צדקה לא יתן יותר מחמישית רווחיו השנתיים". עם זאת ברור ופשוט, שהכל תלוי ביכולותיו הכספיות. כגון אם הוא בעל משפחה גדולה, ומזונות ילדיו מוטלים על כתפיו, במקרה זה, אל לו לרכוש ארבעה מינים בממון רב.

• לא תעשה, יתן כל ממונו קודם שיעבור – אין לעבור על איסור תורה, אפילו אם יתבקש לצורך כך לתת כסף רב. ואין לעבוד בשבתות וימים טובים, גם אם הדבר עלול לגרום לאיבוד מקור פרנסתו.

שצריך לחזור אחרי הידור מצוה בקניית האתרוג (תרנו)

• דרשו חז"ל (שבת קלג, ב) זה א-לי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין [הק].
• על כן לא ירכוש את ארבעת המינים הקטנים ביותר, או הזולים ביותר [א].
• אם מתלבט בין שני אתרוגים כשרים, שהאחד יפה מן השני, ראוי להוסיף עד חצי ממחיר הראשון, כדי לקנות את המהודר יותר [א].

[1] ראה ביאור הלכה (ד"ה אפילו) שהקשה על כך מהגמרא (קידושין כט, א), ממנה מוכח כי יש מקרים בהם חייב להוציא יותר מחומש. כי שם נתבאר, שאם בידו רק חמשה סלעים, ונתחייב בפדיון הבן או בעליה לרגל, חייב לשלם כל מה שבידו, כדי לקיימן. ומוכח שצריך להוציא כל ממונו לקיום המצוה.

נראה לעניות דעתי, כי לא מדובר שיש בידו רק חמשה שקלים, כי אם כן ממה יתפרנס? אלא ודאי יש בידו חמשה שקלים פנויים, מלבד הכסף הנדרש לצרכיו הבסיסיים.

אמנם ניתנו תירוצים נוספים על קושיא זו, בדברי מפרשים רבים (חלקת יואב דיני אונס ענף ז כתב, שהיות וזה חוב המוטל עליו, ונכסיו משועבדים לחוב, הדין שונה, כי כסף זה כביכול אינו כספו). וראה מה שכתב לדוגמא באגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן מא), וחזון איש (מסכת קידושין סימן קמח). ואני את הנראה לעניות דעתי כתבתי, וה' יצילני משגיאות.

ועיקר הסוגיה עוסקת בתיאוריה, כי באה ללמדנו, מה קודם. המצוה על עצמו או המצוה על בנו. ובחידושי הארכתי בהסבר הסוגיה.

[2] כתובות נ, א. ושלחן ערוך יורה דעה, סימן רמט סעיף א.