הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ב

דיני שותפי הדירות לעירוב, ובו י"ט סעיפים.

סימן זה דן בטלטול מחצר אחת לחברתה. למדנו כבר, שעל ידי הערוב, מותר לטלטל חפצים מן הבית אל החצר. העברת חפצים ששהו בחצר בכניסת השבת, מותרת ללא חשש, לחצר אחרת. כעת נלמד, על התנאים המאפשרים העברת חפצים מן הבתים לחצר אחרת. ענין זה הוא הנידון בסימן זה.

שתי חצרות סמוכות זו לזו, שמחיצה בגובה עשרה טפחים, מפרידה בינם, לכל רוחבן, אינן יכולות לערב יחד. כדי שתוכלנה בכל אופן לערב, צריך להיות בינם פתח או חלון. ואף שמחיצה בת עשרה טפחים אינה מונעת את המעבר מחצר לחצר (כי ניתן לדלג מעליה בקלות), היא בכל אופן מגדירה את החצר, מבחינה הלכתית, כרשות יחיד, ומפרידה בין חצר לחברתה. על כן רק פתח או חלון, או מקום בו המחיצה פחותה מעשרה טפחים, ואף סולם הנשען על הכותל, ונחשב פתח, מאפשר לערב בינן. פרטי דינים אלה מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אגגין (א), וחצרות, וקרפיפות (ב), כולן רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכה (ג) שמותר לטלטלם מזה לזה אפילו הם של בעלים הרבה ולא עירבו יחד (ד), מותר לטלטל מחצר לחצר אחרת, או לגג, או לראש כותל שביניהם, ומגג לגג אחר הסמוך לו, אפילו גבוה ממנו הרבה, ומהגג לקרפף ^בשאינו יותר מסאתים (ה), או שהוקף לדירה אפילו הוא יותר מסאתים (ו), ^גאו למבוי שמתוקן בלחי או קורה, אפילו לא עירבו בו (ז), ^דואף על פי שעירבו בני חצר לעצמן, דשכיחי מאני דבתים בחצר (ח), מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת או לגג וקרפף (ט).

^אמשנה ערובין פט, א וכרבי שמעון שם בגמרא צא, א. ^ברש"י שם במשנה וגמרא, ורמב"ם בפרק ג מהלכות ערובין ושארי פוסקים. ^גברייתא שם. ^דשם בגמרא כרבי יוחנן ושמואל.

(א)   גגין – של שני בתים. כל גג, הוא רשות היחיד.

(ב)   וקרפיפות – מרחבים פתוחים ומגודרים, שדינם רשות היחיד מן התורה. אלא שאין שם דיורים, ואם הם קטנים מבית סאתיים, מותר לטלטל בתוכם. כמו כן, אם הם יותר מבית סאתיים, והוקפו לדירה, מותר לטלטל בתוכם. כאן אנו לומדים, כי מותר לטלטל גם מחצרות לקרפיפות.

(ג)    לכלים ששבתו בתוכה – האיסור לטלטל בחצר, אם לא עירבו, אינו אלא מן הבתים לחצר.

(ד)   של בעלים הרבה ולא עירבו יחד – אפילו לא עירבו כלל. כי הערוב בא להתיר, כפי שלמדנו, רק חפצים שנכחו בבית, בכניסת השבת. ואת אלה, במקרה שלא עירבו, אסור להוציא מן הבתים לחצרות.

(ה)   שאינו יותר מסאתים – בתוך קרפף כזה, מותר לטלטל. ומלבד זאת, מותר לטלטל אליו, ממקומות אחרים.

(ו)     אפילו הוא יותר מסאתים – גם בתוך קרפף זה, וממקומות אחרים אליו, מותר לטלטל.

(ז)    אפילו לא עירבו בו – אם לא נעשה עירוב, איסור הטלטול חל רק על הוצאה מן הבתים, ולא על חפצים ששבתו בחצר.

(ח)   דשכיחי מאני דבתים בחצר – תרגום: שחפצי הבית שכיחים בחצר. ואם לא הוצאו לחצר טרם השבת, אסור להוציאם, אם לא עירבו שם. למרות נוכחותם של חפצים מסוימים בחצר טרם שבת, אין חשש שיטלטלו גם כלים, שבכניסת השבת שהו בבית.

(ט)   לחצר אחרת או לגג וקרפף – גם אם יטעו, יעברו רק על איסור דרבנן. ולא עושים גזירה שתמנע מלעבור על איסור דרבנן. כלל זה נקרא "אין עושים גזירה לגזירה".

סעיף ב

^הקרפף יָתר על סאתים שלא הוקף לדירה, הוי כרמלית ואסור לטלטל ממנו לקרפף אחר להכניס ולהוציא מזה לזה כי אם שתי אמות בזה ושתי אמות בזה (י).

^הרש"י בשבת קל, ב.

(י)    ושתי אמות בזה – בתוך קרפף כזה, הגדול מבית סאתיים ולא הוקף לדירה, מותר לטלטל רק בארבע אמות. ומקרפף אחד למשנהו, מותר גם כן רק ארבע אמות, כאילו היו קרפף אחד.

סעיף ג

^ושתי חצרות שרוצות לערב יחד (יא) להתיר אף כלים ששבתו בבתים (יב) אין צריכות עירוב אַחֵר, אלא העירוב שעשו כבר יוליכנו אחד מבני החצר (יג) בשביל כולם ויתננו באחד מבתי חצר שנייה (יד). ואם ירצה יוליך שם אפילו פת משלו (טו), וכולם מותרים (טז). הגה: והוא שעירבו בני חצירו עמו תחלה (יז) (תשובת הרא"ש כלל כא סימן ו), או שאין צריכים לערב כמו שנתבאר סימן ש"ע (יח) (ב"י), ^זוהוא שעירבו בני החצר השנייה לעצמה (יט). ואין בני חצר השנייה צריכים פת אחר, אלא העירוב שעשו כבר, מתירן (כ).

^וברייתא ערובין מט, ב וכפרוש רש"י שם עג, א בפשיטות אדרבא הבעיא דאביי. ^זטור.

(יא)     שרוצות לערב יחד – כגון שיש ביניהם פתח או חלון.

(יב)     כלים ששבתו בבתים – אם עשו דיירי החצר עירוב, הותרה להם הוצאת חפצים מן הבתים לחצר. ואם שהו כלים בחצר, בכניסת השבת, רשאים המה להוציא מחצר לחברתה, אף ללא ערוב. ובכל זאת, אם לא עירבו בין שתי החצרות, אינם רשאים להוציא חפצים ששבתו בבתי חצר אחת, לחצר אחרת.

(יג)      יוליכנו אחד מבני החצר – נציג של כל בני החצר, כי על ידי העירוב, נעשו כעין משפחה אחת.

(יד)     ויתננו באחד מבתי חצר שנייה – שגם הם עירבו בינם[1].

(טו)     אפילו פת משלו –  בלי להודיע לדיירי שאר הבתים[2].

(טז)    וכולם מותרים – מכל הבתים, לשתי החצרות.

(יז)      שעירבו בני חצירו עמו תחלה – אין הרמ"א חולק, אלא מסביר את דברי המחבר[3].

(יח)     כמו שנתבאר סימן ש"ע – כגון שבחצר יש בית אחד בלבד, או דרים בה אב ובנו, או רב ותלמידיו.

(יט)    שעירבו בני החצר השנייה לעצמה – גם זה הסבר דברי המחבר[4].

(כ)       העירוב שעשו כבר, מתירן – כמו שראינו לעיל[5], שהבית בו מונח הערוב, אינו צריך לתת כיכר.

סעיף ד

(כא) ^חאין שתי חצרות יכולות לערב יחד אלא אם כן יהא פתח ביניהם (כב), או חלון שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (כג), ^טויהיה קצתו בתוך עשרה טפחים הנמוכים לארץ (כד) ואז, אם רצו מערבין יחד (כה); ואם רצו, מערבין כל אחד לעצמו (כו) (ועיין לקמן סי' שפ"ו סעיף ב' ישראלים הדרים בשנים ושלשה מקומות, כיצד יערבו).

^חמשנה שם עו, א. ^טברייתא שם, וממתניתין נמי דייקינן הכי.

(כא)    הקדמה לסעיף – בסעיף הקודם למדנו על האפשרות לערב יחד שתי חצירות. כאן נלמד, כי היתר זה אפשרי רק בתנאי, שקיים קשר בינם. מחיצה שגובהה עשרה טפחים, מפרידה בינם, אף שגובהה שמונים ס"מ בלבד. כדי לחבר בינם, יש צורך בפתח או איצטבא או סולם או חלון, כפי שנלמד בהמשך.

עתה יש להסביר מה הצורך בסולם, הלוא העברת חפצים בין החצרות אפשרית גם בלעדיו. ומדוע החלון מתיר רק אם הוא מוקם בתוך עשרה טפחים, הלא גם אם יעמוד מעל עשרה טפחים, ניתן להעביר דרכו חפצים בקלות.

ונראה להסביר, שרשות היחיד נוצרת ממחיצה בת עשרה טפחים. נמצא כי מהותה של מחיצה זו, היא חציצה והפרדה. ואם החיבור בין החצרות גבוה מעשרה טפחים, הוא אינו מבטל את המחיצה. מלבד אם הוא נמצא בפחות מעשרה טפחים, בין שתי החצרות. בסעיפים הבאים נכיר צורות שונות של חיבור, בין החצרות.

(כב)    יהא פתח ביניהם – לצורך מעבר בין שתי החצרות.

(כג)     על ארבעה טפחים – דרכו נעשית העברת חפצים.

(כד)    עשרה טפחים הנמוכים לארץ – רק חלון כזה, שתחתיתו למטה מעשרה, מחבר בין החצרות.

(כה)    אם רצו מערבין יחד – יכולים כל בני החצרות לערב יחד, כאילו הם חצר אחת.

(כו)      רצו, מערבין כל אחד לעצמו – כל חצר יכולה גם לערב בנפרד. ואם אכן לא ערבו בינם, אסור להעביר חפצים ששהו בבית, בכניסת השבת, מחצר לחברתה.

סעיף ה

(כז) ^יחלון שבין שני בתים, אפילו הוא למעלה מעשרה, אם רצו מערבין יחד (כח). והוא הדין לארובה (כט) שבין בית לעלייה (ל), שאפילו הוא למעלה מעשרה אם רצו מערבין יחד ואפילו אין שם סולם לעלות בו (לא). הגה: ומכל מקום בעינן שיהא רחבו ארבעה על ארבעה (לב) (ב"י). ואם עשו סריגה לפני החלון (לג), בָּטֵל לֵיהּ מִתּוֹרַת חלון (לד) (המגיד פ"ג).

^ישם בגמרא עו, ב בעיא ונפשטא.

(כז)     הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, שכמו שאסור לטלטל מבית בחצר, לחצר אחרת, כל עוד לא עירבו בינם, כך גם מבית לבית, אסור לטלטל, אם לא עירבו בינם. ומדובר שיש להם קיר משותף, עם דלת למעבר, או חלון להעברת חפצים.

(כח)    אם רצו מערבין יחד – בשונה מחצר, שם תחתית החלון צריכה להיות למטה מעשרה טפחים, בין בית לבית לא נדרש התנאי הזה, וניתן לערב גם אם תחתית החלון גבוהה יותר. סיבת ההבדל היא, שבחצר השימוש העיקרי הוא על הרצפה, שם מניחים חפצים. בבית לעומת זאת,  השימוש הוא בכל המרחב, גם בגובה סמוך לתקרה, ובארונות גבוהים. הלכך יכול גם חלון גבוה מעשרה טפחים, לקשר בין שני בתים.

(כט)   לארובה – כמין חלון או פתח, בתקרת הבית התחתון, המאפשר העברת חפצים לדירה העליונה.

(ל)        שבין בית לעלייה – מדובר על בית קומות, שבכל אחת משפחה אחרת. פתח ישיר בין שתי הקומות, המאפשר העברת חפצים, ומייתר את השימוש בחדר המדרגות, מאפשר להעביר חפצים גם בשבת, בין הבתים, אם עירבו יחד. אך אם לא עירבו עם שאר דיירי הבניין, הטלטל בחדר המדרגות אסור.

(לא)    ואפילו אין שם סולם לעלות בו – כי בכל רגע נתון אפשר להביא סולם, או רהיט אחר, כדי לעלות עליו, ולהעביר חפצים. והארובה הרי לכך נועדה, להעברה ישירה של חפצים, מהבית לקומה העליונה.

(לב)     ארבעה על ארבעה – זה מוסכם על המחבר.

(לג)     עשו סריגה לפני החלון – כלומר סורגים, שמונעים העברת דברים.

(לד)     בָּטֵל לֵיהּ מִתּוֹרַת חלון – הערוב לא מועיל, כי הסורגים מבדילים בין שני הבתים.

סעיף ו

^כבית שבין שתי חצרות והוא פתוח לשניהם ועירב עם שתיהם (לה), אבל החצרות לא עירבו זה עם זה, אין לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר על ידי בית זה שביניהם (לו). ^להיה בין שתי חצרות (לז) כותל גבוה עשרה טפחים (לח), ^מאו שהיה קרקעה של אחת מהחצרות גבוה מחברו חמשה טפחים ועשו עליו מחיצה חמשה להשלימו לעשרה (לט), אין יכולים לערב יחד (מ). ^נואם היה הכותל גבוה לשניהם עשרה, והיו בראשו פירות, בני שתי החצרות יכולים להורידם לחצרות וכן להעלות עליו מפירות ששבתו בחצרות (מא) ולהורידם ממנו לחצר אחרת, ^סבין שהכותל רחב ארבעה או אינו רחב ארבעה (מב). אבל פירות ששבתו בבית, אם הכותל רחב ארבעה אסור להעלות ^עלו ולא להוריד ממנו (מג); ואם אינו רחב ארבעה (מד), מותר (מה), (ובלבד שלא יחליפו, כדלעיל סימן שמ"ו ס"א) (מו). ואם היה הכותל גבוה לאחת מהחצרות עשרה ולשנייה אינו גבוה עשרה, ^פכגון שקרקעו של אחד גבוה משל חבירו (מז), מי שאינו גבוה לו עשרה ^צמותר להשתמש בו אף בכלים ששבתו בבית (מח), והשני אסור להשתמש בו אף בכלים ששבתו בחצר (מט), ^קוהוא שיהא הכותל רחב ארבעה (נ), אבל ^ראם אינו רחב ארבעה (נא) מותר לשתיהן להשתמש בו אף מן הבתים, אפילו עירבה כל אחת לעצמה (נב).

^כשבולי הלקט סימן קב. ^למשנה שם עו, ב. ^מטור מהא דגידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין (צג, ב), וכדלעיל בסימן שסב, סעיף ב. ^נמשנה שם עו, ב. ^סלפירוש התוספות שם וכן כתבו הרי"ף ורא"ש שם. ^עפירוש, מבית זה לבית אחר דרך הכתלים, כן הוא לדעת האוסרים. אבל הבית יוסף פסק להיתר, כנראה ממה שכתב לעיל בסמוך, והג"ה זו היא לדעת האוסרים, ולעיל בסימן שמ"ו הביא הבית יוסף שתי הדעות. ^פמהא דציינתי לעיל בסימן זה. ^צמהא דרב נחמן עז, א. ^קהרמב"ם בפרק ג מהלכות ערובין. ^רהרב המגיד שם.

(לה)    ועירב עם שתיהם – עירוב זה מתיר לבני הבית לטלטל, לשתי החצרות.

(לו)      על ידי בית זה שביניהם – כי העירוב שעשו בני הבית עם שתי החצרות, לא איחד אותן.

(לז)     היה בין שתי חצרות – זהו דין חדש, שאינו קשור לנאמר קודם.

(לח)    כותל גבוה עשרה טפחים – מחיצה זו, כפי שראינו בסעיף הקודם, מונעת את האפשרות לערב יחד.

(לט)    להשלימו לעשרה – ובסך הכל, מצויה שם מחיצה בת עשרה טפחים.

(מ)       אין יכולים לערב יחד – כפי שראינו בסעיף הקודם, ומיד בהמשך יובא החידוש ההלכתי.

(מא)   להעלות עליו מפירות ששבתו בחצרות – בתחילת הסימן הובהר, שגם אם לא עירבו, אין שום איסור לטלטל חפצים, ששהו בחצר בכניסת השבת, לחצר אחרת.

(מב)    או אינו רחב ארבעה – רוחב צר כזה, מוגדר 'מקום פטור'.

(מג)    ולא להוריד ממנו – אפילו אם עירבו. כי כשיש מחיצה בת עשרה טפחים, הערוב אינו מועיל.

(מד)    ואם אינו רחב ארבעה – והוא מקום פטור.

(מה)   מותר – כי אין שום איסור לטלטל, מרשות היחיד או מכרמלית, למקום פטור.

(מו)     כדלעיל סימן שמ"ו ס"א – רק הרמ"א אוסר להחליף בין רשויות. אבל המחבר, סתם כאותה דעה המתירה להחליף בין רשויות דרבנן.

(מז)     שקרקעו של אחת גבוה משל חבירו – כגון שאחת גבוהה מחברתה חמישה טפחים, וביניהן גדר בת חמישה טפחים. נמצא כי לחצר התחתונה יש מחיצה בת עשרה טפחים, ולחצר העליונה, חמישה טפחים.

(מח)   אף בכלים ששבתו בבית – ובתנאי שעירבו בחצר זו.

(מט)   אף בכלים ששבתו בחצר – כי אם יתירו לו, יהיה הכותל משותף לשתי החצרות, והיות שלא עירבו יחד, ייאסר הראשון בהוצאת כלים מביתו לכותל. על כן נותנים את הכותל לזה שהשימוש בכותל נוח יותר עבורו. כדי שיוכל להוציא גם כלים ששבתו בתוך הבית.

(נ)        שיהא הכותל רחב ארבעה – האיסור הוא דווקא אם הכותל רחב ארבעה שאז הוא מקום חשוב.

(נא)     אם אינו רחב ארבעה – ודינו מקום פטור.

(נב)     אפילו עירבה כל אחת לעצמה – אף שאם לא עירבו שתי חצרות , הן אסורות להשתמש באותה רשות. כאן, הואיל וזה מקום פטור, אין איסור. ואולם אם כל חצר לא עירבה בפני עצמה, אסור לכל אחת מהן להניח כלים ששבתו בבית, על הכותל.

סעיף ז

^שנפרץ הכותל (נג) עד עשר אמות, הרי הוא כפתח (נד); ^תוהוא שלא יהא נפרץ במילואו (נה). ^אואם נפרץ ביותר מעשר, חשוב כחצר אחת וצריכים לערב יחד (נו). (וכל שכן אם אין ביניהם מחיצה גבוהה עשרה דצריכין לערב יחד (נז)) (הר"ר יהונתן פרק חלון).

^שמשנה שם עו, ב. ^תכפירוש רבנו יהונתן. ^אשם במשנה.

(נג)      נפרץ הכותל – בין שתי חצרות.

(נד)     כפתח – כלומר, אין זו ממש פרצה, ואלו עדיין חצרות נפרדות, שכל אחת יכולה לערב בפני עצמה. ואם ירצו לטלטל חפצים ששבתו בבית, מחצר לחצר, עליהם לערב יחד.

(נה)     שלא יהא נפרץ במילואו – אם נפרץ הכותל במילואו, הפכו שתיהן לחצר אחת, גם אם רוחב הפרצה פחות מעשר אמות.

(נו)       וצריכים לערב יחד – אם לא עירבו בצוותא, רק כל חצר עירבה לעצמה, אין זה עירוב כלל, ואין כל היתר לטלטל מהבתים לחצרות.

(נז)      דצריכין לערב יחד – כי מחיצה נמוכה מעשרה טפחים אינה מחיצה, וזו חצר אחת בלבד.

סעיף ח

^בכותל שבין שתי חצרות, גבוה עשרה לשניהם (נח), והעמיד אצל הכותל סולם רחב ארבעה, וכן כנגדו בחצר השניה, אפילו אין הסולמות (נט) זה כנגד זה, אם אין ביניהם שלשה (ס), חשיבי כפתח (סא). היו מופלגים זה מכנגד זה שלשה, אם הכותל רחב ארבעה (סב) עדיין חשובים כפתח (סג). ואם אינו רחב ארבעה (סד), לא חשיבי כפתח (סה). באיזה סולם אמרו, כשיש בו ארבע שליבות (סו) אבל פחות מכאן לא (סז), אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו כבדות, שאז כובדו קובעו (סח). ^גואם אין הכותל גבוה אלא עשרה, וזוקף סולם גבוה שבעה ומשהו (סט) במשך ארבעה אצל הכותל, מתירו (ע) בין להשתמש עליו (עא) בין לערב יחד (עב) כיון שלא נשאר שלשה עד ראש כותל (עג). ^דעקר חוליא מראש הכותל למעטו מגובה עשרה, אם יש בה משך ארבעה מהני (עד), בין לעשותו כפתח לערב יחד (עה) בין לענין שיכול להשתמש בכל הכותל (עו). ואם אין בו ארבעה, אינו חשוב כפתח לערב יחד, וכן אינו מועיל להשתמש בכל הכותל שאינו משתמש אלא כנגד המקום שנתמעט (עז).

^בשם בגמרא עז, ב. ^גשם עח, א. ^דשם בגמרא עז, א.

(נח)     גבוה עשרה לשניהם – ומטעם זה אינם יכולים לערב ביניהם, כמו שראינו.

(נט)    הסולמות – שנועדו לטיפוס, כמדרגות.

(ס)       אם אין ביניהם שלשה – המרחק בין הסולמות קטן משלושה טפחים, והם כניצבים זה מול זה.

(סא)   חשיבי כפתח – המעבר הסדיר בין החצרות, אותו מאפשרים הסולמות, יוצרות כעין פתח. ואם רצו, מערבים יחד.

(סב)   רחב ארבעה – וניתן ללכת עליו.

(סג)    עדיין חשובים כפתח – ואפשר לערב ביחד.

(סד)   ואם אינו רחב ארבעה – כותל צר כזה, קשה לפסיעה.

(סה)   לא חשיבי כפתח – ואין ביכולתם לערב ביחד.

(סו)     כשיש בו ארבע שליבות – בזמנם היה סולם כזה כבד וקשה להזזה. לכן קבעו אותו במקום מסוים, ועל כן הוא נחשב כמדרגות[6].

(סז)    פחות מכאן לא – אינו כבד, ומעבירים אותו בקלות ממקום למקום.

(סח)   שאז כובדו קובעו – ולא יזיזו אותו משם, לכן הוא נידון כמעבר בין חצר לחצר.

(סט)  גבוה שבעה ומשהו – הסולם אינו שעוּן אלכסונית על הכותל, אלא זקוף צמוד לכותל. ובכל זאת ניתן לטפס אל הכותל, על גבי שליבותיו.

(ע)       מתירו – הכותל נחשב חלק מן החצר, ומותר להשתמש בו.

(עא)    להשתמש עליו – כגון להעלות חפצים של החצר על החומה ואם עירבו בני החצר אפילו חפצים שהיו בבית.

(עב)    לערב יחד – כי הסולמות משני עברי הכותל, מגדירים מקום זה כפתח.

(עג)     שלא נשאר שלשה עד ראש כותל – כי הסולם מוגדר כמגיע עד ראש הכותל.

(עד)    מהני – "מהני" פירושו מועיל. עקירת חלק מן הכותל, הפחיתה את הכותל מעשרה טפחים, ויצרה כעין פתח, על כן ניתן לערב יחד את החצרות.

(עה)    כפתח לערב יחד – שהרי יש כאן פתח.

(עו)      להשתמש בכל הכותל – כי דרכו יכול לעלות לכותל. אך זהו דווקא אם הכותל רחב מארבעה טפחים, ונעקרה חוליא מהכותל באורך ארבעה טפחים ובעומק ארבעה טפחים, אך לא כל עובי הכותל. על כן יכולה חצר זו להשתמש בכותל, כי ניתן לעלות אליו דרך המקום הנמוך, מה שאין כן החצר השניה. אבל אם לא עירבו יחד, אינם יכולים להשתמש בכותל, בחפצים ששבתו בתוך הבית, כי הוא מוגדר כעין חצר שאינה מעורבת. אבל חפצים ששבתו בחצר, מותר להשתמש בהם על גב הכותל, כפי שראינו בסעיף א.

(עז)     כנגד המקום שנתמעט – דין המקום שנתמעט הוא כחלק מהחצר, אבל אינו מקום חשוב, שניתן לעלות דרכו על הכותל.

סעיף ט

^הבנה אצטבא (עח) למטה אצל הכותל למעטו מגובה עשרה (עט), אם יש בה ארבעה אורך במשך הכותל ^וובולטת ארבעה (פ) מועיל להשתמש בכל הכותל (פא), אבל אינו חשוב כפתח לערב יחד (פב) עד שיגיע לראש הכותל (פג). ואם אין בה ארבעה על ארבעה, אינו מועיל אפילו להשתמש כנגדו (פד).

^השם בגמרא עז, ב. ^ותוספות שם, והרא"ש בשם ר"מ אהא דאצטבא על גבי אצטבא שם (פרק ז סימן ד).

(עח)    אצטבא – משטח מוגבה מעל פני הקרקע.

(עט)   למעטו מגובה עשרה – מגג האצטבא עד ראש הכותל, יש פחות מעשרה טפחים.

(פ)       ובולטת ארבעה – כלומר מלבד התמשכות האצטבא לאורך הכותל, היא גם נמשכת לעומק ארבעה טפחים, ונוח להניח עליה רגלים[7].

(פא)    מועיל להשתמש בכל הכותל – אם עירבו בני החצר, ניתן להעלות על הכותל אפילו כלים ששבתו בתוך הבית. במקרה שנבנתה אצטבא גם בחצר השכנה, ברוחב ארבעה טפחים, השימוש בכותל, עבור כלים ששבתו בבית, אסור לשניהם.

(פב)    אינו חשוב כפתח לערב יחד – כי זו אצטבא שלא קובעה במקומה כמדרגה, ואינה מיועדת לפתח.

(פג)     עד שיגיע לראש הכותל – אין צורך שיגיע ממש לראש הכותל, אלא די אם המרחק אינו גדול משלושה עד ראש הכותל, כי האצטבא מסייעת לעבור לצד השני. ובתנאי שגם בצד השני יש אצטבא.

(פד)    אינו מועיל אפילו להשתמש כנגדו – כי אינו מקום ראוי לעמוד עליו.

סעיף י

^זכפה ספסל שיש בו ארבעה על ארבעה (פה) וגבוה כל שהוא ומיעט בו גבהו מעשרה (פו), מותר להשתמש כנגד המיעוט (פז); ובלבד שיחברנו בטיט (פח).

^זשם בגמרא עז, א.

(פה)   ארבעה על ארבעה – על כן הוא מקום חשוב[8].

(פו)     ומיעט בו גבהו מעשרה – הכותל שגבהו עשרה טפחים, התמעט במקום בו הונח הספסל.

(פז)     מותר להשתמש כנגד המיעוט – בחצר בה הונח הספסל, ניתן להשתמש בחומה, אפילו לכלים ששבתו בתוך הבית, ובלבד שבני החצר עירבו. אבל אין זה פתח, כי אינו מיועד לפתח. לכן אפילו אם גם בצד השני כפה ספסל, אין היתר לערב אחד עם השני.

(פח)    ובלבד שיחברנו בטיט – לבל יוזז ממקומו.

סעיף יא

(פט)  ^חבנה אצטבא על אצטבא, אם יש בתחתונה ארבעה על ארבעה (צ) או אם אין בה ארבעה על ארבעה ויש בעליונה ארבעה על ארבעה (צא) ואין בין זו לזו שלושה טפחים (צב), ^טמהני להתיר להשתמש עליו, אבל לֹא מְהָנֵי לְמֶהֱוֵי פֶּתַח לערב יחד (צג).

^חשם עז, ב. ^טהרא"ש שם בשם הר"מ.

(פט)   הקדמה לסעיף – להבנת הסעיפים הבאים נבהיר, שהיתר הטלטול בחומה בת עשרה טפחים, או יותר, הוא רק אחר הפחתת גובהה. וכבר ראינו שתי דרכים לכך; האחד, הנמכת הכותל. והאחר, הגבהת הקרקע. כעת נראה, כי הנחת פיסת קרש בן שלושה טפחים, ללא קיבועו, אינה ממעטת את הכותל[9].

(צ)       ארבעה על ארבעה – זהו הגודל הנחוץ כדי להתיר את הטלטול בחומה.

(צא)    ויש בעליונה ארבעה על ארבעה – במצב זה, העליונה בגודל הנצרך.

(צב)    ואין בין זו לזו שלושה טפחים – על כן נחשבים כאצטבא אחת. אבל אם יש בין זו לזו שלושה טפחים, אין היתר לטלטל, כי האצטבא התחתונה אינה ארבעה על ארבעה, מה שגורם לעליונה להיחשב כתלויה באוויר, ולא כקבועה בקרקע, והיא אינה מפחיתה מגובה המחיצה.

(צג)     לֹא מְהָנֵי לְמֶהֱוֵי פֶּתַח לערב יחד – גם אם בעל החצר שכנגדו הניח אף הוא אצטבא כזו, אין זה פתח, מאחר ובחומה נותר גובה עשרה טפחים.

סעיף יב

^יזיז (צד) היוצא מן הכותל ויש בה ארבעה על ארבעה (צה), והניח עליו סולם כל שהוא (צו), מועיל להתיר לו תשמיש הכותל (צז); והוא שלא תהא שליבה התחתונה גבוהה מן הארץ שלשה (צח), ולא יהא בין שליבה לשליבה שלשה (צט), והוא שיניח הסולם על גב הזיז (ק), אבל סומכו אצלו, לא (קא). ^כוכל זמן שאין גבוה הכותל עשרים טפחים די בזיז אחד שמניחו באמצע (קב), שהרי אין גבוה עשרה עד הזיז (קג) ולא גבוה עשרה ממנו עד ראש הכותל; ואם הוא גבוה עשרים, צריך שני זיזין, אחד, בתוך עשר התחתונים (קד). ואחד, למעלה ממנו, בתוך עשרה העליונים (קה), שאם היה הזיז גבוה עשרה לא סגי ליה בסולם כל שהוא (קו); והוא שלא יהיו הזיזין זה כנגד זה (קז), שראוי להטיל סולם מזה לזה.

^ישם בגמרא עז ועח, ב. ^כשם עח, א.

(צד)    זיז – עץ הבולט מתוך הכותל נקרא זיז.

(צה)    ויש בה ארבעה על ארבעה – גודל כזה לבד אינו מועיל, כי החומה לא הונמכה, והקרקע לא הוגבהה.

(צו)      סולם כל שהוא – לא משנה רוחבו.

(צז)     להתיר לו תשמיש הכותל – הסולם, המחבר בין הזיז לארץ, מגביה כביכול את הקרקע.

(צח)    גבוהה מן הארץ שלשה – אם השליבה התחתונה בסולם גבוהה משלושה טפחים, היא כעומדת באוויר, ואינה נחשבת כמגביהה את הקרקע.

(צט)   ולא יהא בין שליבה לשליבה שלשה – מפני ששלושה טפחים, מחשיבים את הזיז כמנותק מהרצפה.

(ק)       שיניח הסולם על גב הזיז – הסולם, שראשו מושען על הזיז, מחברו אל הארץ.

(קא)   סומכו אצלו, לא – כלומר מטהו על הקיר, סמוך לזיז, ולא עליו. אין זה מועיל, כי הזיז עצמו לא חובר אל הרצפה.

(קב)    די בזיז אחד שמניחו באמצע – כגון שהוצב בגובה תשעה טפחים, ומעליו, עד ראש הכותל, תשעה טפחים נוספים.

(קג)    אין גבוה עשרה עד הזיז – הסולם המוטל עליו הגביה את הרצפה, כביכול, לגובה הזיז. ומהזיז עד ראש החומה, אין יותר מתשעה טפחים, על כן מותר לטלטל על הכותל.

(קד)    אחד, בתוך עשר התחתונים – ובאמצעות הסולם המונח עליו, הרצפה כביכול הוגבהה.

(קה)   בתוך עשרה העליונים – ועל הזיז התחתון יש להעמיד סולם, שיגיע עד העליון.

(קו)     לא סגי ליה בסולם כל שהו – לא מספיק סולם שרוחבו פחות מארבעה טפחים, אבל אם הסולם רחב ארבעה טפחים הוא מועיל, אפילו אם הוצב הזיז מעל עשרה טפחים.

(קז)     שלא יהיו הזיזין זה כנגד זה – אחד מעל השני. כלומר, האפשרות ששני זיזין יפחיתו את גובה הכותל, אינה אלא כשהעליון לא הוצב ישירות מעל התחתון, כי במקרה זה לא ניתן להניח סולם בין הזיז התחתון, לעליון.

סעיף יג

(קח) ^להעמיד שני סולמות זה בצד זה ולא היה בשניהם משך ארבעה (קט), והרחיקם זה מזה כדי שיהא בשניהם ארבעה (קי) ומילא האויר שביניהם בקש (קיא), אינו מועיל לא להתירו להשתמש עליו ולא לערב יחד, שמקום מעמד הרגלים הוא באמצע הסולם ואין ראוי לעלות בקש (קיב). ואם העמיד הסולם באמצע והקש מן הצד (קיג), מהני בין להתירו להשתמש עליו בין לערב יחד (קיד).

^לשם עח, א בעיא בגמרא ונפשטה.

(קח)   הקדמה לסעיף – בסעיף ח ראינו, שאם הועמדו סולמות משני צידי החומה, מותר לערב את שני החצרות יחד, ובתנאי שרוחב הסולמות הוא ארבעה טפחים. סעיף זה דן על סולמות צרים, שרוצים להעמידם כדי ליצור פתח. הכיצד ניתן לרווח אותם, כדי שייחשבו רחבים ארבעה טפחים.

(קט)   ולא היה בשניהם משך ארבעה – גם אם יונחו שני הסולמות הצרים זה ליד זה, אין ברוחבם ארבעה טפחים.

(קי)     כדי שיהא בשניהם ארבעה – שיהא בשני הסולמות יחד, עם האוויר שבינם, ארבעה טפחים.

(קיא) ומילא האויר שביניהם בקש – כלומר בנה שליבה של קש, בין הסולמות, שאין בכוחה לשאת משקל אדם, לכשיעמוד עליה. אבל היא חזקה דיה, כדי שאדם יתפוס בה בידיו, בעלייתו בסולם.

(קיב)     ואין ראוי לעלות בקש – נמצא שהסולם אינו רחב ארבעה טפחים.

(קיג)      הסולם באמצע והקש מן הצד – תוספת הקש באה כהרחבה לסולם, כדי שיוכל לעלות באמצע, ושליבות הקש תסייענה בידו, עת יטפס בסולם. למעשה, כל נחיצותם היא בשביל הנראות. כי בכותל שגבהו עשרה טפחים, אין כל בעיה לעבור מצד לצד.

(קיד)     בין לערב יחד – ובלבד שגם בצד השני יונח סולם, כדי שייחשב פתח, כפי שראינו בסעיף ח.

סעיף יד

(קטו) ^מאין הסולם רחב ארבעה, וחקק אצלו בכותל להשלימו לארבעה (קטז), די לו שֶׁיָּחֹק בגובה עשרה (קיז). ואם לא העמיד סולם כלל, אלא חקק בכותל כמין שליבות של סולם לעלות בו, צריך שֶׁיָּחֹק בכל גובה הכותל (קיח) ומועיל בין להתיר תשמיש בין לערב יחד (קיט).

^משם עח, ב.

(קטו)     הקדמה לסעיף – ראינו בסעיף ח, שסולם אשר ראשו נסמך על ראש הכותל, בשני צדי החומה, נחשב כפתח בין שתי החצרות, וביכולתן לערב ביחד. ובתנאי, שרוחב כל סולם לא יפחת מארבעה טפחים. סעיף זה דן בשני סולמות שהונחו ראשיהם משני צדי הכותל, על ראשו, אלא שאינם רחבים ארבעה טפחים. מה ניתן לעשות, כדי לאפשר את עירוב שתי החצרות יחד.

(קטז)    וחקק אצלו בכותל להשלימו לארבעה – אם הסולם אינו רחב ארבעה טפחים, אפשר להרחיבו באמצעות חציבת שני טפחים בתוך הקיר, קרוב לשליבות הסולם, והללו ייחשבו כתוספת לרוחב הסולם.

(קיז)      די לו שֶׁיָּחֹק בגובה עשרה – די אם הקיר ייחקק עד גובה עשרה טפחים, אפילו אם הקיר גבוה מכך, כי מספיק נראות של פתח, כדי לחבר בין שתי החצרות.

(קיח)     צריך שֶׁיָּחֹק בכל גובה הכותל – כי החקיקות אינן נראות בהכרח כמדרגות, מלבד אם ייחקקו לכל גובה הכותל.

(קיט)    בין לערב יחד – כי אם עשו כן בשני צדי הכותל, זה נחשב פתח.

סעיף טו

^נהיה אילן בצד הכותל וְעָשָׂהוּ סולם לכותל (קכ), אם רצו מערבין אחד (קכא); אבל אם עשה אֲשֵׁרָה סולם לכותל (קכב), אין מערבין אחד, מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי אסורה בהנאה (קכג). ^סוהרא"ש ז"ל כתב בהיפך, דאילן אינו מועיל (קכד) ואֲשֵׁרָה מועלת, והוא שתהא יבשה (קכה).

^נשם עח בעיא דרב יוסף מרבה, וכדאמר ליה רבה. ^סכמאן דאמר בשם רבי אלעזר ואיכא דאמרי בשם רבי יוחנן שם.

(קכ)        וְעָשָׂהוּ סולם לכותל – חקק בו שליבות.

(קכא)    אם רצו מערבין אחד – אף על פי שנאסר לטפס על עץ בשבת, ואי אפשר לעלות, בשבת, על מדרגות אלה. הרי במשך השבוע הדבר אפשרי, לכן דומות המדרגות לפתח ומעבר, וניתן לערב בין החצרות.

(קכב)    עשה אֲשֵׁרָה סולם לכותל – האֲשֵׁרָה הוא עץ ששירתו בו לעבודה זרה, ונאסר בהנאה. איסור הנאה זה מונע את הטיפוס, המוגדר הנאה, בכל ימות השבוע, ונמצא שאין שם פתח.

(קכג)     שהרי אסורה בהנאה – ואין זה פתח, בכל ימות השבוע.

(קכד)    דאילן אינו מועיל – היות והשימוש באילן אסור בשבת, אין הטלטול אפשרי, כי הפתח נאסר בשימוש.

(קכה)    והוא שתהא יבשה – לדעת הרא"ש, מותר לעלות על אילן יבש בשבת[10]. ולגבי איסור הנאה מעצי אשרה, דעתו, שלמרות איסור השימוש בפתח זה, יש כאן פתח. וההיתר לערב ביחיד, אינו מוגדר כהנאה. למעשה, דעת המחבר כדעה ראשונה, שמדרגות שנחקקו בעץ אשרה, אינן מתירות לטלטל ביחד, אבל אם נחקקו באילן פשוט, מותר לערב יחד.

סעיף טז

^עחריץ שבין שתי חצרות (קכו), עמוק עשרה ורחב ארבעה (קכז), אין יכולין לערב יחד אפילו מָלֵא תֶּבֶן וְקַשׁ (קכח), ^פכל זמן שלא בִּטְּלוֹ (קכט); ואם היה מלא עפר וצרורות (קל), ^צאפילו סתמא, שלא בִּטְּלוֹ (קלא), צריכים לערב יחד (קלב) (ועיין לעיל סימן שנח סעיף ב (קלג)). הגה: יש אומרים דאם מִלְּאָם בְּפֵרוֹת סְתָמָא בָּטְלוּ לְהוּ, דדרכן לעשותן שם אוצר (קלד) (הגהות אשירי).

^עמשנה שם. ^פשם בגמרא. ^צשם בגמרא עט, א.

(קכו)      חריץ שבין שתי חצרות – הנמשך לכל אורך הגבול, וחוצץ בינם.

(קכז)     עמוק עשרה ורחב ארבעה – החריץ, שזו חפירה בקרקע, מוגדר כרשות בפני עצמה. וכיון שהוא מפריד בין שתי החצרות, אין ביכולתן לערב יחד. אך אם רחבו פחות מארבעה טפחים, הוא אינו מפריד בינם, והן מוגדרות כחצר אחת.

(קכח)    אפילו מָלֵא תֶּבֶן וְקַשׁ – גם אם מילא בהם את החריץ, כדי למעט מעומקו, אין בכך תועלת. כי התבן והקש אינם מיועדים להיוותר בתוכו, אלא יוצאו להאכלת הבהמות. לכן נותר החריץ עמוק עשרה, ודינו רשות בפני עצמה.

(קכט)    כל זמן שלא בִּטְּלוֹ – הביטול הוא החלטה להותיר את התבן והקש בחריץ, ללא כוונה להוציאם. נמצא שעומק החריץ הופחת, ואין בו עשרה טפחים. הואיל וכך, הוא לא יבדיל בין החצרות.

(קל)        מָלא עפר וצרורות – זהו מילוי טבעי לחריץ, ובדרך כלל, אין מי שמסלק עפר מחריץ כזה.

(קלא)    שלא בִּטְּלוֹ – אפילו שלא התכוון מפורשות להשאירם שם, הם עדיין נחשבים מילוי, ונמצא שהחריץ הופחת מעשרה.

(קלב)     צריכים לערב יחד – כי אין כאן מחיצה בין שתי החצרות, והרי הן כחצר אחת.

(קלג)     לעיל סימן שנח סעיף ב – דעת הרמ"א שם, שהעפר אינו בטל. מלבד אם כיוון מפורשות, להותירו שם. נמצא, שחולק על המחבר.

(קלד)     דדרכן לעשותן שם אוצר – פירות שהונחו בתוך חריץ, אינם מיועדים לשימוש יום יומי, ונועדו להישאר שם זמן רב[11].

סעיף יז

^קנתן עליו נסר כמין גשר משפת החריץ אל שפתו (קלה), אם הוא רחב ארבעה חשוב כפתח ומערבין אחד (קלו), ואם רצו מערבין שנַים (קלז). הגה: והוא הדין אם מִלְּאוֹ (קלח) ברוחב ארבעה בדבר המבטלו שם (קלט) (ב"י). ^רואם נתן הנסר לאורך החריץ ^שבמשך ארבעה (קמ), אפילו אין בו אלא כל שהוא, חשוב כפתח, שהרי מיעטו מארבעה.

^קמשנה שם עח, ב. ^רשם בגמרא עט, א. ^שבפירוש רש"י שם וכן כתב הטור.

(קלה)    משפת החריץ אל שפתו – כלומר, חיבר בין שתי החצרות, בגשר רחב ארבעה טפחים.

(קלו)      ומערבין אחד – אם רוצים.

(קלז)      מערבין שנַים – כי הגשר אינו מחבר את שתי החצרות להיותן אחת, רק יוצר פתח ביניהן.

(קלח)    אם מִלְּאוֹ – מילא את החריץ ברוחב ארבעה טפחים לפחות, , אבל לא את כולו.

(קלט)    בדבר המבטלו שם – המילוי צריך להיות באובייקט, שאינו מתכוון לסלקו משם. בכך נוצר פתח בין שתי החצרות, ואפשר לערב יחד, או שכל אחד יערב לעצמו.

(קמ)       לאורך החריץ במשך ארבעה – מדובר בחריץ רחב ארבעה טפחים בדיוק, בתוכו, לאורך הקיר, הניח פיסת עץ צרה וארוכה. כגון קרש סתמי, שרוחבו אינו יותר ממשהו. קרש זה ממעט מרוחב החריץ, במקום שהונח. ואם אורך הקרש ארבעה טפחים, נמצא שיש בחריץ רוחב ארבעה טפחים, שם רחוקות החצרות זו מזו, פחות מארבעה טפחים. על כן נחשב מקום זה כפתח, ואפשר לערב ביחד, או שכל חצר תערב לעצמה.

סעיף יח

^תאם החריץ עמוק לְאֶחָד עֲשָׂרָה, וְלַשֵּׁנִי אֵינוֹ עמוק עשרה (קמא), או שהוא שוה לשניהם, דינו ככותל (קמב).

^תשם עז, א.

(קמא)   וְלַשֵּׁנִי אֵינוֹ עמוק עשרה – במצב זה, רק מי שהחריץ עמוק אצלו פחות מעשרה טפחים, רשאי להשתמש בו.

(קמב)    דינו ככותל – כפי שראינו בסעיף ו, אם עומקו עשרה, ורחבו ארבעה, מותר לשניהם להשתמש עליו בכלים ששבתו בתוך החצר, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ואם אינו רחב ארבעה, דינו כמקום פטור, ומותר לשניהם להשתמש בו אף בכלים ששבתו בתוך הבית, אם כל חצר עירבה לעצמה. ואם אינו עמוק עשרה טפחים, שתי החצרות נחשבות כחצר אחת, וחובה עליהם לערב יחד.

סעיף יט

^אגדיש של תבן (קמג) שבין שתי חצרות, אם הוא גבוה עשרה, כל אחד מערב לעצמו (קמד); נתמעט ^בבחול מעשרה (קמה), צריכים לערב ביחד (קמו). ובעוד שלא נתמעט, ^גאסור לשום אחד מהם ליתן מן התבן לתוך קופתו בשבת להאכילה לבהמתו (קמז); ^דואפילו להעמידה שם כדי שתאכל אסור (קמח), ^האבל יכול לעמוד בפניה כדי שלא יהא לה דרך לנטות אלא לְשָׁם (קמט). ^וולהרא"ש, אפילו בחול אסור ליתן ממנו לקופתו, וכן להעמיד הבהמה בידים (קנ). במה דברים אמורים בגדיש שבין שתי חצרות, ^זאבל גדיש שבין שני בתים מותר להאכיל לבהמתו ממנו, בידים (קנא).

^אמשנה שם עט, א. ^בבפירוש רש"י שם וכן כתב הטור. ^גשם בגמרא דחיישינן דלמא שקיל טובא וממעט מעשרה וקא מטלטל בחצר האוסרת, אבל הבהמה אוכלת מעט מעט. ^דשם. ^ההכי מפרש שם למתניתין דתנן אלו מאכילין מכאן וכו'. ^ושם. ^זברייתא שם, ומפרש בגמרא שם, כיון דאיתא מחיצות, כי מיפחת מינכרא ליה מילתא.   

(קמג)    גדיש של תבן – התבן משמש מאכל לבהמות.

(קמד)    כל אחד מערב לעצמו – מיקומו של הגדיש בין שתי החצרות, מפריד כמחיצה בת עשרה טפחים. נמצא שאין כאן פתח, ואין בני החצרות יכולים לערב ביחד.

(קמה)   נתמעט בחול מעשרה – ונמצא שלכל אורך הגבול, בין החצרות, אין מחיצה בגובה עשרה טפחים.

(קמו)     צריכים לערב ביחד – כי שתי החצרות נחשבות כחצר אחת.

(קמז)     להאכילה לבהמתו – שמא ייטול כמות גדולה מן הגדיש, להניחה לפני בהמתו. פעולה זו תבטל את המחיצה, וגם הערוב, שכל אחד עשה בנפרד, יתבטל מאליו.

(קמח)   אסור – כדי למנעו, לבל ייקח תבן ויניח בקופה.

(קמט)   לנטות אלא לְשָׁם – כדי שתאכל מן התבן. אין חשש שהמחיצה תבוטל, כי בעלי חיים אינם אוכלים כמות רבה כל כך, שתבטל את המחיצה.

(קנ)         להעמיד הבהמה בידים – שמא תתמעט המחיצה, ולא ישימו לב לכך.

(קנא)     מותר להאכיל לבהמתו ממנו, בידים – הואיל והגדיש ניצב בין גגות הבתים, אם יתמעט גובה המחיצה, הדבר יתפוס את העין.

סעיף ח

העמיד אצל הכותל סולם רחב ארבעה, וכן כנגדו בחצר השניה, אפילו אין הסולמות זה כנגד זה

סעיף ח

עקר חוליא מראש הכותל למעטו מגובה עשרה, אם יש בה משך ארבעה מהני

סעיף ט

בנה אצטבא למטה אצל הכותל למעטו מגובה עשרה, אם יש בה ארבעה אורך במשך הכותל ובולטת ארבעה מועיל להשתמש בכל הכותל

סעיף י

כפה ספסל שיש בו ארבעה על ארבעה וגבוה כל שהוא ומיעט בו גבהו מעשרה, מותר להשתמש כנגד המיעוט; ובלבד שיחברנו בטיט

סעיף יא

בנה אצטבא על אצטבא, ויש בעליונה ארבעה על ארבעה, ואין בין זו לזו שלושה טפחים

סעיף יא

בנה אצטבא על אצטבא, ויש בתחתונה ארבעה על ארבעה

סעיף יב

זיז היוצא מן הכותל ויש בה ארבעה על ארבעה, והניח עליו סולם כל שהוא

סעיף יב

אם הוא גבוה עשרים, צריך שני זיזין, אחד, בתוך עשר התחתונים. ואחד, למעלה ממנו, בתוך עשרה העליונים

סעיף יג

העמיד שני סולמות זה בצד זה ולא היה בשניהם משך ארבעה, והרחיקם, שיהא בשניהם ארבעה, ומילא האויר שביניהם בקש

סעיף יג איור 2

ואם העמיד הסולם באמצע והקש מן הצד, מהני בין להתירו להשתמש עליו בין לערב יחד

סעיף יד

אין הסולם רחב ארבעה, וחקק אצלו בכותל להשלימו לארבעה, די לו שֶׁיָּחֹק בגובה עשרה

סעיף יז

נתן עליו נסר כמין גשר משפת החריץ אל שפתו, אם הוא רחב ארבעה חשוב כפתח

דיני שותפי הדירות לעירוב (שעב)

א.     מותר לטלטל כלים ששבתו בחצרות או במבואות, מחצר לחצר, או למבוי. הצורך בערוב הוא רק להוצאה מן הבתים לחצר, או מהחצרות לבתים [א].

ב.      אין לטלטל כלים ששבתו בבית שבחצר, לחצר אחרת, על ידי פתח שביניהם, מלבד אם עירבו [ח].