הלכות רשויות בשבת

סימן שס"ב

איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל, ובו י"ב סעיפים.

סימן זה כקודמיו, ממשיך לדון בדיני מחיצה, ובו ארבעה דינים: מחיצה שמדרבנן אינה נחשבת מחיצה גמורה לכל דיניה, מסעיף א עד ד. מאלו חומרים ניתן להקים מחיצה, מסעיף ה עד סעיף ז. מתי מתבטלת מחיצה, לאחר שנפרצה, בסעיפים ח' וט'. ודיני צורת הפתח, שדינו כמחיצה.

סעיף א

(א) ^אכל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה (ב), אלא לצניעות (ג) או לשמור מה שֶּׁיִּתְּנוּ בתוכה (ד) ^באו לֵישֵב בה כדי לשמור השדות (ה), היא מחיצה ^גלטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה, אם הוא יותר מבית סאתים (ו). ^דהילכך אילן (ז) שענפיו יורדים למטה (ח), אם אינם גבוהים שלשה מן הארץ (ט) ועיקרן (י) במקום שמחוברין לאילן הוא גבוה עשרה, חשוב מחיצה ומותר לטלטל בכולו (יא); ^הוהוא שֶׁיְּמַלֵּא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא יְנִידֵם הרוח, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה (יב). ^וודוקא עד בית סאתים, אבל יותר מבית סאתים (יג), לא, ^זאפילו נטעו לכך (יד) כיון שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות (טו).

^אערובין כו, א. ^בשם ק, א. ^גטור, וכן כתב הרב המגיד בשם הרשב"א. ^דמשנה שם צט, ב. ^ההכי מוקי לה בסוכה כד, ב. ^ושם בעיא בגמרא. ^זשם טו, ב.

(א)   הקדמה לסעיף – כבר למדנו שמתחם שגודלו יותר מבית סאתיים, המוקף כדין, דינו רשות היחיד מן התורה. אבל ההיתר לטלטל בו מדרבנן, ניתן רק בתנאי שההיקף נעשה לתועלת הדרים במקום. בסעיף זה נלמד איזו מחיצה קרויה "עשויה למגורים".

(ב)   שלא נעשית לדור בתוכה – מגורים רגילים, כמו בבית.

(ג)    לצניעות – כגון אם חפץ אדם להתגונן מן השמש, או שהחולפים במקום לא יראוהו, במלאכתו או באכילתו. חסרונה של מחיצה זו היא, שלא נועדה למגורים רגילים[1].

(ד)   מה שֶּׁיִּתְּנוּ בתוכה – מחיצות שנועדו לשימור חפצים, אינן מחיצות.

כל מתחם שמחיצות מקיפות אותו מסביב, והוא גם מקורה, נחשב מוקף לדירה[2].

(ה)   כדי לשמור השדות – לא נועדו מחיצות אלו למגורים רגילים.

(ו)     יותר מבית סאתים – כבר למדנו, שעד בית סאתיים (5000 אמות מרובעות), אין צורך בהקמת מחיצות לצורך מגורים.

(ז)    אילן – מדובר באילן ענק, שענפיו מתפשטים הרחק מן הגזע, ומשתפלים עד קרוב לקרקע.

(ח)   שענפיו יורדים למטה – ומייצרים מחיצה.

(ט)   אינם גבוהים שלשה מן הארץ – במקרה זה אומרים "לבוד", והמחיצה מגיעה כביכול עד הארץ.

(י)    ועיקרן – חיבור הענפים לגזע צריך להיות בגובה עשרה טפחים, שזה הגובה המינימלי למחיצה.

(יא)     ומותר לטלטל בכולו – כי ענפי האילן, המחוברים לגזע, יצרו מחיצה.

(יב)     אינה מחיצה – כדי להיות מחיצה, צריכה זו להיות יציבה ולא לנוד ברוח[3].

(יג)      יותר מבית סאתים – אילן ענק כזה, כמעט ולא מצוי.

(יד)     אפילו נטעו לכך – נטעו כדי להסתופף בצילו, והשטח נידון לכאורה כמוקף למגורים.

(טו)     להסתופף בצלו לשמור השדות – אין זו מחיצה העשויה למגורים, רק לצל, בזמנים מסוימים. אך אם היא עשויה גם כדי לישון בתוכה בלילות, נחשב המקום מוקף לדירה.

סעיף ב

^חתל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה, חשובה מחיצה לטלטל ולכל דבר (טז).

^חשם צג, ב.

(טז)    לטלטל ולכל דבר – אף שחמשת הטפחים הראשונים לא נעשו לדיור, הרי נוספו חמשה נוספים, לצורך דיור. ומה שכתב המחבר חמישה טפחים, אין זה דווקא, כי גם כשצריך להוסיף טפח בלבד, זו הקמת מחיצה לדיורים.

סעיף ג

^טמחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה, כשרה (יז). ^ימחיצה שנעשית בשבת, כשרה (יח) ^כוהני מילי שנעשית בשבת בשוגג (יט), אבל במזיד הַוְיָא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה, אבל לא להתיר לטלטל בתוכה (כ). והני מילי שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם והסירה וחזרה ונעשית, אפילו במזיד, חזרה להתירה הראשון. כגון שנים או שלשה שהקיפו במחצלאות (כא) סביבותיהם ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות ועירבו יחד (כב), מותרים לטלטל מזה לזה. נגללו המחצלאות, נאסרו (כג). חזרו ונתפרסו, אפילו במזיד, חזרו להיתרן הראשון (כד).

^טשם טו, ב. ^ישם כה, א ושבת קא, ב. ^כמהא דספינות קשורות ונגללו, בשבת קא, ב וכפרוש התוספות.  

(יז)      כשרה – ובזכותה מותר לטלטל, כשהשטח המוקף אינו גדול מבית סאתיים.

(יח)     שנעשית בשבת, כשרה – מן התורה, זו מחיצה לכל דבר, והמוציא מרשות הרבים לרשות זו חייב. אלא שכאן דנים בתנאים, על פיהם התירו חכמים לטלטל בתוכו.

(יט)    שנעשית בשבת בשוגג – כשהוקמה בשוגג, לא אסרו חכמים את הטלטול בתוכה. ומותר אפילו ביותר מבית סאתיים, כי מחיצה זו נעשתה למגורים.

(כ)       לא להתיר לטלטל בתוכה – חכמים הטילו קנס, כתגובה על האיסור שנעשה במזיד, ולכן המחיצה אינה מתירה לטלטל.

(כא)    שהקיפו במחצלאות – כעין שטיח עשוי קנים וקש.

(כב)    ועירבו יחד – העירוב מתיר לטלטל לא רק בכל רשות היחיד, אלא גם מרשות לחברתה.

(כג)     נגללו המחצלאות, נאסרו – כי המחיצות שהיו, אינם עוד.

(כד)    חזרו להיתרן הראשון – כי בכניסת שבת, היתה זו רשות היחיד, והעירוב שעשו, גם הוא לא נתבטל[4].

סעיף ד

^לספינה, מותר לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, דחשיבא מוקפת לדירה (כה) (ועיין לקמן סימן שס"ו וסוף סימן שפ"ב). ^מכְּפָאָה (כו) לדור תחתיה (כז), הוי רשות היחיד אף עליה (כח). כְּפָאָה לְזַפְּתָהּ (כט), ^נאין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, אם הוא יותר מסאתים (ל).

^לערובין צ, א וכרב. ^משם בגמרא. ^נשם וכפרוש רש"י.

(כה)    דחשיבא מוקפת לדירה – כי בניית הספינה נעשית על דעת המלחים, העתידים לדור בספינה.

(כו)      כְּפָאָה – הפך את הספינה,  ושוּלֶיה שתמיד פנו מטה, הופנו מעלה.

(כז)     לדור תחתיה – הפכה ועשאה כמין בית.

(כח)    רשות היחיד אף עליה – השטח תחתיה, ודאי רשות היחיד, כי יש סביבו מחיצה. ומעל הספינה גם מותר לטלטל, כי המחיצות של הספינה, מבחינה הלכתית, נמשכות למעלה, כפי שלמדנו בסימן שמה, שגג מבנה נידון כרשות יחיד, אף אם אין לו מחיצות.

(כט)   כְּפָאָה לְזַפְּתָהּ – למשיחת חומרי איטום, ולא למגורים.

(ל)        אם הוא יותר מסאתים – הפיכת הספינה ביטלה את הדיורין שהיו בה, ומעתה היא כמבנה חדש. וכיון שלא ייעדוהו למגורים, אין זה מוקף לדירה. וכששטחה גדול מבית סאתיים, אסור לטלטל שם.

סעיף ה

(לא) ^סבַּכֹּל עושים מחיצה (לב), בכלים (לג) וּבְאֻכָּפוֹת (לד), בין של ^עעֵרֶב לבד, כגון של חבלים (לה), או של שְׁתִי לבד כגון קנים נעוצים בארץ (לו), ומותרים עד סאתים אפילו ליחיד בישוב (לז), ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ובין קנה לחבירו שלושה טפחים (לח); ^פואפילו בבעלי חיים, ובלבד שיהו ^צכפותים (לט), ^קואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות משלושה, ^רואפילו כשהם מהלכים חשובים מחיצה וביניהם רשות היחיד (מ); ^שוהוא שלא יֵדעו שהועמדו לשם מחיצה (מא); ואפילו ^תאחד מהם יודע, אסור. ואפילו אם לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, ^אאם קרוב הדבר שיֵדעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת לא יעשה מהם מחיצה עוד (מב).

^סמשנה שם טו, א-ב. ^עמשנה שם יז, א. ^פמשנה שם וכתנא קמא. ^צרמב"ם בפרק טז. וכתב הרב המגיד שהוא מסוגיא דסוכה וציינתיו לעיל בסעיף א. ^קערובין מג, ב בעובדא דזיקי. ^רכן משמע שם, וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ב. ^שהרב רבנו יונתן שם מהא דציינתיו בסעיף ג. ^תארחות חיים בשם הרשב"א. ^אהתוספות שם בעובדא דנחמיה.

(לא)    הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במחיצות "גרועות", שאינן מחיצות רגילות. והן מועילות, כלומר מתירות את הטלטול, רק עד בית סאתיים.

(לב)     בַּכֹּל עושים מחיצה – ניתן להקים מחיצה כשרה, מכל דבר.

(לג)     בכלים – אף שהוצבו שם בצורה ארעית, ואינם קבועים כגדר רגילה.

(לד)     וּבְאֻכָּפוֹת – גירסת הטור היא "באוכלים" וכוונתו, שאף אם יתייבשו, אין חשש. הגרסה שבפנינו "אוכף", הוא אביזר המותקן על גב בהמה, כדי לרכוב עליה.

(לה)    כגון של חבלים – שהאויר בינם פחות משלושה טפחים.

(לו)      קנים נעוצים בארץ – ובין קנה לקנה יש פחות משלושה טפחים[5].

(לז)     אפילו ליחיד, בישוב – אף שמקים מתחם עם מחיצות גרועות, מותר לטלטל בו, אם גודלו עד בית סאתים. ולמרות שנמצא בישוב, ויכול להשיג מחיצות הגונות.

(לח)    שלושה טפחים – רק בפחות משלושה אומרים לבוד, כי אז נחשב הפער בין חוט לחוט כסתום.

(לט)    כפותים – לולי הכפיתה, הם ינועו. ומחיצה שאינה נותרת על מקומה, אינה מחיצה.

(מ)       וביניהם רשות היחיד – ובין האנשים, היוצרים מחיצה, מותר לטלטל.

(מא)   שלא יֵדעו שהועמדו לשם מחיצה – הצבתם כמחיצה בשבת אסורה, כי היא דומה לבנייה.

(מב)    לא יעשה מהם מחיצה עוד – כי אז, יתוודעו לכך שמשתמשים בהם כמחיצה, על פי ניסיונם.

סעיף ו

^באם באו מתחלה שלא לדעת, אף על פי שאחר כך הרגישו (מג), אין לחוש (מד).

^בהריטב"א. 

(מג)    אף על פי שאחר כך הרגישו – כי אנשים החלו לטלטל, בינם.

(מד)    אין לחוש – ההיתר שניתן בתחילה נותר כפי שהוא, כי בעת כינוסם, לא התכוונו לייצר מחיצה.

סעיף ז

^גיש מי שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו (מה), אלא יעמיד אותם אַחֵר, שלא לדעתו (מו). הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק (מז). ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (מח) (ב"י בשם שבולי הלקט סמ"ג וס"ה).

^גהרמב"ם בפרק טז מעובדא דבי גננא שם.

(מה)   שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו – כי היות והמחיצה מתהווה עבורו, נדמית פעילותו לאיסופם, כעבירה על איסור בנייה מדרבנן.

(מו)     יעמיד אותם אַחֵר, שלא לדעתו – אַחֵר היודע על הצורך של חברו, בהבאת חפץ ממקום מסוים, רשאי לכנס אנשים, שאינם מודעים לשם מה הם מתכנסים. ואין כינוסם נראה כבנייה, כי הפועל לכנסם אינו זקוק לדבר, והמתכנסים עצמם אינם יודעים דבר. ולפי המחבר, יש לחשוש לדעה זו[6].

(מז)     בשעת הצורך ובשעת הדחק – כינוסם דומה לבנייה, וכעין הקמת אוהל ארעי, והיא פעולה שצריך להימנע ממנה בשבת. גם המחבר סבור כי יש להימנע מכך, מלבד בשעת הדוחק. אם כי למעשה קשה מאוד לעשות דבר כזה, ללא ידיעת המתכנסים. לכן זו הצעה לא מעשית, כי אנשים אינם מריונטות שמסכימות לעמוד או ללכת בקרבה גדולה מאד, אחד ליד השני, רק משום מבוקשו של אדם. לכן נראה שזה הובא באופן תיאורטי, וכמקרה קיצון, לחיזוק העיקרון לפיו ניתן להקים מחיצה מכל דבר.

(מח)   מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול – כי הקטן אינו מוזהר כלל על איסורי שבת. אם כי מדובר על קטן שטרם הגיע לגיל חינוך, ומביא את המפתח לתומו[7]. גם זו הצעה לא מעשית כל כך. ולמעשה נראה, שאם יש גוי, יבקשו ממנו להביא. כי זו אמירה לאינו יהודי, באיסור דרבנן, לדבר מצוה. ובזמננו, כפי שקיבלנו, אין לנו רשות הרבים מן התורה.

סעיף ח

^דפרוץ מרובה על העומד (מט), אסור, ^האלא אם כן כל פִּרצה מהם פחותה משלשה טפחים (נ).

^דמשנה שם טו, ב. ^הרש"י שם והרמב"ם בפרק טז ממשנה דמקיפין בקנים, שם טז, ב.

(מט)   פרוץ מרובה על העומד – בסעיף הבא נלמד שפירצה עד עשר אמות, אינה מבטלת את המחיצה, כי היא נחשבת פתח. סעיף זה מבהיר כי המחיצה אינה בטילה רק כשהשטח החסום גדול מן הפתוח. כגון אם הוקמה מחיצה באורך שש אמות, ויש שבע אמות פרצה. ושוב שש אמות מחיצה, ושבע אמות פרצה, וכן הלאה. אף שכל פרצה פחותה מעשר אמות, הרי שטח הפתחים יותר מהמחיצות, ומפאת זה אין כאן מחיצה כלל, והמקום כאינו מוקף מחיצות, ודינו כרמלית.

(נ)        פחותה משלשה טפחים – כי פרצה פחותה משלושה טפחים, נחשבת כסגורה.

סעיף ט

^ופרוץ כעומד (נא), מותר בין בשְׁתִי (נב) בין בעֵרֶב (נג); ^זובלבד שלא יהא במקום אחד פרוץ יותר מעשר (נד). אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח.

^ושם בגמרא טז, ב. ^זמשנה שם טו, ב.

(נא)     פרוץ כעומד – כגון שש אמות מחיצה, ושש אמות פרצה, וכן הלאה. היות שאין פרצה יותר מעשר, וסך הפרצות אינו יותר מסך המחיצות, נחשב המקום מוקף מכל עבריו כדבעי.

(נב)     בין בשְׁתִי – כפי שהסברנו, המחיצה הוצבה בצורה אנכית.

(נג)      בין בעֵרֶב – כגון שיש קצת פחות משלושה טפחים אוויר מהרצפה עד החבל, שרוחבו משהו, ונמתח בצורה אופקית. מעליו אוויר בגובה שלושה וחצי טפחים, ומחיצה בגובה שלושה וחצי טפחים. די בכך שבשבע טפחים אלו, העומד והפרוץ שווים. ואין מתחשבים בלבוד, כי אין כאן חסימה ממשית של האוויר, וגם לא פרצה ממשית[8].

(נד)     פרוץ יותר מעשר – כי אז אפילו אם העומד מרובה על הפרוץ, כגון שיש מחיצה של חמש עשרה אמות, ופרצה ברוחב אחת עשרה אמות, ושוב מחיצה של חמש עשרה אמות שהעומד גדול בהרבה מן הפרוץ. עדיין אסור לטלטל, כי פרצה הגדולה מעשר אמות, מבטלת את המחיצה.

סעיף י

^חאם עשה צורת פתח (נה), אפילו לפרצה יתירה מעשר, מותר (נו). ^טואפילו לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן, מותר (נז). ^יוהני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין (נח), אבל בבקעה לא מהני כשכל הרוחות על ידי צורת פתח (נט). ^כולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ס) (ואז מהני אפילו בבקעה בכל הרוחות (סא)) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק).

^חמשנה בריש ערובין. ^טשם יא, ב מסקנת הגמרא אליבא דמתניתא. ^ישם בדברי הרא"ש סימן יג בפירוש השני. ^כטור בשמו בפרק טז.

(נה)     צורת פתח – דין צורת הפתח, במקרים מסוימים, הוא כדין מחיצה. בסעיף הבא יוסבר כיצד יוצרים צורת הפתח.

(נו)       יתירה מעשר, מותר – כי צורת הפתח נחשבת מחיצה גמורה.

(נז)      צורת פתח על גביהן, מותר – לפוסקים רבים, המקום הופך לרשות היחיד מן התורה[9].

(נח)     שיש בהם דיורין – על פי היתר זה, ניתן לטלטל בערים גדולות, שאין סביבם מחיצות אמיתיות, כברוב ערי ישראל. ומשום שמקימים סביב העיר כולה צורות הפתח. שכן ערי ישראל הם כרמלית, והקפתם נעשית לדיורים, כי בכולם דרים תושבים.  אבל היוצאים לטיול וישנים בשטח, לא יוכלו לטלטל, גם אם יוקפו מכל הצדדים בצורות הפתח, כי אינם נחשבים כדרים בקביעות. אבל אם הקימו אוהלים בשטח, זה כבר נחשב מקום מגורים, ודי בהקמת צורות הפתח סביבם. גם בצבא, אם יש בנין של קבע, ניתן להתיר את הטלטול במתחם, באמצעות הקמת צורות הפתח, בכל ארבע הרוחות[10].

(נט)    כשכל הרוחות על ידי צורת פתח – ואף שמן התורה, דינו של מקום זה הוא רשות היחיד, כי צורת הפתח דינה מחיצה גמורה[11], אסרו חכמים לטלטל שם. כי מקום זה, בהעדר דיירים, אינו נראה כרשות יחיד. 

(ס)       עומד מרובה על הפרוץ – לרמב"ם אין תועלת בהקפת בקעה מכל רוחותיה בצורות הפתח, שכן המציאות היא, שמקום זה פרוץ לגמרי. ולא נועדה צורת הפתח אלא, להתיר פרצות יותר מעשר אמות. אמנם להלכה, סומכים על הדעה הראשונה.

(סא)   אפילו בבקעה בכל הרוחות – אם רוב השטח מוקף סביב במחיצות רגילות, ומיעוטו בצורות הפתח, הטלטול במתחם מותר, אף שאין זו דירת קבע.

סעיף יא

(סב) ^למהו צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ^מאפילו אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן עשרה טפחים (סג) ^נויהיו מכוונים כנגד ^סקנה העליון (סד). ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לאחד מהן מן הצד, לא מהני (סה). ^עוצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא (סו), אפילו של קש או של קנים; ^פאבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא, ואפילו גמי (סז) מהני (סח).

^לערובין יא, א. ^משם וכרב נחמן, הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק טז. ^נרמב"ם שם מהא דכפה, ערובין יא, א. ^סממשמעות הגמרא שם, וכן כתב הרא"ש שם. ^עשם בגמרא. ^פשם.

(סב)   הקדמה לסעיף – צורת הפתח מועילה להתיר, כאשר מוקמת צורה המדגימה פתח אמיתי. שהרי בכל מקום שנועד לפתח אמיתי, זוקפים שתי מזוזות, ומשקוף על גבם[12]. 

(סג)    גובה הקנים שמכאן ומכאן עשרה טפחים – זהו גובהה המינימלי של מחיצה.

(סד)   קנה העליון – כשם שבכל פתח, המשקוף ניצב מעל המזוזות, כך גם בצורת הפתח ההלכתית, יש למקם את הקנה העליון מעל הקנים.

(סה)   לא מהני – לא מועיל, ואין כאן צורת הפתח.

(סו)     דלת כל שהוא – ולכן עשבים גבוהים, שאין ביכולתם להחזיק דבר, אינם כשרים לצורת הפתח. אבל חוט שלא נקרע בקלות, ראוי לשמש כקנה עליון. ויש דנים אם הקנה העליון צריך להיות יציב, ולא לנוד ברוח. ומפשטות דברי המחבר נראה שהם כשרים, גם אם הוא  נד ברוח[13].

(סז)    גֶמִי – חוט עשוי מקנה גומא.

(סח)   מהני – מועיל.

סעיף יב

^צכיפה (סט) (פירוש, שער העשוי ככיפה, רש"י), אם יש ברגליה, דהיינו קודם שהתחיל להתעגל, עשרה טפחים (ע), מותרת משום צורת פתח.

^צשם.

(סט)  כיפה – צורת הקנה שעל גב שני הקנים אינה ישרה, אלא קמורה ומעוגלת כקשת.

(ע)       עשרה טפחים – כלומר גובה הקנים האנכיים, הנזקפים משני הצדדים, צריך להיות עשרה טפחים, לכל הפחות.

סימן שסב סעיף א

אילן שענפיו יורדים למטה ואינם גבוהים שלשה מן הארץ, ובמקום שמחוברין לאילן הוא גבוה עשרה. והוא שֶׁיְּמַלֵּא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא יְנִידֵם הרוח.

סימן שסב סעיף ב

תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה

סימן שסב סעיף ד

ספינה שכְּפָאָה לדור תחתיה

סימן שסב סעיף ח סעיף קטן מט

מחיצה בת שש אמות, ובה שבע אמות פרצה. ושוב שש אמות מחיצה, ושבע אמות פרצה

סימן שסב סעיף ט סעיף קטן נג

פרוץ כעומד במחיצת עֵרֶב – פחות משלושה טפחים אוויר מהרצפה עד החבל, מעליו שלושה וחצי טפחים אוויר, ומחיצה בת שלושה וחצי טפחים

סימן שסב סעיף י

נעץ ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן

סימן שסב סעיף יא

צורת הפתח – קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן

סימן שסב סעיף יא

שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן עשרה טפחים ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון

קורה

מונחת בכניסה למבוי

קורה מונחת בין כותלי המבוי

איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל (שסב)

א.     אין המחיצה מתירה לטלטל בתוכה, אלא אם היא יציבה. כלומר, עמידה ברוח מצויה [א].

ב.      יש המכשירים מחיצה, למרות שהיא מתנדנדת ברוח, ובתנאי שתחוזק היטב, בראשה ובתחתיתה [הערה 3].

ג.      מחיצה העומדת מאליה, שלא הוקמה לשם מחיצה, נחשבת מחיצה [ג].

ד.      הקמת מחיצה אפשרית מכל חומר שהוא [ה].

ה.     אם הניח קנים בצורה אופקית,  או בעמידה, שהמרחק בינם אינו יותר משלושה טפחים, הרי זו מחיצה, אבל רק לשטח שגודלו אינו גדול מבית סאתיים, כלומר, עד 5000 אמות מרובעות [ה].

ו.       אם יש במחיצה יותר אוויר ממחיצה, אין זו מחיצה [ט].

ז.      פרצות פחות משלושה טפחים נחשבות סתומות [ח].

ח.     פרצה ברוחב עשר אמות, מבטלת שם מחיצה מרוח זו [ט].

ט.     ניתן לתקן פרצה רחבה כזו, על ידי צורת הפתח. כלומר, אם יוצבו בקצוות הפרצה שני קנים, שגובהם המינימלי עשרה טפחים, ומעליהם קנה שלישי [י].

י.       אין חובה שהקנה העליון יונח דווקא על שני הקנים, אבל הוא צריך להיות ישירות מעליהם [יא].

יא.   לא הונח הקנה ישירות מעליהם, אלא נקשר בצדדיהם, אין זו צורת הפתח [יא].

יב.   נעץ ארבע קנים בארבע רוחות, ועליהם קנה עליון, מותר לטלטל בשטח, ובתנאי שמתגוררים שם [י].

יג.    פתרון זו הופך מרחבים עירוניים לרשות היחיד, ולכן מקיפים אותם בצורות הפתח (נח).