אור היהדות - פרשת תרומה

חולת אהבה

א. מובא במדרש תנחומא תרומה ג: "׳ויקחו לי תרומה׳ זה שאמר הכתוב (מלאכי א, ב): ׳אהבתי אתכם אמר ה׳". מה הקשר?

ב. ״ויקחו לי תרומה״ — "הקב״ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים, הוי ׳ויקחו לי תרומה׳" (שמות רבה לג, ו). גם דברים אלה צריכים בירור.

ג. חז״ל (מגילה י,ב; יומא כא,א) אמרו: "מקום ארון אינו מן המידה"; "כרובים בנס היו עומדים״; "מ״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים" (שבת קד,א, מגילה ב,ב); ״(לוחות) מעשה נסים היו — נגללין היו" (שיר השירים רבה ה, יד).

ד. במדרש רבה (שמות רבה סוף פר׳ נא): ״׳אלה פקודי המשכן׳ — אמר הקב״ה לישראל: בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב׳אלה אלוהיך׳ עכשיו שעשיתם המשכן ב׳אלה׳ אני מתרצה לכם, הוי ׳אלה פקודי המשכן"׳, איזו שייכות ביניהם, ומדוע לא במצוה אחרת?

ה. ועוד במדרש (שם לג, ג): "׳אני ישנה ולבי ער׳ …אני ישנה ממעשה העגל ולבי ער והקב״ה מרתיק[1] עלי, הוי ׳ויקחו לי תרומה׳" וצריך הסבר.

ו. ביומא (נד,א) מובא, ששני הכרובים היו בתבנית זכר ונקבה; "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ועוד (שם,ב): "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתם ברכה וקללתם קללה יעסקו בדברים הללו"? ע״ש. וצריך להבין.

כדי לענות על השאלות דלעיל נראה לומר: היחס ההדדי בין הקב״ה וישראל, התייחסות ישראל אל אביהם שבשמים אינה דומה להתייחסות שאר האומות לאלוהיהם, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, וחיבה יתירה נודעת להם כחיבת אב אל בנו או כחיבת בעל אל אשת נעוריו, וישראל נמשלו ג״כ לאשה כמאמר הנביא "תקראי אישי" (הושע ב, יח). והקב״ה אינו מסתפק ביראת הכבוד שאנחנו רוחשים לו; הוא דורש ממנו אהבה וחיבה.

"וארשתיך לי לעולם… וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳" (הושע ב, כא־כב), ביאור מלת "וידעת" אינו מלשון ידיעה אלא מלשון חיבה כמו שאמר הקב״ה על אברהם בפר׳ וירא (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו" ומבאר רש״י לשון חיבה. וכה אמר לנו ה׳: וארשתיך לי באמונה, עיקר העיקרים שישראל יתקדש באמונה טהורה ויהיה מסור בכל לבו ונפשו לה׳ וצדיק באמונתו יחיה, אבל אני דורש עוד — "וידעת את ה׳" כלומר, שתתייחס אל השי״ת באהבה ובחיבה כבן אל אביו.

ובכל יום אנחנו אומרים ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ — מייחדים שם ה׳ ומקבלים עלינו את עול מלכותו, אולם הקב״ה אינו רוצה שכל אמונתנו תהיה כעין עול וכמשא אשר אנו חייבים לסבול על שכמנו אלא כדבר שאוהבים בכל נפשנו, ותיכף אחר קבלת עול מלכות שמים אומרים: "ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

עלינו לעלות במעלה גבוהה יותר ולהתקשר אל ה׳ בעבותות אהבה.

אמנם איך ובמה אפשר להוציא מן הכוח אל הפועל את רגשי אהבתנו אל ה׳? ליחיד קל יותר להוכיח את התמסרותו אל ה׳ ואת גודל האהבה שלו עד לנכונות למסור נפשו ומאדו על מזבח ה׳, אולם זאת אי אפשר לדרוש מאת הכלל כולו, הכלל צריך להישאר בחיים, וא״כ איפוא במה יוכיח הכלל את התקשרותו האמיתית ואת אהבתו ללא מצרים אל אדון העולמים?

והנה הקב״ה מצדו הראה את אהבתו לבניו באמרו "ואשא אתכם על כנפי נשרים״ (שמות יט, ד); ״ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר״ (דברים לב, יב) — כשם שחתן וכלה עוזבים אחר כלולותיהם את אביהם את אמם ואת כל משפחתם והולכים למקום שאין מכירים אותם להתייחד עם עצמם כך אמר הקב״ה שינחנו בדד במדבר מקום שאין איש ואף אל נכר איננו שם, כלומר אין מתווכים ושרים, כי רצונו לדבוק בהם בלי התערבות של אחרים ובלי הפרעה מכל צד שיהיה. וכן חיכה הקב״ה, שגם בני ישראל מצדם יתקרבו אליו באותה מידה וידבקו בשכינה.