הלכות רשויות בשבת

סימן שמ"ה – דין ארבע רשויות בשבת, ובו י"ט סעיפים.

בעשרים הסימנים הבאים, מסימן זה עד סימן שסה, השולחן ערוך דן במלאכת הוצאה, שהיא אחת ממלאכות שבת. בניגוד לשאר המלאכות אין במלאכת ההוצאה יצירה. שום דבר לא משתנה מכוחה. הגדרת המלאכה היא הכנסת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד ולהיפך, או העברת חפץ ממקום אחד למשנהו, ברשות הרבים. ההוצאה מוגדרת מלאכה, כי יש משקל רב למיקום החפץ. שכן אי קיומו בהישג יד בעליו, מבטלת את התועלת שבו[1].

כבר הובהר, כי שני איסורים כלולים ב"הוצאה", העברה מרשות לרשות והעברה בתוך רשות הרבים. ההיגיון שבאיסור זה הוא, לאחר שכל ימות השבוע התפזרו ונפוצו כולם מתוך רשות היחיד כלפי חוץ, יום השבת מהווה פרק של הפסקה ותענוג, לצורך התכנסות פנימה, אל רשות היחיד, בה נעשה האדם פנוי ליצירת קשר פנימי עם בוראו. הפסקה זו מדגישה שרשות היחיד, מקום המגורים, הוא מקום המותר בטלטול. לעומת ההשבתה המוחלטת של רשות הרבים, בה הטלטול אסור מן התורה.

סימן זה דן בהגדרת שתי רשויות אלה. רשות היחיד בעגה ההלכתית אינה זהה או דומה לרשות היחיד, במושגים המוכרים לנו, שפירושה רשות פרטית. רשות הרבים אף היא, אינה זהה בדמיון מוחלט למה שאנו מכירים, כמתחמים השייכים לכל, אף שקיימת סימטריה מסוימת. בסימן זה נלמד על הגדרתן ההלכתית של שתי רשויות אלה.

יש שתי רשויות נוספות, מקום פטור וכרמלית. מקום פטור הוא מקום שאין בו מאפיינים של רשות היחיד או רשות הרבים. ומן התורה מותר להוציא משם לרשות הרבים ולרשות היחיד, ולהכניס אליה. מותר גם להזיז חפצים ברשות זו, ככל שרוצים. אלא שחכמים גזרו על חלק לא מבוטל משטחים אלה, המוגדרים מקום פטור, ואסרו את הטלטול מהם לרשות הרבים ולרשות היחיד, ואף בתוכם. רשות דרבנן זו קרויה "כרמלית". סוג נוסף של כרמלית הוא רשות יחיד שגם בה החילו חכמים את דיני הכרמלית, בין על הטלטול בתוכה, ובין על הטלטול ממנה החוצה, לרשות יחיד אחרת.

מכאן נובעת כותרת הסימן "ארבע רשויות בשבת". כלומר, רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית, ומקום פטור. רשויות אלה, על כל פרטיהם והגדרותיהם, מוסברות כאמור, מכאן ועד סימן שסה, ובסימן זה נלמד על עקרונותיהם המרכזיים.

כבר בהקדמה צריך להדגיש, שבימינו אין חשש לאיסור תורה. כי בסעיף ז הביא המחבר דעה, לפיה נתבטל בימינו כל העניין של הוצאה מן התורה, כי אין מרחב העומד בקריטריונים המאפיינים את רשות הרבים. וכפי שנראה, נתקבלה דעה זו להלכה, וכך נוהגים. עם זאת, רוב ההלכות שהביא המחבר הן לפי השיטה שגם בימינו קיים דין רשות הרבים.

סעיף א

^אארבע רשויות לשבת; רשות היחיד (א) ורשות הרבים (ב), כרמלית (ג) (פירוש 'רַךְ מָל', לא לח ולא יבש, אלא בינוני. הכא נמי לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות, ולא רשות הרבים שאינו דומה לדגלי מִדְבָּר, דְּלָאו לְהִלּוּכָא דְּרַבִּים עֲבִדָא, רש"י (שבת ו, א ד"ה אינן)) וּמְקוֹם פְּטוּר (ד).

^אברייתא שבת ו, א.

• רשות היחיד – בתוכה מותר לטלטל, אבל ממנה לרשות הרבים, או מרשות הרבים אליה, אסור.
• ורשות הרבים – בה הטלטול אסור מן התורה, הן בתוכה, הן ממנה לרשות היחיד, ולהיפך.
• כרמלית – הטלטול בה מותר מן התורה. אלא שחכמים אסרו זאת, הן לרשות הרבים הן לרשות היחיד, והן בתוכה, ואף מכל הרשויות אליה. קיים סוג נוסף של כרמלית (יבואר בהמשך בהרחבה), שהיא בעצם רשות היחיד, בה חכמים אסרו את הטלטול, וגם ממנה לרשות יחיד אחרת. אמנם ממנה לרשות הרבים, ההוצאה אסורה מן התורה.
• וּמְקוֹם פְּטוּר – מרחבים שמן התורה אינם רשות הרבים או רשות היחיד. ואף חכמים לא השיתו עליהם איסור, ומותר לטלטל מהם לשאר רשויות, ולהיפך, ואף בתוכם מותר לטלטל ללא הגבלה.

סעיף ב

^באיזהו רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות (ה) גבוהות עשרה טפחים (ו) ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר (ז), וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. וכן תֵּל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה (ח). הגה: יש אומרים דְּבָעִינָן בְּאֵלּוּ ארבעה על ארבעה הן ואלכסונן (ט), וכמו שיתבאר לקמן סימן שמ"ט (י) (הגהות אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א).

^בשם בברייתא ובכמה דוכתי.

• מקום המוקף מחיצות – רשות היחיד מן התורה, הוא מרחב המוקף שלש מחיצות[2], לכל הפחות.
• גבוהות עשרה טפחים – לפי מידותינו, שמונים ס"מ (80).
• על ארבעה טפחים או יותר – תוך השטח צריך להיות (מלבד המחיצות) שלושים ושנים ס"מ, על שלושים ושנים ס"מ (32×32).
• ורחב ארבעה על ארבעה – תל זה חסר אמנם מחיצות פיזיות, ובכל זאת הוא מבודד, בשל גובהו, מהמרחב סביבו[3].
• הן ואלכסונן – אורך האלכסון בכל מרובע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הוא חמשה (5) טפחים, ושלש חמישיות (3/5). מחדש הרמ"א, כי רק ריבוע שצלעותיו באורך וברוחב חמשה טפחים ושלש חומשי הטפח (5.3/5), יוגדר רשות יחיד. אלא שלא התקבלה קולא זו על המחבר, כי לדעתו גם ריבוע שצלעותיו ארבעה טפחים, מוגדר כרשות היחיד. מלבד זאת, רבו פוסקי אשכנז שחלקו על פסיקת הרמ"א, בדין זה, לכן למעשה, אין להקל בכך.
• וכמו שיתבאר לקמן סימן שמ"ט – שם נפסק כי אסור לטלטל חפץ ברשות הרבים, יותר מארבע אמות. עם זאת, בתוך מרובע של ארבע אמות, הטלטול מותר. אלא שמלבד ארבע אמות אלה, הותר לטלטל עוד, כשיעור אלכסונו. נמצא כי גודל המרובע הורחב, לחמש אמות ושלש חומשי אמה (5.3/5), ומשם למד הרמ"א דין זה.

סעיף ג

^גכתלים המקיפים רשות היחיד, עַל גַּבֵּיהֶם רְשׁוּת הַיָּחִיד אפילו אינם רחבים ארבעה (יא).

^גשם צט, ב בעיא ונפשטא.

• אפילו אינם רחבים ארבעה – כתלים אלה מוגדרים רשות היחיד, גם אם אין רוחבם ארבעה טפחים, ומשום שרק מכוחם, נעשה שטחם הפנימי רשות היחיד.

סעיף ד

^דחורים שֶׁבְּכָתְלֵי רשות היחיד, שֶׁכְּלַפֵּי רשות היחיד, הם רשות היחיד (יב). הגה: ואם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נִדּוֹנִים לְפִי גָּבְהָן וְרָחְבָּן (יג), כמו שיתבאר סימן זה סעיף י"ג (ב"י בשם הרשב"א והמגיד).

^דשם ז, ב.

• הם רשות היחיד – בניגוד לחור בצד רשות הרבים, שאינו נידון כרשות הרבים.

חור מפולש (פתוח) מצד לצד, נידון כרשות היחיד.

• נִדּוֹנִים לְפִי גָּבְהָן וְרָחְבָּן – כלומר זה ודאי, שאינם נידונים כרשות הרבים. אמנם הגדרתם המדויקת תיקבע, על פי מידותיהם. כי אם הן כרשות היחיד, הרי זו רשות יחיד. ואם אלו מידות כרמלית, הרי זו כרמלית. ואם מקום פטור, הרי זה מקום פטור. עם זאת, ישנם חורים שיידונו כרשות הרבים, וכפי שיתבאר בהמשך בעזרת השם.

סעיף ה

^האֲוִיר רשות היחיד, הוא רשות היחיד עד לָרָקִיעַ (יד).

^השם ז, א. 

• עד לָרָקִיעַ – בסעיף זה אנו למדים על ההבדל הגדול, בין רשות הרבים לרשות היחיד. רשות הרבים מוגבלת בגובהה, עד עשרה טפחים (כפי שיתבאר להלן בסעיף יב). אבל רשות היחיד, אינה מוגבלת כלל. על כן גם עמוד גבוה מאד ברשות היחיד, דינו רשות היחיד, אף שאינו רחב ארבעה על ארבעה טפחים. ואם זרק חפץ מרשות הרבים, והלה נח על גביו, חייב.

סעיף ו

^ואפילו כְּלִי כגון תֵּבָה אוֹ מִגְדָּל אוֹ כַּוֶּרֶת, אם יש לְרַבֵּעַ בו ארבעה על ארבעה (טו) והוא גבוה עשרה, הָוֵי רשות היחיד.

^ושם ח, א בשמעתא דכוורת.

• לְרַבֵּעַ בו ארבעה על ארבעה – כגון שהוא עגול או אליפטי, וניתן ליצור בקרבו ריבוע ששטחו ארבעה על ארבעה טפחים (4/4). כלי זה נידון אף ברשות הרבים, כרשות היחיד, גם כשאינו מחובר לקרקע. אבל כלי שאין בו מידות אלה, בטל לרשות הרבים, ונידון כמותה[4].

סעיף ז

^זאיזהו רשות הרבים (טז), רחובות ושווקים הרחבים שש עשרה אמה (יז) ואינם מְקֹרִים (יח) ^חואין להם חומה (יט), ואפילו יש להם חומה, אם הם מְפֻלָּשִׁים משער לשער (כ) (ואין דלתותיו נעולות בלילה (כא)) (טור) הָוֵי רשות הרבים. ^טויש אומרים שכל שאין שִׁשִּׁים רִבּוֹא עוברים בו בכל יום, אינו רשות הרבים (כב).

^זשם צט, א. ^חבריש ערובין ו, ב בפירוש רש"י. ^טרש"י שם, וכן נראה דעת הרא"ש בפרק קמא דערובין (סימן ח) ובפרק ג דביצה (סימן ב) וסמ"ג וסמ"ק והספר התרומה והרוקח בסימן קע"ה והתוספות בפרק א דשבת (ו, ב ד"ה כאן) דמשמע קצת כן. וכן כתבו בפרק ו' דשבת (סד, ב ד"ה רבי). אבל הרמב"ם לא הזכיר תנאי זה בפרק יד, וכן כתב הרב המגיד בשם רמב"ן ורשב"א והסכים עמהם, וכן כתב בהגהות מרדכי ממסכת שבת שבסוף ערובין (סימן תנ), וכן כתבו הר"ן בסוף פרק במה אשה והריב"ש בתשובה שאף שאין ששים ריבוא עוברין בו הוי רשות הרבים.  

• איזהו רשות הרבים – פירוש, מרחב מיועד להילוך הרבים. לשיטה ראשונה זו, די במרחב נגיש לרבים, אף אם לא חולפים בו בפועל, בני אדם. ומשום שרק התנאים הפיזיים של המרחב, קובעים את דינו.
• שש עשרה אמה – שמונה מטר, בקירוב.
• ואינם מְקֹרִים – אבל מרחב מקורה נידון ככרמלית, כפי שנלמד בהמשך.
• ואין להם חומה – מרחב ללא חומה נידון כרשות הרבים, גם אם חולפת בו דרך פתלתלה.
• מְפֻלָּשִׁים משער לשער – אם הדרך החולפת משער לשער, ומוקפת בתים משני צדדיה, ישרה כסרגל, ובקצותיה רשות הרבים, תוגדר אף היא רשות הרבים. אבל אם הדרך מתעקלת, אין זו רשות הרבים, אלא כרמלית.
• ואין דלתותיו נעולות בלילה – כי אם הן ננעלות, אין זו רשות הרבים, וזה מוסכם על המחבר.
• אינו רשות הרבים – זו השיטה המקילה מאוד. והיא נלמדה מדגלי המדבר, שם חלפו בדרך, ששים ריבוא מבני ישראל. והנה, אף שנאמרה שיטה זו רק כ'יש אומרים', ומקובל שדעת המחבר לפסוק כדעה הראשונה, הרי למעשה התקבלה הדעה השנייה להלכה[5].

עם זאת, לצורך הבנת המשך דברי המחבר, יש לדעת שרוב הדינים נכתבו על פי ההבנה שגם בימינו יש רשות הרבים, כסברת הדעה הראשונה. וזו היא כפי הנראה, דעתו ההלכתית של המחבר[6].

סעיף ח

^ימְבוֹאוֹת הרחבים שש עשרה אמה ומתקצרים בִּקְצָתָן ואין בהם שש עשרה אמה, יש אומרים שאם אָרְכָּן לאורך רשות הרבים, הרי הם רשות הרבים (כג).

^יהרב המגיד בפרק יד בשם הרשב"א.

• הרי הם רשות הרבים – הכוונה לדרכים או כבישים ברוחב שש עשרה אמה, שחלקים מהם נעשים צרים יותר. וגם הקטע הצר מוגדר רשות הרבים מן התורה. כי משני גבולותיו, הדרך אכן רחבה שש עשרה אמה, והמחבר פסק כדעה זו.

סעיף ט

^כמְבוֹאוֹת הרחבים שלש עשרה אמות ושליש, ושני ראשיהם מְפֻלָּשִׁים לרשות הרבים, שהוא רחב שש עשרה, יש אומרים שהוא רשות הרבים (כד).

^כהרא"ש בפרק קמא דערובין בשם ר"י.

• יש אומרים שהוא רשות הרבים – מדובר במרחב כגון כביש, שרחבו פחות משש עשרה אמה, ויותר משלש עשרה אמה ושליש. כביש זה מחבר בין שני כבישים, המוגדרים בוודאות רשות הרבים. ולדעה זו, גם הוא נחשב רשות הרבים. ונראה שהמחבר פסק כדעה זו[7].

סעיף י

^לכל דבר שהוא ברשות הרבים (כה) אם אינו גבוה שלשה טפחים, אפילו הם קוצים או צוֹאָה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והָוֵי רשות הרבים (כו); ואם הוא גבוה שלשה, ומשלשה עד תשעה ולא תשעה בכלל, אם הוא רחב ארבעה על ארבעה (כז), הָוֵי כרמלית (כח); ואם אינו רחב ארבעה על ארבעה, הָוֵי מקום פטור (כט); ^מואם הוא גבוה תשעה טפחים ^נמְצֻמְצָמִים (ל), וְרַבִּים מְכַתְּפִים עָלָיו (לא), הָוֵי רשות הרבים אפילו אינו רחב ארבעה; ^סויש מי שאומר דְּהוּא הַדִּין לְגָבוֹהַּ מִתִּשְׁעָה ועד עשרה, ורבים מכתפים עליו, הָוֵי רשות הרבים אפילו אינו רחב ארבעה (לב); ^עומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ארבעה הָוֵי רשות היחיד (לג); ואם לאו, הָוֵי מקום פטור (לד) אפילו אם יש בו מקום כדי לָחֹק לְהַשְׁלִימוֹ לארבעה (לה).

^לשבת ז, א. ^משם ח, א. ^נרמב"ם בפרק יד. ^סהרא"ש שם וכן כתב הטור. ^עשם בגמרא ז, ב.

• שהוא ברשות הרבים – כגון כלי הנמצא ברשות הרבים.
• והָוֵי רשות הרבים – אובייקט בגובה פחות משלשה טפחים, בטל לרשות הרבים.
• רחב ארבעה על ארבעה – טפחים.
• הָוֵי כרמלית – שטח שאורכו ורוחבו ארבעה על ארבעה, מוגדר "חשוב". ואם אינו חלק מרשות הרבים או רשות היחיד, דינו כרמלית.
• הָוֵי מקום פטור – ומותר לטלטל ממנו, הן לרשות הרבים, והן לרשות היחיד.
• תשעה טפחים מְצֻמְצָמִים – גובה זה נוח מאד להנחת חפצים, לכן הוא חלק מרשות הרבים.
• וְרַבִּים מְכַתְּפִים עָלָיו – לא די בגובה תשעה טפחים, אלא שהעוברים והשבים צריכים להניח את חפציהם במקום זה, ובכך זה מוגדר רשות הרבים.
• שאפילו אינו רחב ארבעה – שתי שיטות פורטו במחבר. לשיטה הראשונה, רק גובה תשעה טפחים, נוח למשתמשי הדרך, והוא מוגדר רשות הרבים רק אם משתמשים בו. אבל למעלה מכך, אפילו מעט, אין זה רשות הרבים לשיטה זו.

אמנם לשיטה השניה, אין צורך דוקא בתשעה טפחים מדויקים, אלא גם בין תשעה לעשרה, נחשב רשות הרבים ובתנאי שרבים משתמשים בו.

• רחב ארבעה הוי רשות היחיד – כפי שכבר למדנו, עמוד שגובהו עשרה טפחים, ושטחו ארבעה על ארבעה טפחים, נחשב רשות היחיד.
• הָוֵי מקום פטור – שטח זה הגבוה משלשה טפחים, וברוחב פחות מארבעה על ארבעה, אינו מקום חשוב, ואינו כרמלית. הוא גם לא בטל לרשות הרבים, ואף אינו מוגדר רשות היחיד, לכן הוא מקום פטור. ואפילו אם הוא ארוך ביותר, אין לו חשיבות, כי אינו רחב ארבעה טפחים.
• מקום כדי לָחֹק לְהַשְׁלִימוֹ לארבעה – סוף המשפט אינו דן בעמוד, בו לא שייך "חוקקים להשלים". אלא כגון חומה הניצבת ברשות הרבים, שרוחבה הוא חמשה טפחים לפחות, ויש בדופנה חור, מצד רשות הרבים, שרוחבו ארבעה טפחים, ועומקו שלושה טפחים. וקיימת אפשרות לחקוק ולהוסיף בעומק החור, עד שיהיה ארבעה טפחים בתוך החומה. אין להתחשב בפוטנציאל זה, אלא רק במציאות העומדת נגד עינינו[8].

סעיף יא

^פגּוּמָא ברשות הרבים, אם אינה עמוקה שלשה הָוֵי רשות הרבים (לו). משלשה עד עשרה, אם רְחָבָה אַרְבָּעָה הָוֵי כַּרְמְלִית (לז); ואם לאו (לח), הָוֵי מקום פטור (לט); ואם היא עמוקה עשרה, הָוֵי רשות היחיד, והוא שתהא רְחָבָה ארבעה (מ).

^פשם וכרבא וכן כתב הרא"ש שם.

• הָוֵי רשות הרבים – גומא שאין בעוֹמקה שלשה טפחים, בטילה לרשות הרבים, כי אינה מקום חשוב.
• הָוֵי כַּרְמְלִית – שטח ארבעה על ארבעה הוא מקום חשוב, שאינו בטל לרשות הרבים. אמנם בלתי אפשרי להגדירו רשות היחיד, כי אין לו גובה של עשרה טפחים, ולפי מידותיו יש לו דין כרמלית.
• ואם לאו – אם אין ברוחב הגומא, ארבעה על ארבעה טפחים.
• הָוֵי מקום פטור – כי אין זה מקום חשוב.
• והוא שתהא רְחָבָה ארבעה – ובפחות מזה, נחשב הבור מקום פטור.

סעיף יב

^צרשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה הָוֵי מקום פטור (מא).

^צמשנה שם ק, א. ובגמרא ז, א כפירוש רש"י.

• הָוֵי מקום פטור – על כן הזורק חפץ מרשות הרבים, והדביקו בחומה למעלה מעשרה טפחים, לא עשה איסור[9].

סעיף יג

^קחורים שבכתלים כלפי רשות הרבים, אם הם גבוהים למעלה משלשה (מב), אינם כרשות הרבים, אלא נדונים לפי מדותיהם (מג).

^קשם ז, ב וכרבא.

• אם הם גבוהים למעלה משלשה – והנמוכים משלשה טפחים, נידונים כרשות הרבים.
• נדונים לפי מדותיהם – אם שטחם הוא ארבעה על ארבעה טפחים, ואינם בגובה עשרה טפחים, הם כרמלית. ומעשרה טפחים ומעלה, הם רשות היחיד. ואם אינם רחבים ארבעה על ארבעה, הם מקום פטור.

סעיף יד

^ראיזה הוא כרמלית, מקום שאין הִלּוּךְ לרבים ^שכגון ים וּבִקְעָה (מד) וְאִצְטְוָנִית וְאִצְטַבָּא (פירוש אִצְטְוָנִית מָקוֹם שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים, וְאִצְטַבָּא הוא מקום שמניחין עליו פְּרַקְמַטְיָא (מה)) שלפני העמודים ברשות הרבים (מו), והיא ^תרְחָבָה אַרְבָּעָה (מז) וגבוה משלשה ועד עשרה (מח), ^אוְקֶרֶן זָוִית הַסְמוּכָה לרשות הרבים (מט) (וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות ואין להם לֶחִי אוֹ קוֹרָה ברביעית) (נ) (טור), ^בורשות הרבים שהיא מְקֹרָה, ^גוְתֵל שיש בו ארבעה על ארבעה (נא) ואינו גבוה עשרה (נב), וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה (נג).

^רהר"ן שם. ^שברייתא שם ז, א. ^תשם בפירוש רש"י. ^אשם בגמרא, ופירש רש"י: קרן זוית שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו לרשות הרבים. והפירוש שכתוב בטור והביאו הרב רמ"א, הוא דעת הרמב"ם בפרק יד ה"ד, וכבר כתב הרב המגיד שיש חולקין עליו. ^בשם. ^גהרמב"ם בפרק יד.

• ים וּבִקְעָה – אין בהם כבישים ודרכים, ואינם שטחי צעידה לרבים.
• פְּרַקְמַטְיָא – פירוש, סחורה.
• שלפני העמודים ברשות הרבים – אִצְטְוָנִית וְאִצְטַבָּא אינם משטחים נוחים להליכה, מפאת עמודי או דוכני מכירה, הפזורים בהם[10].
• רְחָבָה ארבעה – כי שטח פחות מארבעה על ארבעה טפחים אינו מקום חשוב, ולא גזרו עליו חכמים, לכן דינו מקום פטור.
• וגבוה משלשה ועד עשרה – אבל שטח שמחיצותיו עשרה טפחים גובה, דינו רשות היחיד.
• וְקֶרֶן זָוִית הַסְמוּכָה לרשות הרבים – כלומר, בית הבולט לרשות הרבים, ומקשה על הצעידה בסמוך לו. צדדיו וסביבתם אינם מוגדרים רשות הרבים, אלא כרמלית.
• ואין להם לֶחִי אוֹ קוֹרָה ברביעית – מבוי הוא כביש או דרך ללא מוצא, שבשלשת צדדיו מחיצות, ובהם פתחים לחצרות פנימיות. צדו הרביעי, פתוח לרשות הרבים. לדעת הרמ"א[11] מוגדר מקום זה מן התורה מקום פטור, אלא שחכמים גזרו עליו דין כרמלית. אבל לדעת המחבר, מן התורה זו רשות היחיד, אלא שחכמים אסרו את הטלטול בו. ולשתי הדעות אם ייסגר הפתח, אף באופן חלקי, על ידי לחי או קורה (מושגים שנסביר בעזרת השם, בסימן שסג), שוב הותר לטלטל בו[12].
• וְתֵל שיש בו ארבעה על ארבעה – טפחים.
• ואינו גבוה עשרה – כי הגבוה עשרה, דינו רשות היחיד.
• ואינו עמוק עשרה – אבל העמוק עשרה, נידון כרשות היחיד.

למעשה, הואיל ולהלכה התקבל שאין רשות הרבים, מלבד אם חולפים בו ששים ריבוא, מידי יום. נמצא שכל המרחבים שאינם רשות היחיד, נידונים ככרמלית, פרט למקומות ש אין בשטחם ארבעה על ארבעה טפחים[13].

סעיף טו

^דבית שאין תוכו עשרה וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה (נד) וְיש בו אַרְבָּעָה על אַרְבָּעָה (נה), תוכו כרמלית (נו) ועל גבו רשות היחיד (נז). ^הואם חוקק בו ארבעה על ארבעה (נח), אפילו באמצע רחוק מן הכתלים, נעשה כולו רשות היחיד.

^דשם בגמרא. ^השם.

• וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה – כלומר גובה המבנה, יחד עם עובי התקרה, הוא עשרה טפחים.
• וְיש בו אַרְבָּעָה על אַרְבָּעָה – שטחו הפנימי הוא ארבעה על ארבעה טפחים.
• תוכו כרמלית – כי בחלק הפנימי, אין עשרה טפחים גובה.
• ועל גבו רשות היחיד – כי נתקיימו בגג זה כל התנאים הנדרשים לרשות היחיד. שטחו, ארבעה על ארבעה טפחים. וגובהו, עשרה.
• ואם חוקק בו ארבעה על ארבעה – כלומר חופר באמצע המבנה, ויוצר בו שטח ארבעה על ארבעה, בגובה עשרה טפחים. המבנה כולו נעשה רשות היחיד, אף אם שטחו רב וגדול. על פי הכלל שלמדנו ולפיו, חורי רשות היחיד נידונים כרשות היחיד.

סעיף טז

^וגג הבולט על מחיצות הבית, בענין שאין מחיצות הבית ניכרות (נט) לעומד על הגג, הָוֵי כרמלית ואפילו הוא גבוה ורחב הרבה; ואם חלון פתוח לו מן הבית (ס) הָוֵי כרשות היחיד. ^זוכן זִיזִין (סא) הבולטים מן הכותל ויש בהם ארבעה על ארבעה, הָוֵי כרמלית (סב) ^חאלא אם כן חלון הבית פתוח להם (סג).

^וערובין צב, א. ^זהרא"ש שם (פ"ט סימן ב). ^חטור.

• שאין מחיצות הבית ניכרות – גג מבנה זה, לא נתחדש בו דין "משיכת המחיצות" (כלפי מעלה), כי בליטת הגג חוצה, מונעת את ההבחנה במחיצות. על כן נידון מתחם הגג כשטח ללא מחיצות, שאינו רשות היחיד אלא כרמלית. ודע כי אין כל צורך שהמחיצות תהיינה זקופות, כדי לחדש דין "גוד אסיק", אלא גם אם הם בשיפוע גדול, אומרים שהמחיצות עולות. אלא שמקרה זה שונה, כי המחיצות אינן נראות כלל, כאמור. לכן המקום אינו נידון כרשות היחיד.

עוד יש לדעת, שהמשנה ברורה הביא בשם הגר"א, כי משטח הגג דינו מקום פטור, כי הוא למעלה מעשרה טפחים, מקרקע העולם. אבל אני בעוניי סבור כי לדעת המחבר, הואיל והגג נמצא באויר רשות היחיד, שהרי ממוקם על בית שהוא רשות היחיד, והגג הוא קרקעו.

• ואם חלון פתוח לו מן הבית – כגון פתח בגג המבנה, שהגג כולו נידון מחמתו, כחורי רשות היחיד.
• זִיזִין – כמין לוחות עץ או קורות, הקבועים על קיר המבנה, מבחוץ.
• הָוֵי כרמלית – כי אין להם מחיצות.
• חלון הבית פתוח להם – במצב זה נידונים קורות אלה, כדין חורי רשות היחיד.

סעיף יז

^טחורי כרמלית אינם ככרמלית (סד), ^יאלא הם נדונים לפי גבהם ורחבם (סה).

^טערובין פז, א. ^יטור והרב המגיד. 

• אינם ככרמלית – בניגוד לחורי רשות היחיד, שתמיד נידונים כרשות היחיד.
• לפי גבהם ורחבם – שאם רוחבם ארבעה על ארבעה טפחים, הם כרמלית. פחות מכך, הם מקום פטור.

סעיף יח

^כגֶּדֶר כרמלית שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה (סו) ואינה תופסת אלא עד עשרה (סז), ולמעלה מעשרה הָוֵי מקום פטור, ^לוְיַמִּים וּנְחָלִים (סח) מִמַּיָּא מַשְׁחִינָן (סט) הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, הָוֵי כרמלית (ע); למעלה מעשרה בָּאֲוִיר, הָוֵי מקום פטור (עא). הגה: בור העומד בכרמלית אפילו עמוק מאה אמה הָוֵי כרמלית (עב), אלא אם כן הוא רחב ארבעה על ארבעה (עג), דְּאֵין מקום פטור בכרמלית, כמו שנתבאר בסמוך (עד).

^כשבת ז, א. ^לשם ק, ב וכרב חסדא ורבה, הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפרק יד.

• מארבעה על ארבעה – פחות מכך זה לא מקום חשוב, אלא מקום פטור.
• עד עשרה – כי חכמים בתקנתם קבעו שהכרמלית תידמה לרשות הרבים, ואין להחמיר בה יותר מרשות הרבים. וברשות הרבים מעל עשרה טפחים, זה מקום פטור.
• וְיַמִּים וּנְחָלִים – שדינם כרמלית, כי אינם מקום להילוך בני אדם.
• מִמַּיָּא מַשְׁחִינָן – מדידת הגובה מתבצעת משפת המים, ולא מן הקרקעית.
• הָוֵי כרמלית – ומדרבנן אסור ליטול מהמונח על המים, ולהניח ברשות הרבים וברשות היחיד, ולהיפך.
• הָוֵי מקום פטור – כדין אויר רשות הרבים, אשר מגובה עשרה טפחים ומעלה, מוגדר מקום פטור.
• הָוֵי כרמלית – למרות שאין בו רוחב ארבעה על ארבעה טפחים.
• רחב ארבעה על ארבעה – ובכך הוא מוגדר רשות היחיד.
• כמו שנתבאר בסמוך – זו דעת רמ"א, כמבואר בסעיף הבא. אבל למחבר, זה מקום פטור.

סעיף יט

^ממקום פטור הוא מקום שאין בו ארבעה על ארבעה (עה), וגבוה משלשה (עו) ולמעלה עד לרקיע; ^נאו חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק יותר משלשה (עז). ^סוכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה (עח). הגה: וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן: מצא מין את מינו וניעור, ודינו ככרמלית (עט) (ר"ן פרק כיצד משתתפין והגהות מרדכי פרק ט"ו דשבת) (טור וב"י בשם רמב"ם). ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית (פ) (רש"י ומ"מ פי"ד בשם רשב"א), אבל אם עומד ברשות היחיד לכולי עלמא דינו כרשות היחיד (פא) (ב"י).

^משם ז, א. ^נרמב"ם בפרק יד. ^סשם.

• ארבעה על ארבעה – טפחים.
• וגבוה משלשה – כי בפחות מכך, בטל המקום לרשות הרבים או לכרמלית.
• ועמוק יותר משלשה – אבל בפחות, הוא בטל לרשות הרבים או לכרמלית.
• ואין ביניהם ארבעה על ארבעה – טפחים, הלכך אינו מקום חשוב, אלא מקום פטור. אם היו המחיצות פחות משלשה טפחים, היה המקום בטל לרשות הרבים או לכרמלית.
• ודינו ככרמלית – מן התורה מוגדרת הכרמלית מקום פטור, נמצא כי כרמלית ומקום הפטור הם כמו רשות אחת. וכשהגדירו חכמים מרחב מסוים ככרמלית, נידון גם המקום הסמוך לו ככרמלית.
• דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית – לא הגיוני שנחמיר בכרמלית, יותר מרשות הרבים. ואם ברשות הרבים נידון שטח שרחבו פחות מארבעה על ארבעה, כמקום פטור, כך גם בכרמלית. ונראה שכך היא דעת המחבר[14], על כן יש מקום להקל בשעת הדוחק.
• דינו כרשות היחיד – כי מרחבים זעירים ברשות היחיד, נידונים כחורי רשות היחיד.

סעיף ח

מְבוֹאוֹת הרחבים שש עשרה אמה ומתקצרים בִּקְצָתָן ואין בהם שש עשרה אמה

סעיף ט

מְבוֹאוֹת הרחבים שלש עשרה אמות ושליש, ושני ראשיהם מְפֻלָּשִׁים לרשות הרבים

דין ארבע רשויות בשבת (שמה)

• ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור [א].
• העברת חפץ ממקום אחד למשנהו, המרוחק ממנו חמש אמות ושני שליש, ברשות הרבים, אסורה מן התורה, ובכרמלית מדרבנן.
• רשות היחיד הוא שטח שיש בו לכל הפחות ארבעה על ארבעה טפחים, ומוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים. והוא הדין חריץ עמוק עשרה טפחים, שרוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וכן תל או עמוד שרוחבם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומוגבהים עשרה טפחים [ב].
• השטח העליון על גב הכתלים, הסובבים את רשות היחיד, גם הוא דינו רשות היחיד [ג].
• חורים שבכותלי רשות היחיד, דינם גם הוא, רשות היחיד [ד].
• האוויר שמעל רשות היחיד, דינו רשות היחיד, עד הרקיע [ה].
• כלים הנמצאים ברשות הרבים או בכרמלית, ומידותיהם כרשות היחיד, דינם רשות היחיד [ו].
• יש אומרים שכל מקום שאינו מוקף מחיצות, ומיועד להילוך רבים, ואינו מקורה, ורחב לכל הפחות שש עשרה אמה, דינו רשות הרבים.
• להלכה התקבלה הדעה ולפיה, לא ניתן להגדיר רשות הרבים אלא אם חולפים בה שש מאות אלף איש מידי יום. לכן למעשה, אין רשות הרבים בזמן הזה [ז].
• מרחבי רשות הרבים או הכרמלית מוגבלות בגובהם, לעשרה טפחים בלבד. כל מרחב מעל גובה זה, מוגדר מקום פטור [יב].
• כל שטח ברוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים לפחות, שאינו מוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים, דינו כרמלית [יד].
• גג של בית, הוא רשות היחיד. אלא אם כן, יבלוט הגג מעבר לקירותיו, שאז דינו כרמלית [טז].
• אם קיים פתח בין הבית לגג, יוגדר הגג רשות היחיד, אף אם יבלוט מעבר לקירות [טז].
• ימים ונחלים, דינם כרמלית. ומשפת המים, עד גובה עשרה טפחים, נחשב גם כן כרמלית [יח].
• מקום פטור הוא שטח פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, גבוה מרשות הרבים או מכרמלית, שלושה טפחים לכל הפחות [יט].

[1] ועיין בספרי בעקבות המחבר חלק ב סימן יב הסבר רחב על מלאכת ההוצאה.

[2] הרמב"ם סבור, כי מלבד מחיצות אלה נדרשת גם תחילת מחיצה רביעית, הנעשית בהעמדת לחי או קורה (מושגים שיוסברו בהמשך, בעזרת השם).

[3] נקודה זו זקוקה להסבר מועט. כי הנה תל זה הוא כמין גבעונת קטנה, ללא מחיצות. והמחיצות הן הגורם העיקרי, מחמתו יוגדר מרחב מסוים כרשות יחיד. אכן ההסבר הוא, שיש הלכה מיוחדת בדיני מחיצות הנקראת "גוד אסיק מחיצתא" שפירושה, משוך והעלה את המחיצה. הווי אומר, מורדות תלולית זו נידונות כמחיצות, והם נמשכות מחלקן התחתון כלפי מעלה, ונעשית התלולית מוקפת מחיצות כביכול, מכל צדדיה.

[4] משנה ברורה ס"ק טז.

[5] מנהג המקילים מתבסס על דברי המחבר בהלכות שבת (סימן שג סעיף יח) שם כתב וז"ל "וְהַשְׁתָּא דְּלֵית לָן רְשׁוּת הָרַבִּים גָּמוּר הֲוָה כָּל רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁלָּנוּ כַּרְמְלִית, וְדִינוֹ כְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וּמֻתָּר". הרי כי הקל בדין נשיאת תכשיטי נשים, ברשות הרבים, על פי הכלל שאין רשות הרבים בזמן הזה. ניתן להוכיח שסומכים על פסיקה זו, מן העובדה שברוב ערי ישראל הקימו עירוב אזורי, עליו סומכים שומרי המצוות ומטלטלים ברחובות ראשיים. והרי אין העירוב כשר אלא ברשות דרבנן, ובהכרח שנתקבלה הדעה המקילה, וכל הרחובות נידונים ככרמלית.

[6] כי על אף שהקל המחבר בסימן שג סעיף יח, לא נקט לקולא אלא בדין טלטול תכשיטים, שאיסורו נובע מגזירה דרבנן. על כן בצירוף הדעה שאין רשות הרבים, הקל בנשיאתם. אבל מהמשך הסימנים מוכח כי לדעתו יש דין רשות הרבים בימינו, שהרי דן בהרחבה בהלכות שונות הקשורות לרשות הרבים, ואם אין רשות הרבים, לא היה מקום לכתוב הלכות אלה. שכן דרכו של המחבר בחיבורו, להביא הלכות הנוגעות בעיקר למעשה. עוד צריך לדעת, שכאשר מביא המחבר דעה כ"יש אומרים", הרי כי אף שלא פסק כמותה, זו ודאי דעה לגיטימית, שלא נדחתה לגמרי מהלכה. על כן הבינו חכמי הדורות, שיש מקום לסמוך בדין רשות הרבים, על ה"יש אומרים" שהביא המחבר, ואשר מקורו בדעת ראשונים רבים. ועיין עוד ביביע אומר (חלק ט סימן לג), שם הביא טעמים נוספים, מדוע יש להחשיב את הערים שלנו ככרמלית, ומחזק מאוד את ההיתר לטלטל על ידי עירוב של צורות הפתח. ובנוסף, הרמ"א פסק מפורשות כיש אומרים זה, בסוף סימן שנ"ז.

[7] כאן נדרשים אנו להסביר מהו ההבדל בין סעיף זה לקודמו. ונראה, שבסעיף הקודם לא הציב המחבר את רוחב המבואות כתנאי, כמו שכתב בסעיף זה, שניתן להגדיר מבואות אלה כרשות הרבים, רק אם אין רוחבם פחות משלשה עשרה ושליש אמות. כי בסעיף הקודם מדובר על קטע דרך שהוא ממש חלק מכביש שכולו רשות הרבים, ולכן לא משנה מה רוחב הקטע הצר שבו, תמיד יש להחמיר בו, ולדונו כרשות הרבים. מה שאין כן בסעיף זה, הכביש הצר אינו חלק מהכביש המרכזי, אלא רק מחבר בין שני כבישים שהם ודאי רשות הרבים.

[8] מוסבר על פי הבית יוסף. ואף שהמשנה ברורה הסיק כי מדובר בעמוד הניצב בסמוך לקיר, והסביר כך משום שהסעיף כולו, דן בעמוד, מלבד הקטע אחרון שלו. אבל מדברי הבית יוסף משמע לא כך, והסברתי כפי המובא בדבריו, וה' יצילני משגיאות. יתכן אולי, שנמנע המשנה ברורה מלהסביר כפי פשטות המחבר בבית יוסף, ומשום שדין זה מפורש בהמשך בסעיף יג.

[9] שער הציון (ס"ק מז) נקט אמנם, כי לכתחילה אין לזרוק, שמא ייפול. אלא שבדיעבד, אם זרק ונדבק, לא עשה איסור.

[10] הסברנו על פי המ"ב. ויש מחלקים בין המרחב שלפני העמודים, לזה שבין העמודים. אבל בימינו, אין זה שייך למעשה.

[11] שלהלכה סבור כשיטת הרמב"ם (הלכות שבת פי"ד ה"ד), לפיו מקום המוקף שלש מחיצות, אינו מוגדר רשות הרבים מן התורה.

[12] ובתנאי שמלבד סתימת הפתח בלחי או קורה, יעשו גם "שיתוף מבואות" (להלן בסימן שפו, יוסבר מושג זה). כי אסרו חכמים לטלטל אף במבוי המוקף מכל עבריו בחומה, ומשום שתושבי חצרות רבות משתמשים בו. מלבד אם יתחברו כולם באמצעות "שיתוף מבואות".

המחבר לא הביא דין זה כאן, מאחר ובסעיף זה פירט רק את דיני הכרמלית שמן התורה מוגדרים "מקום פטור", וחכמים החילו עליהם דין כרמלית. אבל המבוי לפי דעתו הוא רשות היחיד מן התורה, אלא שחכמים החילו עליו דין כרמלית לחומרה.

[13] בהמשך נראה דעות, לפיהם לא שייך מקום פטור בכרמלית.

[14] כי המחבר לא העתיק כאן בשולחן ערוך את דברי המחמירים שהביא בבית יוסף. אמנם דעת הכף החיים (אות קכב) שיש להחמיר. שאלה זו מעשית במקום שאסור לטלטל את מפתח הבית, כגון שאין עירוב. ומבקשים דיירי הבית לנעול אותו, העיצה לכך היא להחביא את המפתח במקום פטור, סמוך לדלת. ונראה לי, שבשעת הצורך, אפשר לסמוך על המקילים.