הלכות רשויות בשבת

סימן שנ"ז

דיני חצר פחות מד' אמות וביב, ובו ג' סעיפים.

חצר קטנה היא הניצבת במרכז הדיון של סימן זה. החצרות של זמנם לא רוצפו באבנים, אלא היו עפר וחול. גם מערכות של צינורות ביוב ואינסטלציה לא היו בזמנם, ומי השופכין הורקו אל קרקע החצר, כדי שייבלעו בקרקע, או יגלשו לאחת מן הפינות. בחצר קטנה, מפאת המקום הזעיר, היו השופכין זורמים בהכרח אל רשות הרבים (לפי ההבנה שיש רשות הרבים). להלן, יוצגו התנאים בהם הותרה שפיכתם של הנוזלים השונים. להבנת הדברים יש לדעת, שמדין תורה יתחייב המוציא דבר מה לרשות רבים, רק אם רצונו שדבר זה יגיע לרשות הרבים. ללא רצון כזה, האיסור הוא דרבנן, ונקרא "מלאכה שאינה צריכה לגופה". עם זאת, כיון שהתקיימה מחשבת המוציא, נחשבת פעולתו קרובה למלאכה דאורייתא, ולא הותרה בכל מצב. מאידך, היות ואין כאן חשש לאיסור תורה, ניתנו מספר הקלות והיתרים, כפי שיבואר כאן. עוד צריך לדעת, שחכמינו שיערו את כמות הנוזלים היומית, הנצרכת לשימושו השוטף של אדם, והניחו כי הוא זקוק לבערך סאתיים מים, שזה קצת יותר משישה עשר ליטרים.

סעיף א

(א) ^אחצר שפחותה מארבע אמות על ארבע אמות (ב), שהיא סמוכה לרשות הרבים (ג), אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ארבע אמות אין סְאָתַיִם מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה (ד), והוי כאילו שופך לרשות הרבים (ה), לכך צריך לעשות גומא (ו) שתהא חללה מחזקת סְאָתַיִם (ז). הגה: וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סְאָתַיִם (ח) (רמב"ם). בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ (ט), אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור (י). וכיון שיעשה גומא ^ביכול לשפוך בה כל מה שירצה (יא). ואם אינה מחזקת סְאָתַיִם לא ישפוך בה כלל (יב). ^גואם יש בחצר ארבע על ארבע (יג), אפילו הוא אריך וקטין (יד), ^דאו בימות הגשמים בחצר כל שהוא (טו), מותר לשפוך בה כל מה שירצה. ^הוחצר ואכסדרה (טז) (פירוש בית שיש לו שלש דפנות ודופן רביעית שמעמידין בו דלת אינה מְגֻפֶּפֶת כל עיקר (יז), אלא ברחבו של בית כולו, ופעמים שעושים לה אמה אחת פַּצִים מכאן, ואמה אחת פַּצִים מכאן (יח). כך פירש הערוך. וּפַצִים הוא מְעַט כֹּתֶל יָשָׁר וְשָׁוֶה) שאין באחד מהם לבד ארבע אמות (יט), מצטרפין לארבע אמות להתיר לשפוך בהם (כ). הגה: והוא הדין שתי דְּיוֹטָאוֹת (כא) שלפני שתי עליות (כב), ועליהם מעזיבה שראוי המים לבלוע בהם (כג), אם הם סמוכות זו לזו מצטרפות (כד) (ב"י בשם הר"ר יונתן). ^ובמה דברים אמורים, בחצר הסמוכה לרשות הרבים. אבל אם היא סמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (כה) (ועיין לקמן סי' שע"ז).

^אמשנה שם בערובין פח, א. ^בטור וכן כתב הריטב"א, וסיים שם, דאדם עשוי להסתפק סאתיים מים, וכי מסתפק טפי, לא שכיח הוא ולא גזרו ביה רבנן. ^גשם בגמרא וכפרוש רש"י וכן כתב הרמב"ם בפרק טו. ^דשם בגמרא. ^המשנה שם. ^והרמב"ם שם. וכתב הרב המגיד שלמד דין זה ממה שאמרו גבי ספינה, בכרמלית לא גזרו, שבת ק, ב.

(א)   הקדמה לסעיף – סעיף זה דן באלו תנאים ניתן להתיר שפיכת מים לחצר קטנה, בימות הקיץ. כי הואיל והחצר נקיה, ירצה השופך שהמים יזרמו החוצה.

(ב)   על ארבע אמות – דוקא גודל כזה. אבל בחצר גדולה, אין השופך מים רוצה שיצאו החוצה לרשות הרבים. ואף אם ייצאו, לא אסרום חכמים.

(ג)    סמוכה לרשות הרבים – דווקא לרשות הרבים, כי אם היא סמוכה לכרמלית, מוגדרת זליגת המים שמקרקע החצר לרשות אחרת, "כוחו". וכוחו בכרמלית מותר, כפי שראינו בסימן שנה סעיף א, וכמו שנראה להלן בסעיף ג.

(ד)   ראוי ליבלע בה – כמות הנוזלים שאדם עושה בה שימוש יומי, יכולה להיבלע רק בקרקע של חצר גדולה. אבל בחצר קטנה, היא בהכרח תזלוג החוצה, אל רשות הרבים.

(ה)   כאילו שופך לרשות הרבים – אף כי אין זו שפיכה ישירה, ואין בה איסור תורה, היא בכל זאת נראית כשפיכה לרשות הרבים, ואסרוה חכמים.

(ו)     גומא – שקע באדמה.

(ז)    שתהא חללה מחזקת סְאָתַיִם – עשיית הגומא מונעת את זליגת המים לרשות הרבים. לכן גם במקרה וייזלו המה החוצה, אין בכך איסור, כי אינו רוצה בזה.

(ח)   מחזקת סְאָתַיִם – על פי מידות הגומא נמצא, כי סאתיים נוזלים הם בערך שישה עשר ליטר.

(ט)   או בחוץ – סמוך ממש לחצר.

(י)    ויפלו המים מידו למקום פטור – גומא זו, אינה רחבה ארבעה על ארבעה טפחים, ועמוקה משלושה טפחים. לכן דינה הוא מקום פטור, אף ללא הכיסוי. אבל כיון שנראה ששופך ברשות הרבים, יכסנה[1].

(יא)     כל מה שירצה – אפילו כמות גדולה מסאתיים, שברור כי תזלוג החוצה. כי לא החמירו בה חכמים, מאחר ויצירת הגומא מוכיחה שאינו רוצה בזליגת השופכין החוצה, לרשות הרבים. ודי בזה, כדי להתיר שפיכת נוזלים ללא הגבלה. כי גם אם ייצאו לרשות הרבים, אין בכך איסור תורה, כמוסבר בהקדמה.

(יב)     לא ישפוך בה כלל – אפילו כמות בנפח הגומא.

(יג)      ארבע על ארבע – כלומר שטח של שש עשרה אמות מרובעות.

(יד)     אריך וקטין – אין צורך שהחצר תהא דווקא ריבוע, כי במידות ארבע על ארבע, מותר לשפוך כל כמות נוזלים. וגם אם ייצאו השופכין, הרי אינו רוצה ביציאתם.

(טו)     בימות הגשמים בחצר כל שהוא – בחורף, כל חצר מתמלאת מי גשמים, והללו יוצאים לרשות הרבים. ולא ניכר שהמים היוצאים, באו משפיכת בעל החצר דווקא.

(טז)    ואכסדרה – האכסדרה מוקפת בתים, בכל שלשה כיווני האוויר. ופתוחה, בצידה הרביעי, אל החצר, שאינה מוקפת בתים.

(יז)      אינה מְגֻפֶּפֶת כל עיקר – אינה חוסמת את הרצף בין האכסדרה לחצר.

(יח)     ואמה אחת פַּצִים מכאן – בקו מפגש האכסדרה עם החצר, ניצבת כמין דלת, הסוגרת חלקית את האכסדרה, בצידה הרביעי. דלת זו רוחבה אמה, מן הקצה האחד, ומן הקצה השני, עומדת דלת נוספת, שגם היא רוחבה אמה. וכיון שישנן שתי אמות פתוחות לחצר, אפשר לחבר את שטח האכסדרה עם שטח החצר, וביחד תהא זו חצר בת ארבע אמות, בה מותר לשפוך.

(יט)    שאין באחד מהם לבד ארבע אמות – כגון שעומק השטח ארבע אמות, אבל רוחבו שתים. ואין די בו עצמו להתיר שפיכה, ללא גומא. אבל צמוד לו ממש, נמצאת חצר חברו, וגם היא בגודל זהה. צירוף שניהם יגרום להגדרת השטח כחצר של ארבע על ארבע אמות.

(כ)       להתיר לשפוך בהם – מאחר ובשניהם יחד יש שטח של ארבע אמות על ארבע אמות.

(כא)    שתי דְּיוֹטָאוֹת – הדיוטא היא משטח כעין הזיז הנזכר בסימנים הקודמים, כלומר, סוג של קרש או מרפסת.

(כב)    שלפני שתי עליות – העליה הנזכרת היא קומה. ושתי העליות הנזכרות כאן הן שתי דירות סמוכות, זו לצד זו, בקומה השנייה.

(כג)     שראוי המים לבלוע בהם – כלומר התקרה של הקומה הראשונה, נבנתה מקורות עץ, שהן ה"דיוטא", כאמור. ועל קורות העץ נמרחה שכבה עבה של טיח, שרכיביה העיקריים הם עפר וטיט. נוזלים שנשפכו על שכבת הטיח, ראויים להיבלע בה. כי היא דומה לרצפת החצר של זמנם, שהייתה עפר ואדמה.

(כד)    סמוכות זו לזו מצטרפות – כלומר, המרחק האווירי בין שתי דיוטאות אלו הוא פחות מארבעה טפחים. לכן הן נחשבות כדיוטא אחת, ומותר לשפוך עליהם נוזלים, כמו בחצר של ארבע על ארבע אמות.

היתר זה הוא קולא גדולה[2], כי אף שהדיוטאות סמוכות זו לזו, הרי במציאות הן נפרדות. ובכל זאת הקילו, כי אפילו בשפיכת מי קולחין אל רשות הרבים, אין איסור תורה, כפי שהסברנו בהקדמה, אלא דרבנן. אבל כשהמים זולגים ממתחם שיש לו נראות של ארבע על ארבע אמות, די בכך כדי להתיר. קולא זו מלמדת על התחשבות חכמים באנשים שגרים בבתים, ללא צנרת ואינסלטציה, ובלית ברירה הוכרחו לשפוך את מי הקולחים החוצה. צורך גדול זה הביא את חכמים להקל ולהסתפק בכך שיש לדיוטאות אלה נראות של חצר גדולה.

(כה)    אפילו בימות החמה – כפי שכבר למדנו, כוחו בכרמלית, מותר. והיות שאינו שופך ישירות אל הכרמלית, הרי זה כוחו בכרמלית.

סעיף ב

^זבִּיב (כו) שמכוסה ארבע אמות בְּמֶשֶׁךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים (כז), ויש בו ארבע על ארבע (כח), מותר לשפוך אפילו על פי הביב (כט) אפילו בימות החמה, אף על פי שהמים יוצאים מִיָּד מִיָּדוֹ לַחוּץ (ל), ^חובלבד שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראויים לבלוע; אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים (לא), מבליעים וְשָׁרֵי. ^טולהרמב"ם, אפילו היה אורך הביב או הצנור מאה אמה, לא ישפוך על פיו בימות החמה (לב), אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב (לג).

^זמשנה שם וכרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי. תוספות שם בשם רשב"ם. ^חבפירוש רש"י שם. ^טבפרק טו וכחכמים שם במשנה.

(כו)      ביב – תעלה.

(כז)     בְּמֶשֶׁךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – אחר יציאת התעלה מחצרו, היא נמשכת עוד ארבע אמות לפחות, שכולן מכוסות, ומשם ואילך נשפכים המים והשופכין אל רשות הרבים.

(כח)    ויש בו ארבע על ארבע – אמות, ולכן דינו כרמלית. גודל זה, מאפשר למים להיבלע בקרקעיתו.

(כט)   אפילו על פי הביב – שנמצא ברשות היחיד כי הביב נחשב חור של רשות היחיד, ואין כל איסור בשפיכה אל תוכו.

(ל)        לַחוּץ – לרשות הרבים, ומשום שהיו ראויים להיבלע בתעלה.

(לא)    רצפה של אבנים – אין הכוונה למרצפות אבנים שכלל אינן בולעות, כבימינו. אלא לאבנים קטנות, הקבועות בקרקעית, בין העפר והאדמה.

(לב)     בימות החמה – כי בסופו של דבר, המים יוצאים לרשות הרבים. ואף שזה רק כוחו, לא התירו כוחו ברשות הרבים (רק בכרמלית).

(לג)     והם יורדים לביב – שפיכה זו דינה "כוחו בכרמלית", ולכן מותרת. וכשנוזלים מגיעים לרשות הרבים, הזרם כבר מוגדר "כוח כוחו", ואין לאסור זאת.

סעיף ג

^יבמה דברים אמורים (לד), כשהמים יוצאים לרשות הרבים, אבל אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה (לה). הגה: ויש אומרים דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים (לו) (ב"י בשם תוספות והרא"ש בפ' כיצד משתתפין). ודוקא כרמלית שהיא תוך העיר, דמיחלף ברשות הרבים עצמה (לז), אפילו ^*) בזמן הזה דלית לן רשות הרבים; אבל כרמלית שהיא מחוץ לעיר (לח), או חצר שאינה מעורבת (לט), שרי (מרדכי פרק הזורק וסמ"ג ודברי עצמו) (תשובות מהר"מ סימן צ'). ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה, כחצר שאינה מעורבת דמי (מ) (מרדכי סוף פרק הדר ותרומת הדשן סימן ע"ג וע"ד). ואם הצינור למעלה מעשרה, שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית, יש להקל (מא) (מהרי"ל) וכן עיקר.

^יהרמב"ם שם. ומוצָא הדין, ציינתיו לעיל סוף סעיף א. ^*) (עיין לעיל סימן שמה סעיף ז ובמה שציינתי שם סק"ט).

(לד)     במה דברים אמורים – מתי אסר הרמב"ם לשפוך בימות החמה.

(לה)    אפילו בימות החמה – כי הביב עצמו דינו כחורי רשות היחיד, וכשחולפים השופכין דרכו אל הכרמלית, זה "כוחו בכרמלית", ומותר.

(לו)      דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים – שיטה זו מחמירה יותר, ולפיה גם כוחו בכרמלית אסור. אבל לא כל סוגי הכרמלית נאסרו, כפי שמיד יסביר הרמ"א.

(לז)     דמיחלף ברשות הרבים עצמה – כרמלית המצויה בעיר, דומה מאד לרשות הרבים. כי הרבה אנשים בוקעים בה, כלומר חולפים בה. על כן דווקא בעיר נאסר כוחו בכרמלית.

(לח)    כרמלית שהיא מחוץ לעיר – כגון שדות ויערות, שבשום אופן לא יבואו אנשים להחשיבם כרשות הרבים, מודה הרמ"א ש"כוחו בכרמלית, מותר".

(לט)    חצר שאינה מעורבת – ודינה כרמלית, אבל אין בינה לרשות הרבים כל דמיון. גם בכזו מודה הרמ"א ש"כוחו בכרמלית, מותר".

(מ)       כחצר שאינה מעורבת דמי – כי היות והיא מוקפת חומה, אינה דומה כלל לרשות הרבים. וגם לדעת הרמ"א, כוחו מותר, בכרמלית כזו.

(מא)   יש להקל – בכל כרמלית, אפילו של עיר ללא חומה.

סעיף א ציור 1 – שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים.

סעיף א ציור ב – ואם יש בחצר ארבע על ארבע.

סעיף א ציור 3 – וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה.