אור היהדות - דברים על הגאון הרב המחבר זצ"ל
דברים על הגאון הרב המחבר זצ״ל
כשלל דמויותיהם של גדולי תורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים עולה קומתו של הגאון רבי ירחמיאל אליהו בוצ׳קו זצ״ל כדמות־פלאים יחידה במינה. אישיותו הרב־גונית, תכונותיו הנעלות ונפשו האצילה עשאוהו איש מופת לבני הדור.
גדול בתורה כאחד מגאוני ארץ, מחונן בכושר הנאום והדרוש ומבורך בפה מניב חכמה ומפיק מרגליות.
מעורה ומעורב כחיים הציבוריים בשטחי היהדות והדת. דעתו נתונה לכל מאורע חשוב שעולה על הפרק. קשרים הדוקים, בכתב ובעל־פה, עם גדולי רבני תבל. דנים דיונים מעמיקים כנושאי־ציכור מובהקים הטעונים פתרון כדרך של תורה והלכה.
בקי מופלג כענינים כלליים חובקי עולם היהדות. בהתכתבות מסועפת ובפגישות אישיות עם גדולי אנשי מדע יהודים ועם רבי המדינה וראשיה, הרכה להתריע על המצב העגום בשטחי הדת והחינוך בארץ. אף לא נמנע מלהביע דעתו בתחומים מדיניים ובנושאים כלליים אחרים. דבריו מוצאים אוזן קשבת לא בלבד בחוגי היהדות הדתית, גדוליה ומנהיגיה, אלא אף מנהיגי היהדות החילונית התייחסו לדבריו בכבוד ובהערצה בשל אישיותו הדגולה אשר שמה הלך לפניה.
נולד בעיירה חורז׳ל בט״ו בשבט תרמ״ח, בן זקונים לאביו הרה״ג ר׳ דוד יהודה ולאמו הצדקת מרים לאה. ר׳ דוד יהודה יושב אוהל היה, פרוש ומובדל משטף החיים החומריים, שם לילות כימים ויגע בתודה. בנטל הפרנסה נשאה אשתו אשת החיל.
בעודו צעיר לימים הפליא הנער איהו בכשרונותיו הבכורים. תפיסה מהירה, בר דעת וכעל הבנה. ובמלאת לו י״ב שנים החליט אביו כי ראוי הוא ללמוד כישיבה. הוא נשלח לישיבת לומז׳ה. שם למד תקופה קצרה וממנה עבר לישיבת נובהרדוק.
בנובהרדוק החלה בחייו תקופה חדשה שנתמשכה י״א שנים רצופות. בצילו של הסבא הגה״צ רבי יוזל הבשילה אישיותו המוסרית הלוהטת. שם עברה נפשו כור ההיתוך הנובהרדוקאי. שם עמל במסירות נפש לקנות תורה כארבעים ושמונה הדברים עד שצמח והיה לגדול כתורה ובמוסד.
שבוע ימים לפני שנכנס בעול המצוות הגיעה עבורו חבילה מבית הוריו – תפילין, וכן רקיקי מזונות מאפה ידי אמו. בחבילה מכתב מאבא. ברכות מקרב לב אוהביו, ובקשה להימנע מנסיעה הכיתה לחגוג את מסיכת הבר־מצוה בחיק המשפחה: חבל על ביטול תורה. עדיף שיחגוג עם חבריו בני הישיבה.
שבוע ימים לאחר מכן נפטר אביו. הבן האבל, שזה עתה החל מניח תפילין, לימד לשונו לומר קדיש־יתום. גם האמא לא האריכה ימים אחרי בעלה. כעבור שנים מעטות נפטרה אף היא, בהשאירה את כנה הצעיר ביתמות משני הוריו.
אחיו הגדול, הר״ר פייבל בונם, פרס עליו חסותו ונעשה לאפוטרופסו. בתקופות "כין הזמנים" היה נוסע לביתו בעיירה קולגה עד שדבק בו הכנוי "אלי קולנר".
וקיים הנער בנפשו את הכתוב "כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני". הוא דבק בלימוד התורה בלהט ללא שיור. מן המתמידים שבישיבה היה. את ארוחותיו היה סועד, כמנהג הימים ההם, אצל כעלי הבתים שבעיירה. אוכל בחופזה ורץ לבית המדרש לחיקה של הגמרא. לומד בשקידה עד כלות הכוחות.
ככר אז החלו מנצנצים כבחור הצעיר סימנים ראשונים של כוחו בדרוש. כל פעם כשהיה מבקר אצל אחיו בקולנה נתבקש לדרוש בבית הכנסת. נושא היה דברים בעניני דיומא שריתקו את קהל מאזיניו.
ור׳ אלי הצעיר עלה ונתעלה. תורה שלמר בסתר הכריזה עליו בגלוי ושמו יצא לתהילה. כבן עשרים היה כשהציעו לו כס רבנות בקהילה חשובה – ולא נענה.
בהגיעו לפרקו החלו לדבר בו נכבדות. הציעו לו שידוכים ממשפחות חשובות ביותר בפולין ובליטה. בין ההצעות בלטה אחת שהגיעה משוייץ הרחוקה. תחילה התנגדו בני המשפחה לעצם הרעיון שר׳ אליהו ישא אשה ממערב אירופה, בייחוד משוייץ, שתושביה היהודים ברובם המכריע מנותקים לחלוטין מן היהדות המקורית, והתרבות היהודית השורשית דלה ביותר. אולם לאחר שאחיו הגדול ר׳ פייבל בונם חקר ובדק במה ובמי המדובר, ולאחר ששאל לדעתו של רב העיר, הסכימו שר׳ אליהו יסע לשוייץ ויעמוד מקרוב על טיבה של הנערה ומשפחתה.
כדי לממן את הנסיעה הלך וביקר בעיירות סמוכות לנוכהרדוק ונשא מדברותיו בבתי הכנסת. קהל מאזיניו גמל לו ביד נדיבה עד שהצטבר בידו סכום מספיק להוצאות הדרך.
בן כ״ג היה בהגיעו לבאזל שבשוייץ. רגליו הוליכוהו כמאליהן אל ביתו של רב העיר, הרב ד״ר כהן, בביתו עשה ימים מספר ונפש מטורח הדרך. בינתיים נתוודע הרב לאישיותו של אורחו הצעיר והוקסם ממנו כליל. כעבור ימים מספר סר לביתה של משפחת העלמה רבקה, משפחת שטרנבוך הנודעת.
בעיר קישינב שברוסיה (בסרביה) ישב איש חסיד, למדן ונדיב לב, בן למשפחה מיוחסת, מחשובי חסידי טשורטקוב, ר׳ חיים נפתלי שמואל שטרנבוך. בשנת תרס״ג (1903), שנת הפוגרום הנורא על יהודי קישינב, לקח ר׳ נפתלי את אמו, אשתו, ארבעת בניו ושלוש בנותיו, ויצא למערב – לווינה בירת אוסטריה, שם שכן כבוד רבו
של ר׳ נפתלי האדמו״ר ר׳ דוד משה מטשורטקוב. ר׳ נפתלי נפגש עם רבו הנערץ על מנת לשמוע דעתו על דרכו הבאה. הרבי יעץ לו ללכת לשוייץ ולהתיישב בבאזיל. ואמנם כך עשה. הוא ייסד שם בית מסחר לאריגים. העסק שיגשג והתרחב וההצלחה האירה לו פנים.
בבאזל הקים ר׳ נפתלי בית של חסד מאין כמוהו. עזר והושיע לכל רבעי ולכל דצריך בין בממונו ובין בגופו. רבים מספור מעשי החסד שלו עם נזקקים לעזרה בכל שטח וענין – והכל בהסתר ובסבר פנים.
הוא ייסד בביתו בית מדרש לתורה ולתפילה. יהודי מזרח־אירופה שדרו בבאזל התפללו שם ואף שמעו שיעורים קבועים מפיהם של תלמידי חכמים שביניהם. כשהעביר, לימים, את עסקו לעיר סט. גאלן היו ר׳ נפתלי ובני משפחתו עושים שבתותיהם בבאזל, שם המשיך לקיים את ביתו ובית מדרשו.
בדרך זאת חינך את צאצאיו. הוא השריש בהם את המידות הנעלות של אהבת הבריות, דאגה לזולת ועזרה לנצרך, סעד לכושל ועשיית חסד עם כל אדם.
ר׳ אליהו התוודע אל ר׳ נפתלי וביתו. עד מהרה למד ר׳ נפתלי לדעת טיבו של ר׳ אליהו: גדול בתורה, חכם ונבון, בעל כשרונות נדירים ועדין נפש.
ר׳ אליהו התרשם עמוקות מאשיותה האצילה של העלמה רבקה, מן החכמה והחן והחסד שטבועים היו בה ושהקרינה סביבה.
לאחר שנשא ר׳ אליהו את רבקה נוכחו שניהם בטוב הצפון בכל אחד מהם. לפרנסתם פתחו בבאזל בית מסחר, ניהלו אותו בתבונה רבה והברכה מצויה היתה בו. טיפוח העסק ופיתוחו היו בידי הרעיה המסורה רבקה, בעוד שר׳ אליהו רוב משאו ומתנו בתורה היה.
כחמש שנים אחרי נישואיהם חלתה הרעיה רבקה. הרופאים יעצו להם לעכור לאיזור הררי כדי לנסות ולראות איך אויר ההרים ישפיע על בריאותה. בני הזוג עם שני ילדיהם עקרו מבאזל והתיישבו כעיירה מונטרה השוכנת על שפת אגם ג׳נבה כשמסביה הריה הנישאים של שוייץ.
מונטרה – עיירה נוכרית מובהקת. מעט היהודים שחיו בה על סף התבוללות היו. קהל שומרי מצוות לא הגיע לחצי מנין. קיום אורח חיים היהודי בסביבה כזאת כרוך היה בקשיים בל ישוערו.
אותם ימים החל ר׳ אליהו נותן דעתו על המתרחש סביבו. מצב היהדות בשוייץ, אף בקהילות הגדולות, היה עלוב ביותר, לא כל שכן במונטרה. חינוך יהודי לתורה ולמצוות היה מושג שהיה צורך להמציאו.
כבן ישיבת נובהרדוק שלמד בה כל ימי נעוריו, וכמי שחי בסביבה של מוסר לוהט,
לא יכול היה ר׳ אליהו להשלים עם הרעיון לישב כארץ שאין בה ישיבה לטעמו ולרוחו. אט אט בשלה בלבו ההחלטה הנמרצת: עלי לכונן ישיבה במקום הזה!
בשוייץ, וכך גם במערב אירופה, לא שמעו כלל על "ישיבה", ובוודאי לא במתכונת שהיתה קיימת במזרחה של אירופה.
בעיני יהודי שוייץ היה הרעיון של הקמת ישיבה בארצם כחלום בלהות ותלוש מן המציאות. לא בלבד היהדות החילונית התקוממה נגר הרעיון "המשונה" הזה. אף הזרם האורטודוכסי, שעליו קיווה ר׳ אליהו להישען, התנגד לכך בתקיפות רבה, בטענה שהתלמידים שיבואו לשוייץ מישיבות ליטא עלולים לסטות מהדרך ולהתפקר. לא הבינו ולא האמינו היהודים האורטודוכסים שכוונתו של ר׳ אליהו לייסד ישיבה עבור בני שוייץ וארצות אירופה המערבית, ולא לייבא בחורים מליטא. בנקאי ידוע, עתיר נכסים, אף הציע לתרום עשרת אלפים פרנקים שוייצריים למען יפתח ישיבה שם, בארצות מזרח אירופה, בפולין או בליטא – רק לא בשוייץ.
הקשיים גברו והלכו. אבני נגף לרוב נערמו על דרכו. ידידים וקרובי משפחה יעצו לו למשוך ידיו מחלומו הוורוד ולהרפות מן האשליה שתתנפץ בלאו הכי אל סלעי המציאות הקשה. ר׳ אליהו התלבט קשות – מלחמה פנימית עזה. ב״הנר המערבי" הוא כותב:
"רעיונות יאוש נוסרו במוחי ורצו להעיב את רוחי, לשבר את מרצי ולכלות את מפעלי. בכל זאת עמד לי המזל, שלא הושפעתי ממחשבות זרות אלה, והתגברתי על המכשולים ועל כל המעצורים שהעמידו על דרכי… פיניתי את אבני הנגף מעל דרכי וקראתי לעזרת השם".
בחורף תרפ״ז נסע הרב בוצ׳קו עפ״י הזמנתו של הרב בלוך, ראש ישיבת טלז, לקובנה, להשתתף בכנס של רבני ליטא וגדוליה לדון במצב החינוך שם. ר׳ אליהו נפגש עם הרב כלוך, סיפר על על תכניתו ועל הקשיים והמכשולים שמערימים על דרכו.
– על תתייעץ עם איש ואל תשאל אף אחד – אמר הרב בלוך בתקיפות. – פתח את הישיבה ואני אשלח אליה כמה מבחירי תלמידי.
רבי אליהו שב לשוייץ בהחלטה נחושה. החל לסבב על פתחי הבתים וביקש מן ההורים לשלוח בניהם לישיבה, אם אף לתקופת נסיון קצרה בלבד. הוא נתקל בסירוב מוחלט. בקושי רב הצליח לשכנע אבותיהם של ארבע צעירים מארבע ערים: באזל, ציריך, לוצרן וג׳נכה, נעתרו להפצרותיו ושלחום למונטרה. בפרק זמן זה הגיעו גם תלמידיו של הרב בלוך, חמשה בחורים מבוגרים מן העידית שבישיבת טלז. יחד עם ראש הישיבה, עשירי קודש, מנתה הישיבה מנין בתפילה.
ובחודש אייר תרפ״ז נפתחה הישיבה בשם "עץ חיים".
מספר אחד מארבעת התלמידים הראשונים, ר׳ קלמן ציטרנבאום יחי/ על ימיה הראשונים של הישיבה:
"".השיעורים של הרב נתנו לנו עונג מיוחד, למדנו שלושה פרקים הראשונים של בבא מציעא עם כמה תוספות. הרב הסביר לנו את הסוגיות בהגיון עמוק ולא עזב את הדף עד שהכל היה ברור לנו כשמש… הישיבה התמקמה בדירה קטנה ברחוב של תחנת הרכבת אבל לנו אצל אנשים פרטיים, כמובן לא יהודים, כי יהודים כמעט לא היו במונטרה. ארוחות צהרים וערב אכלנו בבית הרב, שם הכינה לנו אשתו, הצדקת מרת רבקה, מבית שטרנבוך, סעודות מלכים… בישיבה למדתי לא רק איך לגשת לסוגיא ואיך ללמוד אותה, אלא שאבתי שם טוהר המידות, איך לשאת תואר של בחור ישיבה, וקיבלתי טעם חיים לכל דרכי. טעמתי מ׳עץ החיים׳". (מקצת מהערצת התלמידים וחיבתם את רבם הגדול באה גם לידי ביטוי במכתביהם אליו בעת היעדרו מן הישיבה שמתפרסמים בנספח לספר הזה).
ושוב פתח ר׳ אליהו במסע על פני המדינה כמאמץ לאסוף בחורים לישיבה. באחת הנסיעות הגיע לציריך. לבקשתו נאספו בני הקהילה אל בית הכנסת. הוא דרש לפניהם בפרשת השבוע, פרשת ויצא. בסערת רגשותיו שעזק כפניהם זעקתה הנצחית של רחל אמנו: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. "הבו לי בניכם, שלחו אותם לישיבה. אם לאו ימותו כאן כל עשרת הדברות הפותחות במלת ׳אנכי׳!".
הנוכחים שמעו ודמעות נקוו בעיניהם, משהו זע בקרבם. החלו להגיע בחורים אל הישיבה, בקילוח דקיק שנתעבה במרוצת הזמן. גם חבלי לידה לא חסרו לישיבה הצעירה – השכנים התלוננו שזמרת הלימוד של הבחורים טורדת את מנוחתם, והישיבה עקרה לעברו האחר של הרחוב.
חיש מהר נודע שמה לתהילה, זרם הבאים גבר והלך. ראש הישיבה הגאון ר׳ אליהו המשיך בנסיעותיו ברחבי שוייץ, גרמניה וצרפת, כדי ללקט תלמידים לישיבה כאסוף שבלים פזורות.
הישיבה שימשה גם חממה רוחנית לקירוב צעירים למורשתם, מנוף רב עצמה להחזרת כניס תועים אל חיק היהדות. וכה מספר ר׳ אליהו כזכרונותיו:
"…האבות אשר נענו לקריאתנו ומסרו את בניהם לידינו …בניהם אלה כאילו נמשו מן המים, כניצולים מן המבול. הוחזרו להיות יהודים בעלי תפיסה יהודית נכונה. היו גם כאלה שבאו ממחנה החפשים ומימיהם לא באו במגע עם היהדות. על כל אלה אפשר לומר שבדומה לעצמות היבשות קרה גם בהם הנס הגדול והפכו ליהודים בעלי הכרה מלאה. ומקרים רבים היו אשר באו סטודנטים לישיבה לזמן החופש. אלה היו בעלי דעה קבועה ומסוימת. הם התנגדו לדת ולאמונה מתוך הכרה, אפיקורסים גמורים. ואף אלה היו לבסוף בין החוזרים ליהדות, בין החוזרים כתשובה שלימה. הסביבה של בעלי המוסר השוקדים על התורה השפיעה על כל אלה השפעה מכרעת. הם עברו דרך של מהפכה נפשית גדולה והגיעו לשלימות"… ("הנר המערבי").
ככל שהתפרסם שמה של הישיבה נזקק ר׳ אליהו פחות ופחות לצאת למסעיו. הבחורים עצמם מצאו דרכם אליה, וכתלי הבית צרים היו מהכילם. היה צורך להרחיב את הגבולות. ואמנם, אחרי חיפושים מרובים נמצא ארמון מפואר הנשקף אל פני נוף מרהיב – "וילה קויזיזאנא", בן ארבע קומות. ר׳ אליהו רכש את הארמון ושיכן בו את הישיבה. הבית הנוח והיפה שימש את הישיבה עד שעלתה לירושלים.
עם העברת הישיבה אל משכנה החדש ועם גבור זרם התלמידים אליה, יכול היה ר׳ אליהו להתפנות מטלטולי מסעותיו ולהקדיש כל כולו לתלמידים ולצרכיהם הרוחניים. הוא החל, איפוא, להגיד כל יום שיעור קבוע בגמרא ופוסקים. דיבורו הנמלץ והסבריו הבהירים והצלולים עשו את שיעוריו, גם כשעסקו בסוגיות סבוכות ביותר, קלים לתפיסה ופשוטים להבנה.
ימי השבת היוו גורם בעל השפעה רבה על התפתחות התלמידים ועיצוב דרכם בחיים. מי שלמד כתקופה ההיא במונטרה אינו יכול שלא לזכור את לילות השבת בביתם הגדול והמרווח של ראש הישיבה ורעייתו הצדקת. אחרי סעודת השבת בישיבה נהרו התלמידים אל בית רבם. לאחר שנהנו מן המטעמים שהכינה להם הרבנית ברוב חיכה, ושרו זמירות שבת – דרש בפניהם ראש הישיבה משך שעה ארוכה על פרשת השבוע. קודם צאת השבת עלה להיכל הישיבה, סעד עם התלמידים סעודה שלישית ונשא בפניהם "שיחת מוסר" שהתמשכה לעתים שעות מספר לאחר צאת השבת.
הרב בוצ׳קו הקצה לעצמו פינה מיוחדת בתוך משרד בית־מסחרו (ששימש לפרנסת משפחתו – מעולם לא רצה ליהנות מהישיבה לצרכי ביתו). שם העלה על הכתב את הדרשות וה״שיחות" שנשא בפני התלמידים מדי שבת בשבתו ובהזדמנויות אחרות, כמו חילופי ה״זמנים״ וכר. ואמנם השאיר אחריו ברכה אלפי גליונות כתבי־יד – חידושים מופלאים בתורה, שזורים דברי הלכה ואגדה בעלי תוכן מלבב, ואשר חוט של חן ונועם משוך עליהם. מעט מזעיר מדרשותיו על פרשיות השבוע ומדברי ההגות והמוסר יוצאים עתה לאור, תוך תפילה ותקווה כי ברצות ה׳ ובעזרתו ית׳ יבוא המשך לפרסום יקרת דבריו הנפלאים אשר ודאי יגרמו עונג רוחני רב לכל מעיין והוגה בהם.
והתלמידים שקדו על תלמודם. בית המדרש התמלא מפה אל פה בפרחי תורה. נוספו רמי״ם מגידי שיעורים גדולי תורה שהגיעו ממזרח אירופה ותרמו תרומתם לחיזוקה, התפתחותה וגידולה של הישיבה.
אחד ומיוחד מבין מרביצי תורה בישיבה היה חתנו אהוב נפשו של הגאון ר׳ אליהו, בעל בתו מרת מרים (תחי׳ לאוי״ט) ננ״ע], הרב ר׳ שאול ויינגורט ז״ל, מתלמידיו המובהקים של הגאון הרב ר׳ יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל, מחבר ספר "שרידי אש". מצד אביו ר׳ אברהמ׳לי הי״ד היה ר׳ שאול נצר ממשפחת האדמו״ר הקדוש מקוצק זצוק״ל, ומצד אמו מרת מאטל לבית רפפורט מביליץ היה נין ונכד לרבנו הגדול הש״ך ז״ל.
״מאבותיו אלה״ – כותב מורו ורבו הנ״ל בספר ״יד שאול״ שיצא לזכרו – "ירש ר׳ שאול שלנו את כשרונותיו המופלאים וסגולות נפשו הנהדרות. עוד בשחר ילדותו הוכר לילד־פלאים. נצטברו בו כל הכשרונות השכליים: כוח זכרון מפליא, תפיסה מהירה כבזק, הגיון ישר ועמוק, מוח חריף, וכבר בילדותו הצטיין בשקידה יוצאת מגדר הרגיל…".
גדול בתורה, ירא שמים וחכם צעיר כזה הצטרף לישיבה. כוכב עולה, הרשים את שומעי לקחו בחריפותו ובקיאותו והאציל על תלמידיו מזוהרו שהקרין עליהם.
אולם – לא לזמן רב. הוא עלה לישיבה להגיד שיעורו הקבוע. הרכבת שנסע כה היתה צריכה לעצור בתחנה הקרובה לישיבה, ומשום־מה לא עצרה. ר׳ שאול, בהיותו שקוע במחשבותיו, קפץ מן הקרון, כרע ונפל.
"."אישיות יחידה במינה זרחה זמן קצר בלבד באופק חיינו. אולי ניתן לשער בקירוב מה היה יכול ינוקא זה לתת לנו אילו היה זוכה לאריכות ימים…" ("יד שאול").
אולם לא נפסקה השרשרת, בנו של הגאון ר׳ שאול ז״ל, הרב ר׳ אברהם אבא יחי׳. ממשיך בדרכו של אביו הגדול ומרביץ תורה ברבים.
בימי העברה והזעם, בשנות השואה והחורבן על יהדות אירופה, נחרבו מרכזי התורה בכל אתר ואתר. כל הישיבות במזרח אירופה נהרסו עד היסוד. מעטים מהאורים המוצלים, שהצליחו להימלט מן הגיהנום הנורא הזה, הגיעו לשוייץ. בני הישבות שביניהם מצאו דרכם למונטרה ונקלטו בישיבה – היחידה באירופה ששרדה לפליטה. כאן המשיכו את שירת התורה שנדמה ונשתתקה במזרח. מהם צמחו רבים והיו לראשי ישיבות, רבנים ומנהיגים בקהילות ישראל.
בימים נוראים אלה נחשף הגאון ר׳ אליהו במלוא גדולתו. מכאן ואילך הקדיש חייו לפעולות הצלה של פליטי החרב שתרו אחרי מקום מקלט ומרגוע. משפחות בוצ׳קו, ויינגורט ושטרנבוך נרתמו בכל כוחותיהם הנפשיים והקדישו כל המשאבים והאמצעים, לחילוץ רכים רבים מגיא ההריגה ולהעברתם למקומות מבטחים. פעולותיהם של בני המשפחות האלה בכל שטחי ההצלה אינן ניתנות לתיאור. בחלקן הלא המה בכתובים.
ר׳ אליהו ידע עוד יגונות. רעייתו הצדקת, המסורה ללא גבול לבעלה ולפעליו, דמות מיוחדת במינה בדורות רבים, מרת דבקה, שהיתה אם הישיבה בכל רמ״ח ושס״ה ומשענת לכל קשי רוח ונפש, נפטרה לאחר שנים ארוכות של חולי. חתנו אהוב נפשו, ר׳ שאול ויינגורט, נספה, כאמור, בתאונת רכבת בדרכו אל הישיבה, כשהוא מותיר אחריו את בנו האלמנה מרים תי׳ ושלושה יתומים רכים יחי/ הוא נטל עליו את התפקיד הקדוש להיות אב לנכדיו הפעוטים.
בעידן קשה זה נזקק ר׳ אליהו לכל אותם המעיינות האדירים של אמונה שפיכו בנפשו הגדולה כדי להתחזק מול יגונו הכבד. הוא מצא נוחם ביציר כפיו – הישיבה שהיתה למגדל אור של תורה ומוסר ושהפיץ קרני זוהר על פני היהדות באירופה כולה.
הישיבה משכה תשומת לבם של גדולי הדור וגאוניו. מדינאים, סופרים והוגים, אנשי רוח ומדע – אף הם התעניינו בפלא הזה. רבים מגדולי הדור, ביניהם הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל, ביקרו בישיבה. הערצתם לפעלו זה של הגר״א בוע׳קו ולמעשי החסד שלו באו לביטוי של חיבה והערכה במכתביהם אל ראש הישיבה, שמעט מהם מתפרסם בנספח לספר הזה.
הגאון ר׳ אליהו קשור היה לארץ יראל בכל נימי נפשו. לאחר קום המדינה ביקר בה מספר פעמים. כחבר מרכז אגודת ישראל העולמי השתתף בכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל שהתקיימה בירושלים, ואף נשא בה נאום מרטיט לבבות על יעודו של עם ישראל בארץ ישראל.
בחורף של שנת תשט״ז אירגנו ידידיו ותלמידיו בארצות הברית כנס שבו אמור היה להופיע הגאון הרב בוצ׳קו ולנאום בו. בדרך לאמריקה, ליד עיר קורק שבאירלנד, לקה הגאון בהתקף לב וכל מאמצי הרופאים לרפאותו עלו בתוהו. ביום חמישי, כ״ח טבת תשט״ז, השיב נשמתו לבורא – ויעל אליהו בסערה השמיטה.
ארונו הועלה לירושלים וכה נטמן בבית העלמין סנהדריה, סמוך לקבר אפשר הקדושים חללי השואה באירופה הי״ד, וסמוך לקבר חתנו אהוב נפשו רבי שאול וייננורט, שארונו הועלה חמש שנים קודם לכן ונטמן אף הוא בסנהדריה.
אלפים ליווהו בדרכו האחרונה, בראשם הארמו״ר מגור בעל "בית ישראל" וראשי ישיבות. הספידוהו הרב הראשי לא״י הגרי״א הלוי הרצוג, הגאונים ר׳ יחזקאל אברמסקי, ר׳ יחזקאל סרנא, ר׳ הילל ויתקין והרב זאב גולד. בשם תלמידיו הספיד הרב ר׳ שלמה וולבה שליט״א.
ס
"עטרת זקנים כני בנים ותפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו). זכה ר׳ אליהו והשאיר אחריו בנים ובני בנים תלמידי חכמים ממשיכי דרכו ומפיצי תורה ברבים.
בתו הבכורה הצדקת מרת מרים תי׳ לאוי״ט, אלמנת הגאון רבי שאול ויינגורט ז״ל, ירשה מאבותיה כל המידות הטובות שהיו צפונות וגנוזות בהם. כל חייה קדושים למעשי חסד שאין לשערם. ביתה במונטרה פתוח היה לרווחה בפני כל הבאים בצל קורתו, ביניהם אדמורי״ם ורבנים מפורסמים, גאונים וראשי ישיבות, מדינאים ואנשי רוח, וכן כל מי שנזקק לתמיכה, סעד ועזרה. כולם מצאו בכיתה של מרים עדינת הנפש בית של חום ואהבה. במסירות נפש חינכה שלושת ילדיה לתורה, חכמה ויראת שמים. לאחר עלות הישיבה עלתה גם היא לירושלים.
בנו הרה״ג רבי משה שליט״א ניהל את הישיבה ועמד בראשה במשך שלושים שנה במונטרה. בשנת תשמ״ז העלה את הישיבה ותלמידיה לירושלים ונקראת מעתה "היכל אליהו" ע״ש מייסדה הגדול.
בנו של רבי משה שליט״א, הרב ר׳ שאול דוד יחי׳, ייסד אף הוא, כאבותיו, ישיבה ליד פאריז בשם "עץ חיים", כשמה של הישיבה כמונטרה. הוא ממשיך שם להרביץ תורה למאות תלמידים ומקרב תועים לחיק היהדות השורשית.
בנו השני של הגאון ר׳ אליהו, ר׳ דוד יחי׳, תלמיד חכם ואיש חסד. הוא יושב עדיין במונטרה ושומר על גחלת הקהילה של שומרי מצוות שקיימת במונטרה ובלוזאן הסמוכה.
כל נכדותיו עלו לארץ ישראל, נישאו כאן לתלמידי חכמים ומגדלים דודות של תורה ויראת שמים.
ירושלים, טבת תש״ן
שאול הכהן רפפורט
תודה והוקרה לד״ר ר׳ חיים חמיאל יחי׳ על העזרה שהושיט בעריכת חלקים נכבדים של הספר הזה.