הלכות רשויות בשבת

סימן שנ"ו - דין אמת המים העוברת בחצר

סימן שנ"ו

דין אמת המים העוברת בחצר, ובו ב' סעיפים.

על דיני החצר נלמד בהרחבה בהמשך, בסימן שסו. אבל לצורך הבנת האמור בסימן זה, נזכיר אותם כאן בקצרה. מרחב החצר משותף לכמה דיירים, ודינה מן התורה הוא רשות היחיד. אלא שחכמים אסרו לטלטל בה, עד שיתחברו התושבים על ידי ערוב, כפי שיבואר בהמשך. סימן זה דן בחצר שדייריה עשו ערוב, ומצד זה אין בעיה לטלטל בתוכה, או ממנה לבתים ולהיפך. אלא שבחלק ממנה, נמצאים מים. סעיף א דן על מים החולפים בתעלה, וזורמים מצידה האחד, אל צידה השני. האם תעלה זו חולקת רשות לעצמה, ואוסרת על שאיבת מים מתוכה. ואם כן, באיזה אופן נוכל להתיר זאת. סעיף ב דן על חצר שאחת מגדרותיה נפרצה לשפת הים. המים מצויים בצד החצר, ואינם חולפים בה מצד לצד. גם כאן הדיון הוא אם המים חולקים רשות לעצמם, ואוסרים את השאיבה משם לבתים. המציאות המתוארת כאן, אינה שכיחה כלל בזמננו.

סעיף א

^אאמת המים (א) העוברת בחצר, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה (ב), אין ממלאין ממנה בשבת (ג) אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה בכניסתה וביציאתה (ד), ^בויהיה טפח ממנה משוקע במים (ה), ^גואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים (ו), ואם התחיל לעשות המחיצה אצל השפה מכל צד ולא חיבר אותה באמצע (ז) כדי שיהיו המים נכנסים ויוצאים ^דדרך שם, אם אין ביניהם שלשה טפחים, שרי דאמרינן לבוד; יש ביניהם שלשה טפחים, אסור (ח). הגה: ואם הנקבים שהאמה נכנס ויוצא בהם אינם רחבים שלשה (ט), אפילו מחיצה אינו צריך (ב"י בשם ריטב"א).

^אבערובין פז, א. ^ברמב"ם פרק ג וכן כתב הרי"ף והרא"ש, וכרבי יהודה וכדמפרש לה בגמרא שם. ^גהרמב"ם שם ממשמעות הגמרא שם. ^דטור.

(א) אמת המים – תעלת מים שאינה בטילה לחצר, מפאת מידותיה. ונחשבת רשות לעצמה, שדינה כרמלית.

(ב) עמוקה עשרה ורחבה ארבעה – בהעדר עשרה טפחים עומק, או ארבעה טפחים רוחב, אינה מקום חשוב לעצמו, אלא בטילה לחצר.

(ג) אין ממלאין ממנה בשבת – כי בפעולה זו מעבירים מכרמלית לרשות היחיד.

(ד) בכניסתה וביציאתה – חצר זו מוקפת מחיצות בכל רוחותיה, אלא שבתוכה חולפת תעלה עמוקה, שגובה מימיה אינו מגיע עד שפתה. בנקודת חדירתה אל החצר וביציאה ממנה, הגדר פרוצה, ברוחב פחות מעשר אמות. ולו יצויר לא היתה חולפת שם תעלה, היה מותר לטלטל, עקב היותה סגורה מכל עבריה. ופרצה פחות מעשר אמות אינה מבטלת מחיצה, רק נחשבת פתח. אבל התעלה החולפת שם, חולקת רשות לעצמה, ולכן יש צורך להוסיף מחיצה בכניסת וביציאת התעלה.

(ה) משוקע במים – אין זו מחיצה המשבשת את קליחת המים, אלא כזו שגובהה עשרה טפחים, ואותה יש להציב על שתי גדות התעלה, מעל המים. וחובה לוודא כי טפח אחד ממנה שקוע במים. כי שיקוע המחיצה במים מבדל את המים שבחצר, משאר מימי התעלה. ואחר בידולם, דין מי התעלה שבחצר אינו כרמלית.

(ו) טפח ממנה יוצא למעלה מן המים – כדי שהמחיצה תהא ניכרת לכל.

(ז) ולא חיבר אותה באמצע – כלומר לא הקים מחיצה גמורה, במקום כניסת ויציאת המים. אלא הוסיף לכל מחיצה, משני גדות התעלה, מקטעים קצרים. הווי אומר, לא נסתמה הפרצה לחלוטין, והמים יכולים לזרום. אם בין שתי המחיצות יש מרווח קטן משלשה טפחים, זו מחיצה מעולה. ומותר לטלטל מן התעלה, שכבר אינה נחשבת כרמלית.

(ח) אסור – כי מרווח כזה לא יכול להיחשב מחיצה.

(ט) אינם רחבים שלשה – כלומר הוקמה מחיצה גמורה, מקצה אחד למשנהו, ובתוך המחיצה נוקבו נקבים, לזרימת המים. אם רוחב הנקבים פחות משלשה טפחים, הרי זו מחיצה, והתעלה שבחצר אינה נחשבת כרמלית.

סעיף ב

^החצר שנפרצה (י) ולשון ים עובר על הפרצה (יא), ^ואם אינו במילואו (יב) ^זואין בפרצה יותר מעשר (יג), מותר למלאות ממנו ולהכניס לבית (יד). נפרצה במילואה (טו), או שיש בפרצה יותר מעשר (טז), ^חאם נשאר במקום שנפרץ גידודים ^טגבוהים עשרה (יז), והמים מכסים אותו (יח) מותר למלאות ממנו בחצר ^*)אבל אסור להכניסן לבית (יט), אלא אם כן עשו מחיצה גבוה עשרה על המים (כ). לא נשאר גידודים (כא), אסור אפילו למלאות בחצר (כב).

^הברייתא שם יב, א. ^וכפרוש רש"י שם. ^זשם בברייתא. ^חשם בגמרא. ^טבפירוש רש"י שם. ^*)(פרוש התוספות והרא"ש משום דפעמים המים שוקעים והמחיצה נראית בחצר ואינה ניכרת בבית).

(י) שנפרצה – אחת ממחיצותיה.

(יא) עובר על הפרצה – מדובר על חצר משופעת כמדרון, למרגלותיה נפרצה מחיצת החצר, ומי הים או הנהר חדרו פנימה, ולא מילאו את כולה.

(יב) אינו במילואו – המחיצה שנפרצה עומדת בצד המים, כאמור. וכיון שרק חלק ממנה נפל, אין זה מבטל את המחיצה, אלא הפרצה מוגדרת כפתח, ומותר לטלטל בחצר. ואף שהמים נכנסים לחצר, אין זו סיבה לביטול דין החצר ממקום זה.

(יג) ואין בפרצה יותר מעשר – אין הפרצה רחבה עשר אמות.

(יד) מותר למלאות ממנו ולהכניס לבית – כי למרות הפרצה וכניסת המים, נותרה החצר מוקפת מחיצות, בארבע רוחותיה. ומותר למלא מים, ולהכניסם אל הבית. כי לשון הים או הנהר, בשונה ממי תעלה החולפת בחצר, שדינם כרמלית, מוגדרת רשות היחיד, כי הם עומדים בחצר, ולא חולפים בה.

(טו) נפרצה במילואה – בצד כניסת המים, אין כל מחיצה. ואף שצד זה אינו רחב עשר אמות, הפך דין החצר להיות כרמלית, ככל חצר, שרוח אחת ממנה פרוצה לחלוטין.

(טז) שיש בפרצה יותר מעשר – לא כל המחיצה נפלה, אבל חלק ממנה, ברוחב עשר אמות, נפתח.

(יז) גידודים גבוהים עשרה – חלקה העליון של המחיצה, קרס אמנם והתמוטט. אבל בחלקה התחתון נותרו שרידים, בגובה עשרה טפחים לפחות. אלא שאינם גלויים לעין, כי המים מסתירים אותם. נמצא כי חצר זו עדיין מוקפת לחלוטין, מכל עבריה, במחיצה בגובה עשרה טפחים. אלא שבנקודת חדירת המים אל החצר, לא ניתן להבחין בנוכחותם.

(יח) והמים מכסים אותו – על כן לא ניתן להבחין בשרידי המחיצה, שנותרה ניצבת על עומדה.

(יט) אבל אסור להכניסן לבית – למרות שחלקה התחתון של המחיצה ניצב על עומדו, והחצר מוקפת לחלוטין מכל עבריה. בכל זאת, היותה של המחיצה מכוסה, גרמה לחכמים לאסור את הטלטול מן החצר אל הבית.

(כ) מחיצה גבוה עשרה על המים – כלומר, אם תוקם מחיצה ברוח זו, יהא מותר לטלטל בחצר, מאחר והוקפה מחיצה מכל עבריה. ואין צורך שהמחיצה תמלא את כל הרוח הפרוצה, אלא די במיעוט הפרצה לבל תהא ברוחב עשר אמות.

(כא) לא נשאר גידודים – ובכך אין לחצר מחיצה כלל ברוח שבצד הים.

(כב) אסור אפילו למלאות בחצר – מאחר וחסרה לחצר זו מחיצה ברוח אחת.