הלכות ערובי חצרות
סימן שפ"ג כשאין העכו"ם בבית אינו מעכב
סימן שפ"ג
כשאין העכו"ם בבית אינו
מעכב, ובו סעיף אחד.
כבר למדנו שדיורי
גוי בחצר, מונעים ומעכבים את תועלת העירוב, שעשו דייריה היהודים. היתר הטלטול בחצר
יוכל להיות, רק אם מלבד העירוב, ישכרו את רשותו. בסימן זה דנים מה דין הטלטול מן
הבתים לחצר, כשהדייר הנוכרי נעדר מביתו בשבת, או להיפך, שב אל ביתו בשבת.
סעיף א
אאינו
יהודי הדר עם שני ישראלים ואין העכו"ם בביתו, אינו אוסר (א) (עיין לעיל
סימן שע"א (ב)) ויערבו ויהיו מותרים (ג). בא עכו"ם
בשבת, אוסר והעירוב בטל (ד). ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת (ה), ואחר כך יבטל האחד
לחבירו ויהיה היחיד מותר (ו); וכל שכן אם מת העכו"ם בשבת (ז), שיבטל אחד
לחבירו ויהיה היחיד מותר (ח).
אמעובדא דרב חנינא בר יוסף וכו' בההוא פונדק כפירוש רש"י
שם בנוסחאות שלפנינו ערובין סה, ב הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק
ב.
(א) אינו
אוסר – הסיבה שהביאה את חכמינו להטיל איסור, על שכני
הגוי, היא לבל ילמדו ממעשיו. אבל בהעדרו מביתו בשבת, אין צורך לגזור כן.
(ב) עיין
לעיל סימן שע"א – סעיף א, בדברי המחבר. שם התבאר, כי רק גוי
שהתרחק מאד מביתו, אינו אוסר. אלא שגם הובא שם, בשם יש אומרים, כי אף גוי שהתרחק במעט,
אינו אוסר. הרמ"א פסק כדעה זו לקולא[1].
(ג) ויהיו
מותרים – היעדרותו מגדירה חצר זו, כאילו כל דייריה יהודים.
לפיכך, די אם יערבו ביניהם.
(ד) והעירוב
בטל – הדייר הנוכרי, לא נכח בביתו בתחילת השבת. אבל אם
שב אליו, אחר כניסת השבת, העירוב בטל. ואף שבכניסת השבת הותר הטלטל חוזר המקום
לאיסורו כי אכן מגורים של הגוי הינו בחצר והעדרותו בשבת אינה מבטלת את היותו דייר.
ומה שהתירו כשיצא, היא קולא גדולה. לכן אם הוא אכן חוזר, התברר שלא עזב את המקום,
וחזר האיסור למקומו.
(ה) יכולים
לשכור ממנו בשבת – אף שכל שכירות רגילה אסורה בשבת, כבר למדנו,
שאין זו שכירות ממש, אלא פעולה סמלית. ומותר לעשותה, אף בשבת.
(ו) ויהיה
היחיד מותר – שובו של הגוי אל החצר, ביטלה את העירוב שנעשה.
וגם אם שכרו מן הגוי את רשותו, הטלטול אינו מותר לכל דיירי החצר. ניתן להתירו, אם אחד
מן הדיירים היהודים יבטל את רשותו לחברו, כי אז יוכל חברו להוציא את חפציו אל החצר[2].
(ז) מת
העכו"ם בשבת – מדובר שהיהודים לא עירבו ביניהם, טרם כניסת
השבת, וגם לא שכרו את רשות הגוי. והטלטול בחצר, לא הותר.
(ח) ויהיה
היחיד מותר – הואיל ונכנסה השבת, אין ביכולתם לערב. אבל
יכולים לבטל רשות, כמו שלמדנו בתחילת סימן ש"פ.
[1] הפוסקים דנו מה דעתו של המחבר
למעשה. יש הטוענים כי המחבר נקט בדעה הראשונה לחומרה, ומתבססים על הכלל "סתם
ויש, הלכה כסתם". אך מצד שני, יש הסוברים כי הוא נקט לקולא, כפי שרואים כאן, שסתם
כדעת המקילים, שהרי לא צמצם את ההיתר רק למקרה בו הלך הנוכרי למקום רחוק. למעשה, אם
זו שעת הדחק, ניתן לסמוך על המקילים.
[2] לאחר שיוציא הלה את חפציו, יוכל הוא לבטל לחברו, כדי שהוא גם
יוציא לחצר את הנדרש לו, וכפי שלמדנו (בסימן שעא סעיף ז).
הלכות ערובי חצרות שס"ו-שפ"ה
סימן שס"ו-דין ערוב לחצר שהרבה בני אדן דרים בתוכו
סימן שס"ח – אם אחר שעירוב נתקלקל העירוב
סימן שס"ט – באיזה אופן מקנין העירוב
סימן שע"א – כשאחד מבני החצר נפרד או מת
סימן שע"ב – דיני שותפי הדירה לעירוב
סימן שע"ג – דין שתי גזוזטראות בשתי עליות
סימן שע"ד – נסתם בשבת פתח או חלון במקום שעירב בו
סימן שע"ה – מה הם הדברים השרויים בחצר שאינם אסורים
סימן שע"ו – בור ובאר שבין שתי חצרות
סימן שע"ז – דין שתי עליות זו כנגד זו הפתוחות לחצר
סימן שע"ח – דין חצירות הפתוחות זו לזו
סימן שע"ט – דין חצרות ובתים ביניהם
סימן שפ"א – דיני המבטל רשותו ועבר והוציא
סימן שפ"ב – אם דירת אינו יהודי מעכבת בעירובו
סימן שפ"ג – כשאין העכו"ם בבית אינו מעכב
סימן שפ"ד – אינו יהודי אכסנאי אם מעכב