הלכות סוכה

סימן תרנ"ג – הדס אסור להריח בו, ובו ב' סעיפים.

בכל ימות השנה, משמש ההדס כמקור לריח טוב, והאתרוג נאכל. אבל בחג הסוכות משתנה ייעודם, וממילא גם היתר הרחתם.

סעיף א

^אהדס של מצוה אסור להריח בו (א), אבל אתרוג ^בשל מצוה מותר להריח בו מן הדין (ב), אלא שֶׁלְּפִי ^גשֶׁנֶּחְלְקוּ אם מברכים עליו אם לאו, ^דיש למנוע מלהריח בו (ג).

^אמימרא דרבה סוכה לז, ב. ^בשם. ^גר' שמחה ואבי העזרי והביאם הטור. ^דסמ"ק.

• אסור להריח בו – חפץ של מצוה, נאסר בשימוש לצרכי חולין, מדרבנן. הלכך משנועד ההדס למצוה, הוקצה ריחו הטוב ונאסר. ואם יריח בו, נראה כאילו לא הקצהו למצוה, רק הותירו לייעודו הרגיל.
• מותר להריח בו מן הדין – בכל השנה מיועד האתרוג למאכל. ומשנועד למצוה, נאסר ממילא באכילה. ריחו הטוב לעומת זאת, אינו שימושו העיקרי, הלכך לא נאסר, ואין הרחתו פוגעת בייעודו העיקרי.
• יש למנוע מלהריח בו – הואיל וייעודו העיקרי בסוכות הוא למצוה, יתכן שנעשה דינו כדברים שיש בהם ריח טוב אבל לא נעשו לריח, שאין מברכים עליהם[1]. יש ללמוד מהלשון "יש למנוע", שאין כאן איסור, אלא התנהגות ראויה לכתחילה[2].

סעיף ב

^העָבַד לְהוֹשַׁעְנָא (ד) וְלֹא אַגְבְּהָהּ לְמֵיפַּק בָּה (ה), שַׁרְיָא בַּהֲנָאָה (ו).

^ההגהות אשר"י בפרק ד' דביצה.

• עָבַד לְהוֹשַׁעְנָא – כלומר הכין את ההדס (ההושענא היא הדס).
• וְלֹא אַגְבְּהָהּ לְמֵיפַּק בָּה – עדיין לא הגביהה, כדי לצאת בה ידי חובה.
• שַׁרְיָא בַּהֲנָאָה – מותרת בהנאה. כלומר, מותר להריח בה, כי איננה "חפץ של מצוה" עד קיום המצוה[3].

הדס אסור בהנאה (תרנג)

• אין להריח את הדסי ארבעת המינים, בכל ימי הסוכות [א].
• צריך להימנע גם מהרחת האתרוג [א].
• האיסור חל מעת שהשתמש בהדס או באתרוג למצוה [ב].

[1] מגן אברהם הגביל דין זה, שלא לברך עליו, דוקא למקרה שאינו מבקש להריח. אבל אם נטלו כדי להריחו, יש לברך. והוכיח שיש לברך, מדין מפורש (בשולחן ערוך סימן רטז סעיף ב). כי שם הובא, שאם לקח אדם פרי הראוי לאכילה, והריח בו, צריך לברך.

אמנם מלשון המחבר משמע שבכל מקרה אין לברך, אף אם נטלו להריח בו. נמצא איפה כי מדברי מגן אברהם מתעוררת קושיא עצומה על שיטת המחבר..

ונראה ליישב על פי מה שמצינו בסימן ריז סעיף ב, שאין לברך על דבר שנותן ריח אבל עשוי למטרה אחרת, כגון שמן שעשוי להעביר את הזוהמא, אף אם מקרבו לאפו לצורך הרחתו. בשונה מפרי העומד לאכילה, שאם ייקחנו להריח בו, צריך לברך, כמפורש בסימן רטז סעיף ב.

שני הלכות אלה עוררו ספק לגבי אתרוג של מצוה, האם יש להגדירו כפרי, שאם נוטלו להריח בו, צריך לברך. או שהואיל והוא מיועד למצוה, עקרו ממנו כל ייעוד אחר, ויש להגדירו כדבר שאינו עשוי להריח, שדינו מפורש (בסימן ריז סעיף ב) "אֵין מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ". ספק זה הביא את המחבר כאן להכריע שיש להימנע מברכה. וממילא, שלא להריח, כדי שלא להיכנס לספק ברכה, ולא יוכל לברך, כי ספק ברכות להקל, אבל אם כן יעבור איסור, שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה. וה' יצילני משגיאות.

[2] כראיה לכך, יש לציין את פסיקתו בסימן תרנג סעיף א, ובסימן תרנח סעיף ב, שם כתב שהאתרוג אינו מוקצה, כי ראוי להריח בו.

[3] על פי הכלל "הזמנה לאו מילתא היא". כלומר, הכנת חפץ מסוים למצוה, אינה מחילה עליו דינים של חפץ מצוה, עד קיום המצווה בפועל.