הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ח

דין חצירות הפתוחות זו לזו, ובו ה' סעיפים.

בסימן זה נלמד על כלל חדש והוא "רגל האסורה במקומה, אוסרת. אבל רגל המותרת במקומה, אינה אוסרת". וזה פירוש הכלל: כאשר פתוחות שתי חצרות זו לזו, והחיצונית שבהן פתוחה לרשות הרבים, תושבי הפנימית עושים בהכרח שימוש בחיצונית, בדרכם לרשות הרבים, ובכך מוגדרת החיצונית כמשותפת לפנימית. כדי להתיר את הטלטול מבתיהם לשתי החצרות, עליהן לערב יחד. אמנם השימוש של הפנימית בחיצונית, אינו יותר ממעבר בשטחה. ואם הותרה לפנימית הוצאת כלים מן הבתים לחצר (לאחר שעירבו ביניהם), הרי הם עושים שימוש מלא בחצרם. ומעברם בחיצונית, ביחס לשימושם בפנימית, אינו שימוש חשוב. ועל כן אינם אוסרים על החיצונית (אם תושביה עירבו ביניהם). היתר זה נקרא "רגל המותרת במקומה, אינה אוסרת". ואולם הוצאת כלים ששבתו בבית, מחצר אחת לשניה, אינה מותרת.

במקרה שנאסרה על הפנימית הוצאת כלים מבתיהם לחצרם (כשלא עירבו תושבי הפנימית ביניהם), רמת השימוש בשתי החצרות השתוותה. כי הפנימית אף היא משתמשת בחצרה כמעבר בלבד, אל החיצונית. וכשלא עירבה הפנימית עם החיצונה, גם אם תושבי החיצונה עירבו ביניהם, עדיין חל עליהם איסור טלטול, אפילו מביתם לחצרם, מאחר והשימוש בה משותף לשתי החצרות. מצב זה הוא "רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה".

סעיף א

^אשלש חצירות פתוחות זו לזו ^בופתוחות לרשות הרבים (א), ועירבה כל אחת מהחיצונות עם האמצעית (ב), והחיצונות לא עירבו יחד, החיצונות אסורות זו עם זו (ג) והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה (ד). ^גבמה דברים אמורים, כשנתנה ^דאמצעית עירובה בזו ועירובה בזו (ה), ^האו שנתנו החיצונות עירובן באמצעית בשני ^ובתים (ו), אבל אם נתנו שתי החיצונות עירובן באמצעית בבית אחד, שלשתן מותרות זו עם זו (ז).

^אמשנה ערובין מה, ב וכרבי שמעון שם מט, ב. ^בשם מ"ז ^גשם בגמרא מח, א. ^דדדמיא אמצעית כאילו דרה בהם ואין דיורי חיצונים באמצעית. ^השם בגמרא. ^ודהשתא לא מיחברי חיצונים בהדדי.

(א)       ופתוחות לרשות הרבים – כל חצר פתוחה לרשות הרבים, ואין התושבים זקוקים לחלוף בשאר החצרות, בדרכם לרשות הרבים. אם כל חצר עירבה לעצמה, רשאים המה לטלטל מביתם לחצרם, אבל לא לחצרות אחרות, שלא עירבו עמם.

(ב)       עם האמצעית – במצב זה, רשאים בני החיצונה לטלטל כלים ששבתו בבית, גם לחצר האמצעית.

(ג)        החיצונות אסורות זו עם זו – כי הן לא עירבו ביניהן.

(ד)       והן מותרות עמה – מאחר ועירבו יחד, הן הפכו לחצר אחת.

(ה)       עירובה בזו ועירובה בזו – ובכך התחברה עם כל אחת מן הצדדיות, אבל האחרות, לא חוברו זו עם זו.

(ו)         באמצעית בשני בתים – של האמצעית, והראו בכך ששתי החצרות החיצוניות לא יתחברו יחד.

(ז)        שלשתן מותרות זו עם זו – כי עירוב זה מחבר את שלושתן יחד.

סעיף ב

^זשתי חצירות זו לפנים מזו, ופנימית פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי (ח), ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה (ט), אם עירבה פנימית לעצמה ולא החיצונה (י), או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מהחיצונה ולא עירב (יא), פנימית מותרת (יב) והחיצונה אסורה (יג). עירבה חיצונה ולא פנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מהפנימית ולא עירב (יד), ^חשתיהן אסורות (טו). עירבה כל אחת לעצמה, כל אחת מותרת בחצרה (טז).

^זמשנה שם עה, א ובגמרא. ^חדרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.

(ח)       והחיצונה למבוי – לפנימית אין פתח ישיר למבוי.

(ט)       דריסת רגל על החיצונה – כלומר, תושבי הפנימית היוצאים חוצה, חולפים בהכרח בחיצונה.

(י)        ולא החיצונה – הואיל וכך, נאסרו דיירי החיצונה להוציא מבתיהם לחצר.

(יא)     ושכח אחד מהחיצונה ולא עירב – על כן נחשבת החיצונה כחצר שלא עירבה.

(יב)     פנימית מותרת – כי דייריה עירבו. אבל אסורה להוציא לחצר החיצונה.

(יג)      והחיצונה אסורה – כי לא עירבו.

(יד)     ושכח אחד מהפנימית ולא עירב – והרי זה כאילו הפנימית לא עירבה.

(טו)     שתיהן אסורות – הפנימית אסורה, כי תושביה לא עירבו. והחיצונה אסורה, כי שטחה משמש את תושבי הפנימית בחלפם בה, ודומה הדבר כאילו החיצונית חלק מן הפנימית. והיות שלא עירבו יחד, אסור לכולם לטלטל גם בחיצונה. בהלכה כינו זאת "רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה".

(טז)    כל אחת מותרת בחצרה – כי בכך הביעו רצון להישאר פרודים. התוצאה היא, שהפנימית אינה אוסרת על החיצונה, מאחר וכביכול נפרדה ממנה. ואינה זקוקה לחיצונה, כי יכולה להוציא את חפציה לחצרה. ובהלכה זה נקרא "רגל המותרת במקומה, אינה אוסרת שלא במקומה".

סעיף ג

(יז) ^טעירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה (יח), ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות (יט) עד שיבטל רשותו (כ). ואם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות (כא). אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ^יפנימית מותרת (כב).

^טשם במשנה ובגמרא. ^ידכיון דעירובה אצלה, יכולה להסתלק מהחיצונה, דאמרה לתיקוני שיתפתיך ולא לעוותי, וסוגרת הדלת ומשתמשת לעצמה. 

(יז)      הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף עלינו להרחיב מעט במושג "ביטול רשות", עליו נלמד בסימן שפ, בעזרת השם. תושב חצר שלא השתתף בערוב, אוסר על כל בני החצר להוציא כלים מהבתים אליה. עם זאת, אם יבטל את רשותו בחצר, כלומר, יגיד שנותן לדיירים את חלקו בחצר, הרי הוא הופך לכעין אורח, השוהה ברשות אחרים. האורח, אינו אוסר הוצאה מן הבית לחצר. אבל הוא עצמו אסור בהוצאה מביתו לחצר, כי אם יוציא, יביא להסרת ביטולו.

(יח)     ונתנו עירובן בחיצונה – אם דיירי שתי החצרות עירבו, רשאים כולם להוציא מבתיהם לשתי החצרות.

(יט)    שתיהן אסורות – כי הערוב מתיר לטלטל רק אם כולם עירבו. ואם אחד לא עירב, הערוב בטל לכולם.

(כ)       עד שיבטל רשותו – לאחר שיבטל את רשותו, ההוצאה מביתו לחצר אסורה עליו. וכלפי האחרים, הרי הוא כאילו אינו, ויכולים הם להוציא מבתיהם לשתי החצרות.

(כא)    שתיהן אסורות – כמו שלמדנו, שכולם צריכים לערב. ואם לא יבטל רשותו, הרי זה כאילו אין ערוב.

(כב)    פנימית מותרת – להוציא מן הבית לפנימית, ולא לחיצונית. משום שאצלם עירבו, והם כביכול אומרים, עירובינו עם החיצונה מטרתו להתיר טלטול מבתינו אליה. אם כן, מוותרים אנו על כך, והחיצונה תיעשה כאינה שותפה לעירוב. וויתור זה מתיר את הטלטול לפנימית. אך בני החיצונה עדיין אסורים לטלטל, כי אחד מהם לא עירב.

היכולת לנתק את החצר הפנימית מחיבורה לחיצונית קיים, רק במקרה הנזכר במחבר, בו הושם העירוב בתוכה. אך אילו הונח בחיצונה, לא הפנימית יכולה להתנתק, מאחר והעירוב קושר אותה, בהכרח, אל מקום השמתו. ולא החיצונה יכולה להתנתק, מאחר ודיירי הפנימית חולפים בשטחה. וזה מה שנקרא "רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה".

סעיף ד

^כאם יחיד דר בפנימית (כג) ויחיד בחיצונה (כד), או שנים בחיצונה, ועירבו (כה), אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה (כו). הגה: והוא הדין רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב (כז), כדרך שנתבאר לעיל סימן ש"ע (כח) (המגיד פ"ד).

^כשם במשנה.

(כג)     יחיד דר בפנימית – ורשאי להוציא מן הבית לחצר, גם ללא עירוב.

(כד)    בחיצונה – גם זה רשאי להוציא מביתו לחצרו, ללא עירוב.

(כה)    ועירבו – השנים שבחיצונה ערבו יחד, ובכך התירו את ההוצאה מביתם לחצרם.

(כו)      אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה – אף על פי שלא נעשה עירוב בין הפנימית לחיצונה, הפנימית הרי מותרת לטלטל במקומה. הלכך, אין הדייר הפנימי אוסר שלא במקומו. עם זאת, ההוצאה מביתו לחצר החיצונה אסורה.

(כז)     "רבים שהם כיחיד, ואינן צריכין לערב – כגון רב ותלמידיו.

(כח)    לעיל סימן ש"ע – סעיף ו.

סעיף ה

^לשלש חצירות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת (כט), אף על פי שרבים דורסים בחיצונה (ל), אינם אוסרים, שכל אחת מותרת במקומה (לא). ואם היו שנַים בפנימית ולא עירבו (לב), הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה (לג). זה הכלל: רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה; ורגל המותרת, אינה אוסרת שלא במקומה.

^לשם בגמרא וכשמואל. הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין.

(כט)   ויחיד בכל אחת – כל אחד רשאי להוציא מן הבית לחצרו.

(ל)        שרבים דורסים בחיצונה – כי דיירי הפנימיות, חולפים תדיר בחיצונה.

(לא)    שכל אחת מותרת במקומה – על פי הכלל שרגל המותרת במקומה, אינה אוסרת. אבל אינם רשאים לטלטל מביתם, לחצרות הסמוכות.

(לב)     שנַים בפנימית ולא עירבו – ונאסרה ההוצאה מביתם לחצרם.

(לג)     שבאמצעית ושבחיצונה – כי רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה, כמו שהסברנו בסעיף ב.