הלכות ערובי חצרות

סימן שפ"ב

אם דירת אינו יהודי מעכבת בעירובו, ובו כ' סעיפים.

סימן זה דן בחצר בה דרים יהודים עם אינם יהודים. שכנותם הקרובה של הגויים, יכולה להשפיע לרעה, וללמד את היהודים מעשים שאינם הגונים. לצורך כך הערימו חכמינו קשיים, על היתר הטלטול מן הבתים לחצר. אבל מאידך, הבינו חכמים, כי במציאות החיים, יהודים ושאינם יהודים ידורו יחד, וישתמשו באותה חצר. ואם אין דרך להתיר את ההוצאה מן הבתים לחצר, יקשה הדבר על חייהם. מה עשו? הכבידו מצד אחד, ולא אפשרו לערב עם האינו יהודי, ואף מנעו את יכולתו לבטל רשותו. אך מצד שני, אִפשרו לשכור את רשותו בחצר. והקילו מאוד בעניין זה, כדי שלמעשה, תימצא הדרך להוצאת חפצים. סעיפי הסימן ידונו הן בהחמרות והן בהקלות.

יש ללמוד מכאן שהתורה רוצה אמנם, שהיהודים ידורו יחדיו, ולא יתערבו בינם זרים. אך בלית ברירה, היא מאפשרת חיים נורמליים. ובעבר, הואיל ומירב הפעולות הביתיות נעשו בחצר, היה האיסור על הוצאה מן הבתים מכביד ומקשה מאד. עם זאת, למעשה, צריך המשתמש בהיתר זה לדעת, כי לא הותר הדבר אלא בשעת הדוחק. וכשהדבר אפשרי, יעשה מאמץ למצוא סביבת מגורים יהודית, שלא התערבו בה גוים.

סעיף א

^אהדר עם העכו"ם (א) בחצר אינו אוסר עליו (ב), עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ^בואוסרים זה על זה (ג), אז העכו"ם אוסר עליהם (ד). ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו (ה), אלא צריך שישכירו ממנו (ו). הגה: ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם, אינו אוסר עליו דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (ז) (המגיד פרק ב'). אבל אם הבית של אינו יהודי, ושכרו ישראל ממנו ועכו"ם דר בבית עמו (ח), אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (ט) (א"ז). ישראל שהשאיל (י) או השכיר בית לחבירו (יא) (במקום שדרים אינם יהודים) אף על פי שיש לו תפיסה בבית (יב) לא מהני (יג) וצריכים לשכור מעכו"ם (יד) (ב"י בשם מצאתי כתוב).

^אמשנה ערובין סא, ב וכרבי אליעזר בן יעקב בגמרא שם סב, ב. ^במבואר בסימן שע מי הם שאינם אוסרים.

(א)   העכו"ם – הכוונה לאינו יהודי[1].

(ב)   אינו אוסר עליו – הסיבה שאסרו חכמים לטלטל, בחצר משותפת של שני יהודים, היא, שימושם המשותף. המדמה מקום זה במעט, לרשות הרבים. אמנם בחצר אחת בה מתגורר יהודי עם אינו יהודי, לא גזרו חכמים, כיון שאינם אמורים להתערב זה עם זה[2], ולכן לא גזרו חכמים.

(ג)    ואוסרים זה על זה – כי שימושם של שני יהודים באותה חצר, דומה במעט לרשות הרבים, ואסרו חכמים לטלטל בה, אם לא יעשו עירוב. אך זה דווקא, אם הם דרים בשני בתים. מה שאין כן הדרים בבית אחד, בשני חדרים, שאינם אוסרים זה על זה[3].

(ד)   אז העכו"ם אוסר עליהם – וגם אם יערבו היהודים בינם, לא יורשו להוציא אל החצר. כי הגם שהגוי, כפי שראינו, אינו נחשב שותף, בקשו חכמים למנוע מהם את המגורים בשכנות, מחשש שילמדו ממעשיו. אבל מגורי יהודי אחד בשכנות לגוי, אינם דבר מצוי. כי היהודי יחשוש תמיד שמא יהרגנו הגוי. ובדבר לא שכיח, לא גזרו חכמים.

(ה)   ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו – האפשרות שתקנו חכמים, לביטול רשות, תוקנה רק עבור יהודים. אבל גוי שיבטל את רשותו, לא יועיל כלל, כי ברור שאינו מתכוון לכך.

(ו)     צריך שישכירו ממנו – התשלום שיקבל בעד השכרת רשותו בחצר, יניע אותו להסכים. חכמים ציפו, שאם הנוכרי ימאן להשכיר את רשותו, יזרז הדבר את מעברם של הדיירים היהודים לסביבת מגורים, בה כל הדיירים יהודים. אלא שבמציאות החיים, אין הדבר אפשרי תמיד, וחכמים העניקו פתרון גם ליהודים המתגוררים בחצר עם נוכרי. ואין לתמוה, מה הועילו חכמים בתקנתם, אם בכל אופן ניתן להתיר את הטלטול. משום שבשורה התחתונה, הלכה זו מלמדת, על הרצון האמיתי של התורה, לבודד את היהודים מן הנוכרים.[4]

(ז)    כדי שיאסור עליו – ואם כמה יהודים מתגוררים בחצר זו, רשאים הם לערב יחד, ללא שכירת רשות נוכרי זה. כי אף שהגוי שכר את הבית, הרי הבית בבעלות של יהודי, והוא לא השכירו לאינו יהודי כדי שיאסור את הטלטול בחצר. וכמו ששכירות מן הגוי מועילה, כך שמירת זכות הבעלים מועילה.

(ח)   ועכו"ם דר בבית עמו – חלק מן הבית משמש את הבעלים הנוכרי, וחלק את היהודי. במקרה זה, צריך היהודי השוכר, מלבד שכירת  חלקו בבית, לשכור מן הנוכרי את חלקו בחצר, כי שימושו של הגוי בחצר, מונע מהיהודים לערב ביניהם.

(ט)   לענין שכירות העירוב – לא די בחלק מן הבית שנשכר, כי עדיין לא נשכרה רשותו של בעל הבית הגוי בחצר.

(י)    ישראל שהשאיל – כאן מדובר בחצר ששני בתיה שייכים ליהודי, באחת הוא מתגורר, ובאחרת יש שוכר יהודי. מלבד זאת, יש בית נוסף בחצר, בבעלות נוכרי.

(יא)     או השכיר בית לחבירו – נמצא שדרים בה שני יהודים וגוי. ואם רוצים היהודים לערב בינם, עליהם לשכור את רשותו.

(יב)     שיש לו תפיסה בבית – למדנו לעיל[5], שאם הונחו חפצי בעל הבית בבית שוכרו היהודי, אין צורך לערב עם שוכר זה, כי אינו אוסר עליו. והוא הדין כאן, יכולנו לחשוב, שמפאת החפצים המונחים בבית המושכר, דומה הדבר כאילו יש יהודי אחד בחצר. מאחר והשוכר היהודי מוגדר כאורח בלבד, ואין צורך לשכור מהגוי.

(יג)      לא מהני – לא מועיל. כי השוכר נחשב כדייר מן המניין, ונמצא שבחצר דרים שני יהודים וגוי אחד, הלכך יש לשכור מהאינו יהודי. במילים אחרות, מצד דיני ערוב, הם אכן נחשבים כבית אחד, מחמת חפצי המשכיר. אבל מצד האיסור הנגרם בעקבות דיורי הגוי, הם נחשבים כשני דיירים. כי רצון התורה הוא, ששתי יהודים יימנעו ממגורים בחצר אחת, יחד עם נוכרי.

(יד)     וצריכים לשכור מעכו"ם – כדי להתיר הוצאה  מן הבית לחצר.

סעיף ב

^גאם בטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל האינו יהודי, אינו מועיל (טו).

^גשם בגמרא סד, א בעובדא דהמן בר ריסתק.

(טו)     אינו מועיל – ראינו שגוי המתגורר בחצר, אינו אוסר, כאשר בחצרו מתגורר יהודי יחיד. היה מקום לחשוב, שאם הדיירים היהודיים יבטלו את רשותם לאחד מהם, תיחשב החצר כאילו יש בה יהודי אחד בלבד, ואין צורך לשכור מן האינו יהודי. אך למעשה, אין הדבר כן. ורק בחצר, שאין בה נוכרים, יועיל הביטול. מה שאין כן בחצר שאחד מדייריה נוכרי, בה החמירו חכמים, כדי למנוע מגורים משותפים של יהודים עם גוי, לבל ילמדו ממעשיו. ואף שביטלו את רשותם, זהו מעשה סמלי בלבד, שבפועל אינו מועיל, ועדיין צריך לשכור מן הגוי את רשותו בחצר.

סעיף ג

(טז)  ^דאם אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים (יז), אינו אוסר; כגון, שתי חצרות הפתוחות זו לזו ואין להם דריסת רגל זה על זה (יח), ובחצר אחת דר עכו"ם (יט) ובחצר אחת דרים שני ישראלים או יותר (כ), מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת דרך חלון שביניהם (כא) ואין צריך לשכור מהאינו יהודי (כב).

^דהרא"ש בתשובה (כלל כא סימן ד).

(טז)    הקדמה לסעיף – בסעיף הקודם ראינו, כי שני יהודים שמתגוררים בחצר עם גוי, אינם יכולים להוציא מבתיהם לחצר, כל עוד לא שכרו את רשותו. סעיף זה מלמד על מציאות אחרת, בה אין צורך לשכור. מדובר במבוי שיש בו שלוש חצרות, שבאחת מהן, דר גוי. ובשתיים האחרות, מתגוררים יהודים. אלא ששתי החצרות של היהודים סמוכות זו לזו, ויש פתח או חלון ביניהן, ודייריהן אינם צריכים לעבור דרך המבוי, כדי להעביר חפצים מחצר לחצר.

(יז)      אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים – חצר הגוי פתוחה ישירות למבוי, וכדי לצאת לרשות הרבים, אינו צריך לחלוף בחצרות היהודים.

(יח)     ואין להם דריסת רגל זה על זה – כלומר, בכל חצר קיימת יציאה ישירה למבוי, ולבני החצר האחת אין כל הכרח לחלוף בשטח חברתה.

(יט)    ובחצר אחת דר עכו"ם – בחצר השלישית, מתגורר אינו יהודי.

(כ)       שני ישראלים או יותר – שעירבו ביניהם, כדי להתיר הוצאה מבתיהם לחצרם.

(כא)    דרך חלון שביניהם – אם עירבו ביניהם.

(כב)    ואין צריך לשכור מהאינו יהודי – מלבד היותם רשאים להוציא מבתיהם לחצרם, הם יכולים גם להוציא לחצר הסמוכה, בה מתגורר היהודי השכן. ולא אומרים שהיות ויש אינו יהודי במבוי, הערוב שביניהם לא יועיל, משום שלגוי אין דריסת רגל במעבר שבינם. אבל ההוצאה למבוי, אם לא ישכרו מהאינו יהודי את רשותו, אסורה עליהם, , כי יש לו לנוכרי דריסת רגל במבוי.

סעיף ד

(כג)  ^ההשוכר מן העכו"ם סתם, מועיל ואין צריך לפרש לו שהוא להתיר הטלטול (כד), ואין צריך לכתוב שום כתיבה על השכירות (כה).

^השם סב, א וכרב ששת וכפירוש התוספות בשם הערוך.

(כג)     הקדמה לסעיף – מכאן והלאה יצוינו הקלות מפליגות שעשו חכמים, בדין שכירות מאינו יהודי.

(כד)    שהוא להתיר הטלטול – כלומר, השכירות מתקיימת על ידי נתינת דבר מה לאינו יהודי, ואין צורך שידע מהי מטרת הנתינה הזו.

(כה)    שום כתיבה על השכירות – כלומר די בכך שהשוכר יודע שנעשתה כאן שכירות, ואין צורך בשום הוכחה משפטית.

סעיף ה

^ושוכרין מעכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה (כו). ומותר לשכור ממנו בשבת (כז) (מרדכי ריש פרק הדר). (ועיין לקמן סימן שפ"ג (כח)).

^ושם סו, א.

(כו)      אפילו בפחות משוה פרוטה – אין צורך שדמי השכירות ישתוו לערך הנכס, אלא כל נתינה נחשבת כשכירות.

(כז)     ומותר לשכור ממנו בשבת – אף שביצוע קניינים אסור בגזירת חכמים, מחשש שפרטיהם יועלו על הכתב. כאן, הואיל ואין צורך בכתיבה, אין מקום לגזירה זו.

(כח)    ועיין לקמן סימן שפ"ג – שם נראה שאם נעדר הנוכרי מביתו בשבת, אין צורך לשכור ממנו. אך אם הוא שב לביתו בשבת, יש לשכור את רשותו בשבת.

סעיף ו

^זכל זמן שאין העכו"ם חוזר בו, מועיל השכירות ואפילו לזמן מרובה (כט). ואינו יכול לחזור משכירתו עד שיחזיר הדמים (ל) (ב"י בשם רש"י פרק הדר).

^זהרא"ש והמרדכי בריש פרק הדר בשם ר"מ והגהות מיימוני בפרק ב מהלכות ערובין.

(כט)   ואפילו לזמן מרובה – אפילו כמה שנים.

(ל)        עד שיחזיר הדמים – עד שיחזיר כסף. בפועל זה לא יקרה, כי יתכן שלא יבין כי שכרו את רשותו.

סעיף ז

^חאם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע (לא), לִכְשֶׁיִּכְלֶה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית (לב) וצריך לחזור ולערב, דאין עירוב ראשון חוזר וניעור (לג).

^חתשובות הרמב"ן סימן רז.

(לא)    לזמן ידוע – לתקופה קצובה, כגון חודש או חודשיים.

(לב)     צריך לחזור ולשכור שנית – כי השכירות הסתיימה כמובן, והגוי שב ואוסר. ומה שעירבו היהודים ביניהם, אינו מועיל.

(לג)     דאין עירוב ראשון חוזר וניעור – לאחר ששבו ושכרו את רשותו של האינו יהודי, ניתן לשוב ולערב. ובעירוב שנעשה בפעם הראשונה, לא די, כי אחר שתמה תקופת השכירות, אף הוא התבטל.

סעיף ח

^טאם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע, ובתוך הזמן השכיר העכו"ם דירתו לאחר, די בשכירות הראשון (לד).

^טשם.

(לד)     די בשכירות הראשון – שכירת זכות השימוש מן הנוכרי אינה מתבטלת, עד תום התקופה, עליה סוכם עם הראשון, למרות שהלה כבר אינו דר במקום. אבל אם נמכרה דירתו לגוי אחר, אין כל תועלת בשכירות הראשונה, ויש לשכור מן הדייר הנוכרי החדש, את רשותו[6].

סעיף ט

^יחמשה הדרים בחצר, אחד שוכר מהעכו"ם בשביל כולם (לה).

^ישם בגמרא סו, א.

(לה)    בשביל כולם – ואין צורך למנותו כשליח, כי שאר הדיירים ודאי מסכימים למעשיו, שיאפשרו את ההוצאה מן הבתים לחצר.

סעיף י

^כאם שכרו ממנו בעל כרחו (לו), אינו מועיל, אף על פי שהיה רגיל להשכיר מקודם (לז).

^כהכי משמע בדף סג, ב בעובדה דהמן בר ריסתק.

(לו)      שכרו ממנו בעל כרחו – כגון, שנתנו לו ממון, ולא ביקשו את הסכמתו.

(לז)     אף על פי שהיה רגיל להשכיר מקודם – כגון ששכרו ממנו לתקופת מסוימת, וכשזו תמה, ואינו רוצה לחדש את השכירות, אי אפשר לשכור ממנו ללא קבלת הסכמתו[7].

סעיף יא

^לאבל מאשתו (לח) או מִשְּׂכִירוֹ (לט) וּלְקִיטוֹ (מ), שוכרים, אף על פי שהוא מוחה (מא). (ושכירו של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו) (מב) (ריב"ש סי' תכ"ז).

^לפשוט מההוא עובדא, וכן כתב הרשב"א בתשובה.

(לח)    מאשתו – של הגוי.

(לט)    משכירו – שכיר של גוי, המועסק כל השנה. בין אם הוא יהודי, ובין אם אינו.

(מ)       ולקיטו – עובד לתקופה קצובה.

(מא)   אף על פי שהוא מוחה – למרות כובד לב הגוי, המסרב להשכיר את רשותו. ניתן לשכור מאשתו ומעובדיו, כי זו אחת ההקלות שהקילו חכמים, כפי שהסברנו בהקדמה.

(מב)    הוא כשכיר בעל הבית עצמו – עוד הקילו חכמים, לשכור מן העובד של העובד. כגון מנהל עבודה, הממונה מטעם בעל הבית, על כל העבודות. והלה מביא אנשים מטעמו, לאחזקה ניקיון וכל הנדרש. גם מאותם אנשים, ניתן לשכור.

סעיף יב

^מאם אינו רוצה להשכיר (מג), יתקרב לו אחד מבני החצר עד שישאיל לו רשותו, שיהא לו רשות להניח בו שום דבר (מד), דהוה ליה כשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ (מה), ^נומשכיר שלא מדעת העכו"ם (מו). ^סויש אומרים שאינו צריך להשכיר, אלא נותן עירובו ודיו (מז).

^מפשוט מההוא עובדא שם סד, א. ^נרמב"ם בפרק ב מהלכות ערובין, והרשב"א בתשובה, וסמ"ג. ^סטור ורבנו ירוחם.

(מג)    אינו רוצה להשכיר – ומאיזו סיבה, לא ניתן לשכור מאשתו או מעובדיו.

(מד)    להניח בו שום דבר – הרשאה זו שקיבל היהודי מן הגוי, מגדירה אותו כעין עובד שלו.

(מה)   דהוה ליה כשכירו ולקיטו – למרות שבפועל, הוא אינו מבצע דבר עבור הנוכרי. עצם יכולתו להשתמש בחצר, קושרת בינו לבעל הבית, כפי שעובדיו קשורים עמו.

(מו)     ומשכיר שלא מדעת העכו"ם – יכולתו של יהודי זה להשתמש בחצר הנוכרי, מדמה אותו לבעל הבית, לכן גם הוא יכול להשכיר את השימוש.

(מז)     נותן עירובו ודיו – כיון שהנוכרי השאיל מקום ברשותו ליהודי זה, יש דעה שגם זה מאפשר לו להשכיר. לדעה זו, אם יערבו היהודים ביניהם, די בכך. אמנם אין זו הדעה העיקרית, ואין לסמוך עליה מלבד בשעת הדוחק.

סעיף יג

^עאם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו, כיון שאינו כשלוחו בכל הבית, לא מהני (מח).

^עשם ושם.

(מח)   לא מהני – הגוי מיאן להשכיר את רשותו, ויהודי מבני החצר ביקש מן הנוכרי שישאיל לו מקום ברשותו. ונתבאר לעיל, שבכך נחשב היהודי כפועל של הגוי, ובידו להשכיר את רשות הגוי לשאר היהודים. אך כל זה דווקא, כשניתנה הסכמה כללית. אבל אם התיר לו שימוש במקום מסוים בלבד, אין היהודי נחשב כעובד, המורשה להלך בכל רשותו של הנוכרי.

סעיף יד

^פשכָרוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לזמן (מט), אף על פי שסילקוֹ תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו (נ), מותרים עד תום הזמן (נא). אבל אם שכרוֹ ממנו סתם (נב), כיון שסילקוֹ נתבטל השכירות (נג). הגה: והוא הדין אם שכרוֹ מגזבר המלך ונסתלק לגמרי מן המלך (נד); אבל אם לא סלקוֹ רק מן הגזברות, ועדיין אוכל פרס המלך, עדיין מקרי שכירוֹ ולקיטוֹ ויוכל לשכור ממנו ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים (נה) (ב"י בשם תשובת רשב"א).

^פהרשב"א בתשובה.

(מט)   לזמן – כלומר לתקופה קצובה.

(נ)        מהיות שכירו ולקיטו – תקופת העסקתו אצל בעל הבית הסתיימה, טרם הסתיימה תקופת השכירות.

(נא)     מותרים עד תום הזמן – כי בעת שהעובד "הִשכיר", היה הוא אמור להישאר עד תום השכירות. והתחייבותו לשוכר, בשם בעל הבית, מחייבת גם את בעל הבית, עד לסיום אותו זמן. אך בתום זמן זה, צריך לשוב ולשכור את המקום, כי אין בכוח העובד להשכיר לתקופה שאחר העסקתו.

(נב)     אם שכרוֹ ממנו סתם – כלומר, ללא התחייבות לתקופה מסוימת, וביד בעל הבית להפסיק את העסקתו בכל עת.

(נג)      נתבטל השכירות – השכירות מועילה רק כל עוד הוא עדיין עובד, ומייצג את מעסיקו.

(נד)     ונסתלק לגמרי מן המלך – האפשרות לטלטל ברחובות ערים, אינה פשוטה. כי אף אם כל העיר מוקפת במחיצה, עדיין אי אפשר לטלטל בה. ועשיית ערוב, גם היא לא תפתור את הבעיה, מפאת הגויים שבעיר. ובלתי אפשרי לשכור, את זכויות השימוש, מכל גוי בנפרד. הפתרון הוא לשכור מן המלך, שהוא השולט על כל בתי העיר, כביכול. ובפועל, ניתן לשכור את זכויות השימוש בכל בתי העיר, מאחד מעובדיו. אלא שאם הוא כבר פוטר מעבודתו אצל המלך, צריך לשוב ולשכור.

(נה)     גם שכירות הראשון עדיין קיים – כיוון שכל מי שהתמנה לעבודת המלך, מוגדר "שכירו".

סעיף טו

^צאם ישראל ועכו"ם דרים בבית אחד (נו), צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל (נז). הגה: אם יש לכל אחד דירה בפני עצמו (נח). והוא הדין שני ^*) (אינם יהודים) הדרים בכהאי גונא בבית אחד צריך לשכור (משניהם) (נט) (ב"י בשם הג"א).

^צתוספות סו, א מהא דרבי יוחנן בירושלמי שם. ^*) (כאשר הגהתי כן הוא בבית יוסף (ד"ה וכתוב בהגהות) בשם הגהות אשרי, ופירש בכהאי גוונא שיש לכל אחד דירה בפני עצמו).

(נו)       דרים בבית אחד – כל אחד, בחדר אחר.

(נז)      ולערב עם הישראל – הדיירים היהודים שבחצר, צריכים הן לשכור מן הגוי, והן לערב עם היהודי. כי השותף היהודי, אינו מוגדר שכירו או לקיטו של גוי זה.

(נח)     דירה בפני עצמו – כוונתו להסביר את דברי המחבר.

(נט)    צריך לשכור משניהם – אם אינם עובדים האחד אצל השני, צריך לשכור מכל אחד.

סעיף טז

^קאם יש לאינו יהודי חמשה שְׂכִירִים אוֹ לְקִיטִים ישראלים דרים בביתו, אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה (ס) (דשכירות של אינו יהודי אינו אוסר (סא) אם שכרוּ מבעל הבית (סב)) (בית יוסף).

^קבבלי סד, א.

(ס)       שיאסרו זה על זה – היהודים השוהים בביתו, נחשבים אמנם כבעלי הבית, מצד אחד, עקב היותם שכיריו. לכן אפשר לשכור מהם, ולהתיר את הטלטול. אך כל זה רק לקולא, כי לחומרה, איננו מחמירים להחשיב את שימושם בחצר, כשימוש של יהודי, בעל דירה, בחצר. ולכן לא ייאסר הטלטול, על אחרים. הטעם שאינם נחשבים בעלי בית שאוסרים, הוא, משום שמעסיקם הנוכרי, יכול להוציאם מן הבית, בכל רגע נתון. לפיכך, אין דירתם חשובה דירה.

(סא)   אינו אוסר – יהודים אלה, שכירי הגוי, אינם אלה היוצרים איסור בחצר, אלא הגוי, בעל הבית, הוא סיבת האיסור. ופירוש הביטוי "אינו אוסר" הוא, ששכירים יהודים הדרים בבית אינו יהודי, אינם אוסרים.

(סב)   אם שכרוּ מבעל הבית – אם בעל הבית השכיר את רשותו, אין שכיריו היהודים אוסרים. וגם כאשר לא שכרו ישירות מבעל הבית, לא הפכו שכיריו לבעלי הבית, ואינם אוסרים. אלא מוגדרים פועליו, שבכוחם לפעול בשמו. וברור, כי אין להם חשיבות מצד עצמם, והרמ"א בא להסביר את דברי המחבר[8].

סעיף יז

(סג) ^רשתי חצירות זו לפנים מזו, ישראל ואינו יהודי בפנימית, וישראל בחיצונה (סד), או שישראל ואינו יהודי בחיצונה וישראל בפנימית (סה), ^שואפילו אינו יהודי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה (סו), אוסר (סז). ^תויש מי שאומר שאפילו אינו יהודי בפנימית וישראל אחד בחיצונה, אוסר (סח).

^רשם בגמרא סה, ב. ^ששם. ^תהרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין (הכ"ב).

(סג)    הקדמה לסעיף – הלכה זו מיוסדת על מה שכבר למדנו, לגבי איסור הוצאה לחצר, כששני יהודים דרים יחד עם גוי בחצר אחת. אם מלבד העירוב ביניהם, ישכרו את רשותו, הטלטול מותר. סעיף זה דן בשתי חצרות, פנימית וחיצונית, שדיירי הפנימית חולפים, בדרכם לרשות הרבים, בשטח החיצונית. באיזה מקרה יאסור הגוי, אם לא ישכרו ממנו.

(סד)   וישראל בחיצונה – מעבר היהודי והגוי, דיירי הפנימית, בחצר החיצונה, מחשיב אותה כחצר אחת, בה דרים שני יהודים וגוי אחד, הלכך צריך לשכור ממנו.

(סה)   וישראל בפנימית – גם במקרה זה, היהודי המתגורר בפנימית, חולף בחיצונית. לכן נחשבת החיצונית כאילו דרים בה שני יהודים וגוי אחד, ויש לשכור מן הנוכרי את רשותו. ואף שראינו כי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת, במקרה זה, הגוי הוא שכנם הקרוב, לפיכך החמירו ואסרו עליהם, לבל ילמדו ממעשיו[9].

(סו)     ושני ישראלים בחיצונה – הגוי החולף באופן קבוע בחיצונה, גורם להחשיבה כחצר, בה דרים שני יהודים וגוי אחד, וצריך לשכור ממנו.

(סז)    אוסר – אם לא שוכרים ממנו.

(סח)   וישראל אחד בחיצונה, אוסר – היות והנוכרי מתגורר בחצר הפנימית, והרואים אינם יודעים שבחצר הפנימית אין דייר יהודי נוסף, עלולים הם להתיר טלטול בחצר דומה (שהגוי אינו לבדו), ללא שכירות, אף שמעברו אוסר. על כן אם לא נשכרה רשותו, חל איסור. אך להלכה, לא נתקבלה חומרה זו.

סעיף יח

^אאינו יהודי שהשכיר ביתו לחבירו אינו יהודי, אם נשאר לו שום תפיסה בבית (סט), שיש לו רשות להניח שָׁם שׁוּם כלים, יכולים לשכור ממנו (ע); ואם לא נשאר לו שום תפיסה, ^באם יכול המשכיר לסלק השוכר תוך זמנו, יכולים לשכור ממנו (עא); ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר (עב). הגה: והוא הדין איש אחֵר שיש לו תפיסה בבית, יכולין לשכור ממנו (עג), דלא גרע משכירו ולקיטו (עד) (ב"י בשם ריב"ש סי' תכ"ז).

^אשם בגמרא. ^בשם מעובדא דריש לקיש ותלמידי רבי חנינא.

(סט)  שום תפיסה בבית – כלומר, המשכיר עדיין רשאי להניח את חפציו בבית השוכר.

(ע)       יכולים לשכור ממנו – כי בדיני עירובין, המשכיר נחשב כדייר, כשיש לו תפיסה בבית. עם זאת, אפשר כמובן לשכור מהדייר הנוכרי.

(עא)    לשכור ממנו – מאחר ויכול להתגורר בבית זה, בכל רגע נתון, הוא תמיד מוגדר כדייר. מלבד זאת, ניתן כמובן לשכור גם מן השוכר, המתגורר בפועל בדירה.

(עב)    אלא אם כן ישכרו מהשוכר – המשכיר אינו יכול לבטל את ההסכם בינם, ולכן אינו נחשב כדייר, אפילו בכוח. הואיל וכך, האפשרות היחידה שתתיר היא, לשכור מהשוכר.

(עג)     יכולין לשכור ממנו – הרשות שניתנה לו, להנחת חפציו בבית, מחשיבו אותו קצת כדייר.

(עד)    דלא גרע משכירו ולקיטו – כבר למדנו, כי ניתן לשכור גם מעובד של בעל הבית, המורשה להתהלך בשטח. וזה שהורשה להניח את חפציו בבית, נחשב קצת כמו דייר, ולפחות כמו עובד.

סעיף יט

(עה)  ^גחצר שישראל ואינו יהודי דרים בה (עו), ובית אחד של ישראל אצל ביתו של זה ואינו פתוח לחצר (עז) וחלונות ביניהם (עח), אינו יכול לערב ^דעמו דרך החלון שביניהם כדי להוציא כליו דרך בית שכנו הפתוח לחצר (עט). אבל אם פתח פתוח ביניהם, מותר (פ). ^הויש מי שאומר דאף אם פתח פתוח ביניהם, אסור (פא).

^גשם עד, ב גבי מימרא דרב יהודה אמר רב וכפרוש רש"י שם. ^דהתוספות והרא"ש שם בשם ר"י. ^הלרש"י שם.

(עה)    הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נזכיר, שיהודי אחד החולק חצר אחת עם דייר גוי, רשאי לטלטל בחצר ואינו צריך לעשות ערוב, וגם לא לשכור מהאינו יהודי. זו מציאות נדירה, שיהודי בודד יחלוק חצר אחת עם נוכרי, כי יחשוש תמיד שהגוי ימיתנו. וכלל הוא, שחכמים לא גזרו איסור, במציאות נדירה.

(עו)      שישראל ואינו יהודי דרים בה – בחצר זו, רשאי היהודי להוציא את כליו מן הבית, גם ללא שכירת רשות הגוי.

(עז)     ואינו פתוח לחצר – ליהודי השני אין כניסה לחצר, לכן הוא אינו אוסר על שכנו את ההוצאה לחצר.

(עח)    וחלונות ביניהם – אם לא עשו עירוב, אין היתר להעביר חפצים, דרך החלון שבינם. אבל אם יערבו, תותר הוצאת חפצים, מבית אחד למשנהו[10].

(עט)   הפתוח לחצר – העירוב שעשו, אינו מתיר לזה שביתו לא פתוח לחצר, להעביר את חפציו, דרך בית שכנו, אל החצר. כי בקשו חכמים להותיר את היהודי, שכינו של הגוי, בפחד מתמיד, שמא ייהרג. ואם היהודי הנוסף לא יעביר את חפציו בחצר, יחוש הגוי חופשי, ללא נוכחות יהודי נוסף. עובדה שתותיר את היהודי בפחד מתמיד, עד שיעבור דירה.

(פ)       מותר – כשיש פתח ביניהם, גם אם לא יעשו ערוב, הגוי מודע לנוכחות יהודי נוסף בקרבת שכנו היהודי, שהרי יש מעבר מוסדר בין השכנים היהודים. וגם אם נאסור על השכן הרחוק להוציא לחצר, לא יחוש היהודי בודד, ולא יפחד מן הגוי ויצא. והיות שכל התועלת שבאיסור לא קיימת, לא אסרו להם לערב. מלבד זאת, לא החמירו להחשיבם כשני יהודים המשתמשים באותה חצר, כי במציאות, רק ביתו של יהודי אחד פתוח ישירות לחצר[11].

(פא)    אסור – לדעה זו, אם אכן נתיר לשכן היהודי המרוחק, את הוצאת חפציו לחצר, יתוודע הגוי לנוכחותו של יהודי נוסף במתחם, ויחשוש לפגוע ביהודי. ויש לאסור על השכן המרוחק את הוצאת חפציו לחצר, כדי שהגוי יבחין בבדידותו של שכנו במתחם, ולא יחשוש להורגו. והפחד מפניו, יזרז את היהודי לעבור דירה. להלכה אפשר לסמוך על השיטה הראשונה, המקילה[12].

סעיף כ

^וחצר שישראל (פב) ואינו יהודי שרויים בה (פג), והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועשו עירוב דרך חלונות (פד), אף על פי שהם מותרים להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הם אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים (פה), מפני האינו יהודי, עד שישכיר. הגה: ספינה שיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים (פו), צריכים לערב ולשכור רשות מן העכו"ם בעל הספינה (פז) או להבליעו בשכר הספינה (פח) (ב"י בשם שבולי לקט). ועיין לעיל סי' שס"ו ס"ב.

^והרמב"ם בפרק ב (הט"ו) מהלכות ערובין כפי פרושו במימרא דלעיל, וכתב הרב המגיד אף על פי שיש לאחרונים בזה שיטה אחרת, דינו של רבנו אמת, ופירושו נראה.

(פב)    שישראל – הכוונה ליהודים רבים, שבתיהם פתוחים לחצר.

(פג)     ואינו יהודי שרויים בה – ואם לא ישכרו ממנו את רשותו, תיאסר עליהם ההוצאה לחצר.

(פד)    ועשו עירוב דרך חלונות – עירוב זה מתיר הוצאה מבית לבית, דרך החלונות, אבל אינו מתיר הוצאת חפצים לחצר.

(פה)   דרך פתחים – אפילו העברת חפץ מבית לבית, ללא מגע בקרקע החצר, גם היא אסורה. כי לא שכרו מן הגוי, את הזכות להעביר דרך החצר.

(פו)     ויש להם בתים מיוחדים – על כן הטלטול מחדריהם, למקומות המשותפים בספינה, אסור.

(פז)     בעל הספינה – מלבד העירוב שעליהם לעשות ביניהם, צריכים לשכור גם את רשות האינו יהודי, בעליה של הספינה.

(פח)    להבליעו בשכר הספינה – כשמשלמים על הנסיעה, יוסיפו מעט על התשלום, בעד שכירת המקום.

אם דירת אינו יהודי מעכבת בעירובו (שפב)

א.     חצר ובה שני בתים, האחד של יהודי, והאחר של אינו יהודי. מותר לטלטל בה, ללא עירוב [א].

ב.      אם מתגוררים בה יותר מיהודי אחד, צריך לעשות גם עירוב חצרות בין דייריה היהודים, ולשכור מן הגוי את זכות השימוש שלו בחצר [א].

ג.      הקלות רבות ניתנו בדין זה של שכירת רשות הגוי [הק].

ד.      אפשר לשכור ממנו, גם בלי שיידע על מטרת השכירות [ד].

ה.     אין צורך לכתוב חוזה [ד].

ו.       ניתן לתת בעד השכירות אפילו פחות משוה פרוטה [ה].

ז.      ניתן לשכור אפילו במהלך השבת עצמה [ה].

ח.     ניתן לשכור למשך זמן רב, כל עוד לא יחזור בו האינו יהודי [ו].

ט.     אפשר לשכור גם מן העובד של הגוי [יא].

סעיף ג

סעיף יט