הלכות ערובי חצרות

בסימנים הקודמים למדנו על איסור הטלטול שהטילו חכמים, על מקומות שמן התורה דינם רשות היחיד, אבל בינם לבין רשות הרבים, או לכרמלית, קיימת פרצה. חששו חכמים, שיבואו להוציא ממקומות אלה לרשות הרבים או לכרמלית. על כן חייבו לסגור את הפרצות, באמצעות צורת הפתח או לחי או קורה. מכאן ואילך נלמד על גזירה נוספת שהטילו חכמים והיא, איסור טלטול בחצרות או במבואות[1], בהם מתגוררים יותר מבעל הבית אחד. גם אם יהיו סגורים מכל עבר, או על כל פנים תוגדרנה פרצותיהן כ"חסומות", כפי שלמדנו. הטלת איסור זה נבעה מתוך דמיונם של המקומות המשותפים, לרשות הרבים. כי אם נתיר לטלטל מן הבתים למקומות אלה, ללא ערוב, יחשבו שמותר לטלטל ברשות הרבים^[2]. התרת האיסור תיעשה רק בצירוף כל בני החצר, או המבוי, לכעין משפחה אחת. וזאת על ידי הנחת מאכל, המשותף לכולם, בבית אחד או בחצר אחת. דיני ערוב חצרות מוסברים מכאן ועד סימן שפה. ודיני שיתופי מבואות, מסימן שפו עד סימן שצה. מובן מאליו כי ישנם כמה דינים משותפים לשניהם, ומספר הבדלים בינם. הרעיון המרכזי של הערוב הוא, הערך הגדול ביצירת חיבור וקירבה בין השכנים.

סימן שס"ו

דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו, ובו ט"ו סעיפים.

בסימן זה מובאים הדינים העיקריים של עירובי חצרות. דינים אלו מעשיים ורלוונטיים גם לימינו, כי בכל בית משותף בו דרים מספר בעלי בתים יהודים, הטלטול אסור בשטחים המשותפים, כל עוד לא נעשה ערוב חצרות. ובארץ ישראל הדינים הללו נתונים בדרך כלל, בידי הרב, האחראי על כל ענייני הדת בעיר, כפי שנראה להלן, בדיני שיתופי מבואות. אבל בחוץ לארץ, או בערים שאין בהם ערוב, הדינים הללו מעשיים לכל אדם.

סעיף א

^אחצר שהרבה בתים (א) פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו (ב), דהיינו שגובים פת (ג) מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצרות, שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית, וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית (ד).

^אברייתא שבת ו, א.

(א)   שהרבה בתים – די בשני בתים. דין זה רלוונטי גם לחדר מדרגות המצוי בבניינים של ימינו, שהוא חלק משותף אותו חולקים הדיירים המתגוררים יחד, באותו מבנה.

(ב)   עד שיערבו – האיסור אינו רק מבית לחצר, אלא גם מבית אחד, לבית אחר.

(ג)    שגובים פת – דווקא לחם, ולא מאכלים אחרים, כי הלחם הוא המאכל הבסיסי ביותר. שיעור הלחם שכל דייר צריך לתת, הוא בגודל גרוגרת (תאנה מיובשת בגודל בינוני), כפי שיבואר להלן בעזרת השם, בסימן שסח.

(ד)   וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית – האיסור נובע מכך שמשפחות רבות משתמשות בחצר זו, אך באמצעות הערוב, הפכו כולם לכעין משפחה אחת.

סעיף ב

^ביושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם (ה); אבל שיירא שהקיפוה מחיצה (ו), אין צריכים לערב לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם (ז). הגה: בתים שבספינה צריכים עירוב אף על פי שיש לספינה מחיצות (ח), ואם אין לספינה מחיצות (ט) אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (י) (ב"י בשם שבולי לקט). ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'.

^ברמב"ם בפרק א מהלכות ערובין, וכתב הרב המגיד שהוא מהירושלמי.

(ה)   עד שיערבו כולם – מפני שבכל אוהל או סוכה, מתגוררת משפחה אחרת.

(ו)     שיירא שהקיפוה מחיצה – השיירא היא קבוצה הנוסעת יחד, ממקום למקום.

(ז)    ואין אותם אוהלים קבועים להם – אינם כטריטוריה נפרדת, החוצצת בין איש לרעהו.

(ח)   אף על פי שיש לספינה מחיצות – מחיצות הספינה גורמות לה להיות רשות היחיד. אבל המגורים הנפרדים מגדירים אותה, כחצר משותפת.

(ט)   ואם אין לספינה מחיצות – הרי היא כרפסודה גדולה.

(י)    רק בארבע אמות – כי רפסודה זו מוגדרת "כרמלית".

סעיף ג

^גהבית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן פת (יא). ^דואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה (יב). ^הואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה (יג), לַאֲפוּקֵי  ^ובית שער (יד), אַכְסַדְרָה (טו) ומרפסת (טז). ^זוצריך שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות (יז). ^חואפילו הוא של קטן (יח). ^טואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע, אין להם לשַנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום (יט). ^יואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו (כ). הגה: והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת (כא). וכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף ואין צריך להניח בבית דירה (כב). ועיין לקמן סימנים שפ"ו ושפ"ז (כג).

^גשם בגמרא – ערובין מט, א.  ^דשם וכרבה. ^השם פה, ב. ^ומשנה שם. ^זסוכה ג, א. ^חלפירוש התוספות על וקטן. מט, ב. ^טגיטין נט, א. ^ילפירוש רש"י על וקטן, בערובין שם.

(יא)     אין צריך ליתן פת – הערוב מגדיר את כל דיירי המתחם המשותף כמתגוררים בביתו של זה, ולכן אצלו הונח מאכל כולם. והוא, כיון שכבר מתגורר שם, אינו צריך לתת חלק.

(יב)     ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה – הדבר העיקרי הנדרש מן הערוב הוא, שכולם יכולים לאכול בבית, בו הונח הערוב. אך למרות שאין צורך בלחם שווה פרוטה, שיעורו צריך להיות לפחות גרוגרת, לכל אדם, כמבואר בסימן שסח.

(יג)      בבית שראוי לדירה – כי תכליתו שכל השותפים יוגדרו כמתגוררים באותו בית, ובני אדם אינם דרים בחצר.

(יד)     בית שער – ביתן קטן (בודקה) המיועד לשומר, סמוך לכניסה לחצר. והוא, אינו מיועד לדיור.

(טו)     אכסדרה – מרחב מוקף בשלש מחיצות, ומקורה מעליו. אין זה מתחם מתאים למגורים.

(טז)    ומרפסת – אף היא אינה יאה למגורים.

(יז)      ארבע אמות על ארבע אמות – גודל קטן מכך, אינו נאות לדירה.

(יח)     ואפילו הוא של קטן – מגורי הקטן נחשבים מקום מגורים הולם.

(יט)    מפני דרכי שלום – אם יחדלו מהניח אצלו את הערוב, ללא סיבה, עלול הוא לחוש שחושדים בו, שמא הוא גונב מן הערוב לעצמו.

(כ)       קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו – מלקט הערוב אינו צריך להיות בר דעת, כי אינו עושה כל קנין, רק גובה את המאכל מכל הדיירים.

(כא)    להניח העירוב בבית הכנסת – אף שאינו מתחם מגורים. הטעם לכך, מוסבר מיד.

(כב)    ואין צריך להניח בבית דירה – סימן זה עוסק אמנם בדיני עירובי חצרות, ורק בסימנים הבאים נלמד על שיתופי מבואות. אך כיון שהוזכר דין זה ברמ"א, נרחיב מעט אודותיו.

שיתופי מבואות נעשים כדי להתיר טלטול במבוי, אליו פתוחות חצרות. בהמשך נלמד, כי הואיל והוא מתיר חצרות, אין מניחים אותו בבית, אלא בחצר. בניגוד לדעת המחבר, סבור הרמ"א (בסימן שפז) שאם עשו שיתופי מבואות, אין צורך בעירובי חצרות. לכן ניתן להניחו בבית הכנסת, בו מתכנסים יחד כל תושבי המבוי. אלא יש לעשות עירובי חצרות מלבד שיתופי מבואות.

למעשה, נוהגים היום לסמוך על דעת הרמ"א, כי ערי ישראל מסובבים בצורות הפתח, על כן הן מוגדרות רשות היחיד. וכדי להתיר את הטלטול בכל מבואות העיר, די בהנחת ערוב אחד, לכל תושבי העיר. חשוב לציין כי דברי הרמ"א כאן נוגעים רק אם אכן עשו שיתופי מבואות, ורק לחצר שבמבוי. אבל בחצר או בחדר מדרגות, המהוה מתחם משותף לכמה דיירים, ולא הותר בו הטלטול, יש לעשות ערוב רגיל, אותו יש להניח באחד הבתים.

(כג)     ועיין לקמן סימנים שפ"ו ושפ"ז – שם מוסברים דיני שיתופי מבואות.

סעיף ד

^כצריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חִלְקוֹ ונתנוֹ בשני כלים אינו עירוב (כד) אלא אם נתמלא האחד, ואז מותר (כה); ^לוהוא שיהיו שני הכלים בבית אחד (כו).

^כערובין מט, א. ^להרב המגיד, ושכן נראה מהגמרא שם ובשם רשב"א.

(כד)    אינו עירוב – כי נראה שהמשפחות לא התגבשו, ונותרו מפולגות.

(כה)    ואז מותר – כי ניכר לכל שהנחתו בשני כלים נעשתה משום שלא נותר מקום בראשון, ולא מפאת פיצול המשפחות זו מזו.

(כו)      שני הכלים בבית אחד – לולי כן, נראה שהמשפחות פרודות.

סעיף ה

^מצריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו (כז), ואם מקפיד אינו עירוב; ^נלכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת (כח).

^משם וכרב יהודה אמר שמואל. ^נהמרדכי והרא"ש שם ושאר פוסקים.

(כז)     אם יאכלנו חבירו – כי כל ענין של העירוב הוא חבֵרות נוחה ונעימה.

(כח)    שתיקן לצורך שבת – כי זה שהכין את הערוב לצורך מאכלי השבת, יקפיד אם יאכלוהו. למעשה, נהגו לערב עם מצה, כי יש בה יתרון, שאינה מתקלקלת[3].

סעיף ו

^סאין מערבין בפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה, אבל בשלימה, אפילו קטנה מאד מערבין (כט), ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם ^עכשיעור (ל). ^פומיהו אם נוטל ממנו כדי חלת נחתום, שהוא אחד מארבעים ושמונה (לא), מערבין בה ^צאפילו לא היתה טבולה לחלה (לב). ^קואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה האחד בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה, אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה (לג). הגה: ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם (לד) היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם (לה); ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהלכות עירובין). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו. וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג' (לו). ואף על פי שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה (לז), אפילו הכי הוי עירוב (לח) דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם (לט) ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה (מ), כן נראה לי.

^סמשנה שם פ, ב וכרבי יהושע. ^ענתבאר בסימן שסח ס"ג. ^פשם בגמרא פא, א. ^צהרא"ש שם. ^קשם בגמרא.

(כט)   אפילו קטנה מאד מערבין – מסירת נתח במקום פת שלימה, נראית כמסירת שיירי מאכל, והעושה כן מזלזל כביכול בכולם, מה שגורם למחלוקת. לכן קבעו חכמים, שיינתן רק לחם שלם.

(ל)        שיהא בהם כשיעור – בסימן שסח נראה, כי על כל אחד לתת פת בגודל גרוגרת, לכל הפחות. ושם נסביר בעזרת השם, מה הוא גודלה של הגרוגרת.

(לא)    אחד מארבעים ושמונה – כלומר פרס חתיכה קטנה מהלחם, ששיעורה אחד חלקי ארבעים ושמונה (1/48). הסיבה שניתן למסור לחם שלם שניטל ממנו פרוסה זו, משום שהאופה מפריש שיעור כזה מעיסתו ונותנה לכהן, לקיום מצוַת חלה. כשיינתן לחם זה לעירוב, ללא חתיכה קטנה זו, שגודלה הוא כ 1/48, יחשוב המקבל שהופרשה למצות חלה, ולא תיגרם איבה.

(לב)     לא היתה טבולה לחלה – הופרשה כבר חלה מתוך עיסה זו. והפיסה שנמסרה לצורך ערוב, אינה "חלה". ובכל זאת, סבור המקבל שזו פרוסה שהופרשה למצווה, ואינו מקפיד.

(לג)     מערבין בה – אם פיסה זו נראית שלימה, לא נראה כל זלזול, והדבר לא יגרום למחלוקת.

(לד)     הא דאין מערבין רק בפת שלם – הפירוש הראשון הוא, שכל משתתפי הערוב יתנו פת שלימה. עתה מציע הרמ"א פירוש אחר, לדין זה.

(לה)    יהיה פת שלם – כלומר, ייאפה מקמח הניתן מכל השותפים.

(לו)      לקמן סי' שס"ח סעיף ג' – יש להכין שיעור גרוגרת לכל אחד, עד שמונה עשר משתתפים. או שמונה עשרה גרוגרות, כשמספר המשתתפים גבוה משמונה עשר. ההיגיון שבכך הוא, שכל עוד ואין כמות מכובדת, יש צורך להכין גרוגרת לכל אחד. אבל אם כבר יש שמונה עשר גרוגרות, שנחשבים יחד כסעודה של ממש, די בהם, כסימן להשתתפות כולם בארוחה.

(לז)     ולא נעשה מכולו חלה – כי נאספה כמות קמח, יותר מן הנדרש.

(לח)    אפילו הכי הוי עירוב – ואף שלא עשו שימוש בקמח של מי מהמשתתפים, אין אומרים שהוא מקפיד.

(לט)    דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם – בהמשך נלמד כי ניתן להסתפק באחד שמזכה את לחמו עבור כולם, ועושה את העירוב בשמם. וכשם שזה מועיל, גם קמח שלא בא כולו לידי שימוש, מועיל לעירוב.

(מ)       ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה – כל אחד נתן את קמחו על דעת שישתמשו בו. וגם על דעת, שאם אין בו צורך, לא ישתמשו בו. לכן אין כאן איבה, כי כך מקובל בחֶברה.

סעיף ז

^ראם אחד מזכה לכולם (מא) יכול לערב בפרוסה (מב).

^רהרא"ש והמרדכי ושאר פוסקים.

(מא)   אחד מזכה לכולם – בסעיף ט נראה, כי יש אפשרות שאחד הדיירים ייקח לחם משלו, בשביל כל הדיירים, ויזכה להם אותו, על ידי אדם אחר.

(מב)    יכול לערב בפרוסה – ברור שאין איבה במקרה זה, בו עשה היחיד ערוב בפת, כשיעור הנדרש לכולם.

סעיף ח

^שמערבין בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן (מג).

^ששם בגמרא פא, א.

(מג)    לא בפת דוחן – אין חובה שהלחם יהא מחמשת מיני דגן, עליהם מברכים המוציא. אלא ניתן להניח לחם מקמח אורז או עדשים, הנחשבים מתאימים לערוב, כי היו רגילים לאכול בסעודות לחם, מאורז ועדשים. מה שאין כן לחם מקמח דוחן, שלא היה מקובל כמאכל שבשגרה.

סעיף ט

(מד) ^תאם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי (מה), ובלבד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ להם על ידי אחר (מו), וכשזוכה בו ^אצריך להגביהו מן הקרקע טפח (מז), ^בוצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך (מח); ^גויש אומרים שאף על פי שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב בית דין מתנה עליהם (מט). ^דואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור (נ), צריך להוסיף מחמתן.

^תמשנה שם עט, ב. ^אשם בגמרא. ^בהרב המגיד בפרק א מהלכות ערובין (ה"כ) בשם הרשב"א. ^גריטב"א בשם רבו. ^דשם.

(מד)    הקדמה לסעיף – גביית הלחם מכל דייר כרוכה בטרחה, וכאן מובאת הצעה להקל על ההליך. הצעה זו מתבססת על הכלל "זכין  לאדם שלא בפניו" שפירושו, ניתן לעשות קנין עבור חברו, אם זה לטובתו, למרות שהחבר לא ביקש. ומשום שברור לנו, כי כולם רוצים את העירוב. הדבר דומה לבני אדם הממנים שליח, שיפעל לטובתם.

(מה)   שפיר דמי – כלומר, די באחד המתנדב לתת לחם, כשיעור הנדרש לכולם.

(מו)     שיזכנו להם על ידי אחר – כיון שכל דייר צריך להשתתף, יש להקנות לכל אחד לחם, כשיעור הנדרש. פעולה זו מבוצעת, באמצעות הכלל המשפטי הקובע "זכין לאדם שלא בפניו". אך לשם כך יש צורך באדם שלישי, וברגע שהלה יעשה קניין לטובת הזוכים, כגון הגבהת המאכל, הלחם יהפוך להיות שייך לזוכים.

(מז)     צריך להגביהו מן הקרקע טפח – זהו מעשה הקִניין. ואין צורך להגביהו דווקא מן הקרקע, אלא ניתן להגביהו גם מידו של חברו.

(מח)   ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך – המזכה לכולם, צריך לזכות גם עבור הדיירים הנוכחים עתה, וגם לאלה שיתווספו בעתיד. לבל יצטרכו לעשות זאת מחדש, כל שבוע. למעשה, נהוג לעשות זאת פעם בשנה, בשבת שלפני פסח.

(מט)   לב בית דין מתנה עליהם – לב בית דין הוא ביטוי למעשים הלכתיים, שאם ייעשו ללא הכוונות הנדרשות, עדיין יועילו, מאחר וההוראות ההלכתיות בוצעו במלואם, כפי שקבעו חכמים.

(נ)        לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור – על השיעור הנדרש נלמד בסימן הבא. אם בעת הנחת העירוב היה שיעור כנדרש לכל הדיירים, ובהמשך התמעט, נותר היתר הטלטול על כנו. אך מלמדנו המחבר, שקולא זו שייכת רק, אם אחר התמעטות השיעור, לא נוספו דיירים. אבל אם בעת הגעת דיירים חדשים לא היה בערוב שיעור כנדרש גם עבורם, יש לעשות ערוב חצרות מחדש.

סעיף י

^הכשמזכה להם על ידי אַחֵר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים (נא), ^ואפילו אם אינם סמוכים על שלחנו (נב), ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים (נג); אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו (נד), ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים (נה), ^זועל ידי אשתו (נו) אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר (נז). ^חויש אומרים (נח) שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים (נט), ולא על ידי בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה (ס), ^טולא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות (סא) או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך (סב) ואפילו יש לה בית בחצר (סג); אבל מזכה על ידי בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו הוא קטן (סד), ועל ידי בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו (סה), ועל ידי אשתו שאינו מעלה לה מזונות (סו), אפילו אין לה בית בחצר. ^יולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר (סז). הגה: ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בערוב (סח). וכן גדול שיש לו אשה, אף על פי שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו (סט) (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו). ואפילו לכתחלה. ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת (ע), אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (עא) (כל בו).

^המשנה שם (עט, ב). ^וטור בשם רמב"ם בפרק א ה"כ ושאר פוסקים. ולא דמי למציאה בחושן משפט סימן ר"ע ס"ב, דשם אין האב זוכה אלא כדי שלא תהא לו איבה כיון שהבן סמוך על שולחנו, אבל במה שהאב רוצה לזַכות לאחרים על ידי בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא. רמב"ן בתשובה בסימן ריג. ^זהרי"ף והרמב"ם והר"ן בפרק ב דביצה וכרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר וסברי שיש לאשה קנין בלא בעלה, ושאר פוסקים. ^חהרא"ש שם בערובין ושאר פוסקים כרבי יוחנן בבבא מציעא יב, ב. ^טכדמוקי לה בשלהי נדרים פח, ב. ^יטור.

(נא)     לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים – כי הם נחשבים כמוהו עצמו, מאחר וכל דבר שנקנה על ידם, שייך לו.

(נב)     אינם סמוכים על שלחנו – כלומר, למרות שחיים באופן עצמאי, ואינם זקוקים לתמיכתו הכספית, הרי כל דבר שנקנה על ידם, שייך לאביהם.

(נג)      עבדו ושפחתו הכנענים – מאחר והם בבעלותו, דומה פעולתם לפעולה שלו עצמו, לכן צריך לזכות על ידי אחר.

(נד)     אפילו סמוכים על שלחנו – כי הם עצמאיים, וכשעושים מעשה קנין, אין הוא נחשב מעשה האב.

(נה)     אפילו הם קטנים – עבד ישראל אינו בבעלות אדונו, ויש לו קניינים עצמאיים, למרות היותו קטן.

(נו)       ועל ידי אשתו – יכולה אשתו לעשות קניינים באופן עצמאי, שבעלה לא יזכה בהם. ואינה דומה לקטנים, שאין קניינם קנין.

(נז)      ואפילו אין לה בית בחצר – ניתן לחשוב שכיון שאשתו כגופו, לא תוכל לזכות לאחרים. אכן למרות שהוא דואג למזונותיה, ולמרות היותם גרים יחד, היא עדיין יכולה לזכות לאחרים, כי היא נחשבת אישיות בפני עצמה.

(נח)     ויש אומרים – לשיטה זו, היכולת להקנות לאחרים את העירוב מצויה רק ביד אדם עצמאי, שאינו תלוי באחרים. ובעל העירוב, הרוצה לזכותו לאחרים, זקוק לאדם נפרד ושונה, שאינו מזוהה עמו. לפי גישה זו,  אין כאן שאלה של גיל, אלא של תלות, וכפי שמיד יפורט.

(נט)    אפילו הם גדולים – מאחר והם תלויים באביהם, לפרנסתם.

(ס)       כל זמן שלא בגרה – מבחינה משפטית, זכאי אביה לקבוע עבורה אפילו את האדם אליו תינשא[4].

(סא)   שמעלֶה לה מזונות – לכן היא מוגדרת כתלויה בו, לפחות לגבי דין עירוב.

(סב)   צאי מעשה ידיך במזונותיך – ההלכה מחייבת את הבעל, לספק לאשתו את כל תזונתה. וכנגד זה, הוא זכאי לשכר עבודתה. אם הוסכם שמשכורתה תישמר לעצמה, והבעל לא יזון אותה, היא עדיין נחשבת כתלויה בו. מאחר וכספי משכורתה נשמרים על ידה, לרכישת מזונות שבעלה חייב בהם. נמצא כי למעשה, בעקיפין, היא אכן ניזונה ממנו.

(סג)    ואפילו יש לה בית בחצר – מאחר והיא סוף סוף תלויה בו, למזונותיה.

(סד)   אפילו הוא קטן – כי אינו תלוי בו.

(סה)   בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו – גם היא אינה תלויה בו.

(סו)     אשתו שאינו מעלה לה מזונות – מלבד זאת, היא גם שומרת את מעשי ידיה (משכורת שלה) לעצמה, ואינה תלויה בו.

(סז)    טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר – ולהחמיר שרק בן או בת שבגרו, ואינם זקוקים כלל לתמיכתו הכספית של אביהם. או אשתו שאינה מתגוררת בביתו, ואינה ניזונה ממנו, רק הם יוכלו לזכות לאחרים.

(סח)   סומכין על דברי המיקל בערוב – ואפשר להקל גם בבנו הקטן, שיקנה עירוב לאחרים, אם אינו תלוי באביו. ולאפשר גם לגדול התלוי באביו, וגם לאשתו, אפילו שמקבלת ממנו מזונות[5].

המחבר אף הוא מסכים לקולא זו[6].

(סט)  מזכין על ידו – כי עובדת היותו נשוי, מגדירה אותו כעצמאי[7].

(ע)       לאותם שזיכה להם קודם השבת – כי מאחר ו"זכין לאדם שלא בפניו", ניתן לעשות קנין לטובת החבר. למרות שהחבר לא ביקש, ואף אינו יודע מכך.

(עא)    אם מודיעם בשבת מותר לטלטל – יש להודיעם לכל הפחות בשבת, כדי שידעו שעירבו עבורם, ויורשו לטלטל.

סעיף יא

^כבני חבורה שהיו מסובין לאכול וקָדַש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב (עב); ^לוהוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב, אבל בחצר, לא (עג). (הוא הדין אם יש להם פת בשותפות באחד מן הבתים סומכין עליו משום עירוב (עד)).

^כערובין פה, ב כלישנא קמא. ^לשם אוקימתא דרבה.

(עב)    סומכין עליה משום עירוב – אף אם הלחם שייך רק לאחד מהם, ומשום שהרשה לכל חבריו לאכול ממנו, והם אכן מאוחדים כמשפחה אחת.

(עג)     אבל בחצר, לא – את עירוב החצרות יש להניח רק בבית, ואלה הרי סועדים בחצר.

(עד)    סומכין עליו משום עירוב – גם אם לא הונח שם כעירוב, ומשום שכל ערוב תכליתו לשתף את דיירי החצר ולחברם. ואם הם באמת שותפים, אין ערוב טוב מזה.

סעיף יב

^מאפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו (עה).

^ממרדכי פרק ד דערובין. 

(עה)    יכול לערב בעדו – כי עליו לפעול לטובת הקטן, וכאן טובת הקטן היא, שיוכל להוציא כליו לחצר.

סעיף יג

^נמצוה לחזור אחר עירובי חצרות (עו).

^נטור בסימן שצה מעובדא דתרי גברי רבנן, ערובין סח, א.

(עו)      לחזור אחר עירובי חצרות – כדי שיוכלו לטלטל, ויהיה בכך עונג שבת.

מכאן למדו הפוסקים שמצוה להקים סביב כל ערי ישראל מחיצות או צורות הפתח, כי זה התנאי המקדים, להתרת הטלטול.

סעיף יד

^סמברך על מצות עירוב (עז).

^סשם בטור ורמב"ם בפרק א מהלכות ערובין.  

(עז)     מברך על מצות ערוב – היה מקום לחשוב שהערוב אינו מצוה, אלא פתרון שיצרו חכמינו, כדי לאפשר לבני אדם לטלטל. אך למעשה, הורו חכמים כי הנחת הערוב מצוה היא, משום שהוא זה הגורם לתושבים להכיר כי אין לטלטל ברשות הרבים, שהרי אפילו בחצר אין היתר לטלטל מן הבתים לולי הערוב, לכן יש לברך עליה.

סעיף טו

^עאימתי מברך, בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה שמזכה להם, ואומר: ^פבְּהָדֵין עֵירוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָן לְאפּוּקֵי וּלְעַיוּלֵי (עח) מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית לכל הבתים שבחצר. ^צואם גָבו העירוב ולא בֵּרכו עליו, אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל (עט).

^עשם ושם. ^פנוסח שיבולי לקט. ^צבית יוסף.

(עח)    לאפוקי ולעיולי – תרגום: בערוב זה, יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס.

(עט)   אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל – זהו כלל גדול בכל המצוות, שברכת המצווה אינה מעכבת את קיומה. כלומר, אם עשה אדם מצווה, ולא ברך עליה, התקיימה חובתו.

דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו (שסו)

א.     בכל בית משותף בו דרים לכל הפחות שתי משפחות, הטלטול אסור בחצר ובשטחים המשותפים, כל עוד לא נעשה עירוב חצרות [א].

ב.      בארץ ישראל הדינים הללו נתונים בדרך כלל, בידי הרב, האחראי על כל ענייני הדת בעיר [הק].

ג.      אבל בחוץ לארץ, או בערים שאין בהם עירוב, הדינים הללו מעשיים לכל אדם [הק].

ד.      העירוב הוא גביית פת מכל בית ובית, הניתן באחד מבתי החצרות. על ידו נחשבים הדיירים כולם כדרים באותו בית, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו בית [א].

ה.     יושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוהו במחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל, עד שיערבו כולם [ב].

ו.       העירוב הוא דווקא בלחם, ולא במאכל אחר. [א]

ז.      הבית בו מונח העירוב, אינו צריך לתת חלקו [ג].

ח.     צריך להניח העירוב באחד הבתים ולא בחצר [ג].

ט.     השיעור של הלחם הוא כגרוגרת לכל משפחה, ולא משנה ערכו [ג].

י.       העירוב צריך להיות שלם, כמו לחמניה, ולא פרוסה [ו].

יא.   צריך לאסוף את כל הלחמים בכלי אחד. ואם אין מקום בכלי אחד, מוסיף כלי שני, ומניחו בסמוך לכלי הראשון [ו].

יב.   במקום לאסוף מכל משפחה, יכול אחד הדיירים לקחת לחם משלו, שיש בו גרוגרת לכל משפחה. ומזכה לכולם על ידי אחר, ועושה עירוב בשביל כולם [ט].

יג.    האדם שמזכה לכולם צריך להגביה את העירוב טפח, לטובת כל בני החצר, וגם עבור אלו שאולי יתווספו [י].

יד.   אין לזכות על ידי בניו ובנותיו, אפילו גדולים, הסמוכים על שולחנו, ולא על ידי אשתו [יא].

טו.   מצוה לדאוג לעירוב, ולאפשר לאנשים לטלטל בחצר [יג].

טז.  מכאן למדו הפוסקים שמצוה להקים סביב כל ערי ישראל מחיצות או צורות הפתח, כי זה התנאי המקדים, להתרת הטלטול (עג).

יז.    בעת הנחת העירוב, מברכים על מצות העירוב [יד].

יח.   אחר הברכה אומרים "בעירוב זה, יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומן הבתים לבתים" [טו].

יט.   העירוב חל, גם אם לא נאמרה ברכה.