הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ט דין חצרות ובתים ביניהם

סימן שע"ט

דין חצרות ובתים ביניהם, ובו ב' סעיפים.

 

 

להבנת הסימן נזכיר מספר כללים:

א.     בית שער הוא מבנה המשמש למעבר, בכניסה אל הבית, ומבחינה הלכתית אינו מוגדר בית. הלכך אינו אוסר, ואין תועלת בהנחת ערוב בתוכו.

ב.      הבית בו מונח הערוב, אינו צריך לתת פת.

ג.      יש להניח את הערוב באחד הבתים המשתתפים בערוב.

סעיף א

אשתי חצרות (א) ושלושה בתים ביניהם פתוחים זה לזה (ב) ורוצים לערב יחד (ג), חצר זה בא דרך בית שאצלו ונותן עירובו בבית שבאמצע, וכן עושָה השנייה (ד), ומותרים בשלשתן; שכל בית שאצל החצר חשוב לו כבית שער ואין צריך ליתן פת (ה), והאמצעי הוא בית שמניחין בו עירוב ואין צריך ליתן פת (ו).

אגמרא ערובין עה, ב.

 

(א)       שתי חצרות – שבתים רבים פתוחים לתוכם.

(ב)       פתוחים זה לזה – בין שתי החצרות, ניצבים שלושה בתים. שנים פתוחים לחצר הסמוכה אליהם, והאמצעי פתוח לשני הבתים, שבשני עבריו. וכדי להיכנס אל האמצעי, יש לחלוף באחד משני הבתים, שבינו לבין החצר. מציאות זו מחשיבה את הסמוכים לחצר כבית שער, מאחר וחולפים בתוכם, בדרך לבית האמצעי.

(ג)        ורוצים לערב יחד – שתי החצרות עם כל הבתים שלצידם, כולל זה האמצעי.

(ד)       וכן עושָה השנייה – אם שתי החצרות יניחו את עירובן באמצעי, הם יחוברו כולם לשטח אחד. אבל בשתי הבתים שבין האמצעי לשתי החצרות, לא ניתן להניח, כי הם נחשבים בית שער.

(ה)       ואין צריך ליתן פת – כי דרכו נכנסים לבית האמצעי.

(ו)         ליתן פת – כפי שהזכרנו בהקדמת הסימן.

 

 

סעיף ב

בשתי חצרות ושני בתים ביניהם (ז) ולא עירבו יחד אלא כל אחת לעצמה (ח), ובא מן חצר זה דרך בית שאצלו, והניח עירובו בבית שאצל השני (ט), וכן עשה השני שגם הוא הניח עירובו בבית הסמוך לחצר האחרת (י), לא קנו עירוב; שכל אחד הניח עירוב בבית שער של חצר אחרת (יא).

בשם עו, א בעיא ונפשטא.

 

(ז)        ושני בתים ביניהם – ובין שני הבתים, יש פתח.

(ח)       כל אחת לעצמה – על כן הבית המרוחק מן החצר, אינו נחשב חלק מן הערוב.

(ט)       והניח עירובו בבית שאצל השני – שהוא, כאמור, אינו מחובר לחצר זו.

(י)        הניח עירובו בבית הסמוך לחצר האחרת – נמצא שכל ערוב הונח בבית שאינו שייך לחצרו.

(יא)     של חצר אחרת – כוונת המחבר לומר, שאם הבית המרוחק ייחשב כבית שער של הבית הסמוך לחצר, לא תועיל הנחת הערוב בתוכו. כי אין להניח עירוב, בבית שער. ואם לא נגדיר את הבית המרוחק כבית שער אלא כבית, הוא הרי שייך לחצר האחרת. והנחת העירוב בתוכו, לא תועיל לחצר זו[1].

 



[1] ואף שכלל זאת המחבר במשפט אחד, וכתב "הניח עירוב בבית שער של חצר אחרת". הרי זה כאילו כתב הניח ערוב בבית שער של בית זה, שהוא גם בית השייך לחצר אחרת.

הלכות ערובי חצרות שס"ו-שפ"ה

דילוג לתוכן