הלכות ערובי חצרות

סימן שע"א

כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת, ובו ו' סעיפים.

להבנת הסימן, עלינו להקדים מספר ידיעות, שיוסברו בהמשך בהרחבה:

א.     בית הפונה לחצר, והדרים בו אינם נוכחים בשבת, אינו אוסר, ואינו צריך להשתתף בערוב.

ב.      תושב מן החצר שלא השתתף בערוב, אוסר לטלטל גם עבור אלו שעירבו. עם זאת, אם יבטל את רשותו בחצר, הוא נידון כאינו נוכח. והטלטול מהבית לחצר מותר לכולם, מלבד תושב זה.

ג.      גוי הדר באחד מבתי החצר, אוסר על היהודים לטלטל. ואף אם ישתתף בערוב, האיסור יִוותר בעינו^[1]. ניתן להתיר את הטלטול אם מלבד הערוב, ישכרו מן הגוי את רשותו בחצר.

ד.      גר שנפטר, ולא נולדו לו ילדים אחר גרותו, נחשב כאדם ללא יורשים. הלכך נכסיו מוגדרים הפקר, והראשון העושה בהם קניין, זוכה בבעלותם.

ה.     ההיתר או האיסור לטלטל בחצר נקבע, בדרך כלל, בכניסת השבת. ואם הותר בכניסת השבת, הוא נותר על כנו לכל השבת. ואם בכניסת השבת נאסר, חל האיסור על כל השבת. אמנם לכלל זה, יש הרבה יוצאים מן הכלל, כגון האפשרות לבטל רשות בשבת עצמה, כפי שראינו באות ב.

הסימן דן באלו תנאים ניתן להקל או להחמיר על הטלטול בחצר, כאשר אחד מן הדיירים הקבועים בחצר, עזב את ביתו לשבת, או נפטר לבית עולמו.

סעיף א

^אאחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת (א), אפילו היתה סמוכה לחצרו, ^באם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת (ב), הרי זה אינו אוסר עליהם. ^גבמה דברים אמורים, בישראל; אבל בעכו"ם, אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם (ג) עד שישכרו ממנו מקומו (ד) ^דאם הוא קרוב מהלך יום אחד, שהרי אפשר שיבא בשבת; אבל אם רחוק יותר, אינו אוסר (ה). ^הויש אומרים שגם אינו יהודי, אם הלך לשבות בחצר אחרת (ו) אינו אוסר. וכן נראה עיקר (ואם בא האינו יהודי בשבת, עיין לקמן סימן שפ"ג (ז)).

^אמשנה ערובין פו, א. ^ברמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין. ^גשם וכרבי יוסי, רמב"ם בפרק ד, ונתן הרב המגיד טעם לדבריו. ^דהרב המגיד שם, שנראה כן מדברי רמב"ם ובשם אחרים והביא ראיה לזה מהגמרא סב ^הכרבי יהודה שם במשנה. הרא"ש שם משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב.

(א)   והלך ושבת בחצר אחרת – ולא עשה ערוב, טרם לכתו.

(ב)   ואין דעתו לחזור לביתו בשבת – לכן אינו אוסר, כי בשבת זו הוא מוגדר, כאינו דר בבית.

(ג)    אוסר עליהם – כי יתכן שיחזור בשבת.

(ד)   עד שישכרו ממנו מקומו – בסימן שפב נלמד, כי הגוי מנוּע מהשתתפות בעירוב. ובכל זאת הוא אוסר, עד שישכרו ממנו את מקומו.

(ה)   אינו אוסר – גוי זה נחשב כאינו גר במקום, מפני שלא יחזור בשבת. החישוב של יום אחד, בענין זה, הוא לפי התחבורה הקיימת באזור.

(ו)     אם הלך לשבות בחצר אחרת – ולא התכוון לחזור.

(ז)    עיין לקמן סימן שפ"ג – שם יתבאר, שאם חזר הנוכרי בשבת, הוא אוסר את הטלטול. זאת בניגוד ליהודי, כפי שנראה בסעיף הבא.

סעיף ב

^וישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת, ואחר כך נמלך בשבת וחזר, אינו אוסר (ח).

^וכן כתב המרדכי שם וסמ"ג ושארי פוסקים, והרא"ש לדעתו ובשם הראב"ד והרב המגיד שם.

(ח)   אינו אוסר – כי הרגע הקובע אם הטלטול מותר אם לאו, הוא כניסת השבת[2]. ובמקרה זה, הואיל ובכניסת השבת הותר הטלטול, נותר המקום בהיתרו.

סעיף ג

^זאחד מן השוק (ט) שהיה לו בית בחצר ומת (י), והניח רשותו לאחד מבני החצר (יא), אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר, ^חשהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש (יב); ואם מת משחשיכה, אוסר (יג); אף על פי שעירב הזוכה עמהם, אינו מועיל למה שירש אחר כך בשבת (יד).

^זברייתא שם ע, ב. ^חהרב המגיד שם בשם רשב"א.

(ט)   אחד מן השוק – שלא היה גר בחצר זו, אלא בחצר אחרת.

(י)    שהיה לו בית בחצר ומת – ולפי שלא היה גר בחצר, אין צורך שישתתף בערוב, ואינו אוסר על בני החצר. שאר הדיירים עירבו, והתירו בכך את הטלטול מביתם לחצר.

(יא)     לאחד מבני החצר – שהשתתף בערוב, אבל לא עירב עבור בית זה.

(יב)     מתיר גם מה שירש – שני הבתים הם רכושו הפרטי, והעירוב שעשה טרם שבת, מועיל גם לבית שירש לפני שבת.

(יג)      אוסר – אף על פי שהיורש עירב לפני שבת.

(יד)     שירש אחר כך בשבת – הבית שירש בשבת לא נחשב כחסר דיירים. מאחר והיורש המתגורר בחצר, רשאי להיכנס אליו בכל עת. ובכל זאת, למרות שעירב בערב שבת, עדיין חל איסור טלטול. כי בית זה לא השתתף בעירוב בכניסת השבת.

סעיף ד

^טאחד מן החצר שמת בשבת, אם עירב, אפילו יְרָשׁוֹ אחד מבני השוק אינו אוסר (טו); ואם לא עירב (טז), אם יְרָשׁוֹ אחד מן השוק ^יכל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר (יז); בא לדור בשבת בבית מורישו, אוסר (יח). ואם יְרָשׁוֹ אחד מבני החצר, אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבית אחד, אינו אוסר (יט) אף על פי שלא עירב המוריש; ואם לא היה דר עם המוריש, אלא בבית אחר שבחצר (כ), אוסר ^כאף על פי שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש (כא); ואם מבעוד יום מת (כב), וירשו אחד מן השוק, הרי זה אוסר (כג), ^לוהוא שבא היורש בבית מורישו בשבת (כג).

^טשם בברייתא, הרב המגיד בפרק ב מהלכות עירובין ורא"ש שם. ^יהרא"ש. ^כשם והרב המגיד שם. ^להרא"ש שם.

(טו)     אינו אוסר – כי היות והטלטול הותר בכניסת השבת, אין הוא בטל, למרות שינוי המצב. וגם אם היורש יכנס לדור שם במהלך השבת, לא ייאסר הטלטול.

(טז)    ואם לא עירב – ושאר הדיירים עירבו. במקרה זה, נאסר הטלטול מן הבתים, בכניסת השבת, על כל הדיירים.

(יז)      אינו אוסר – כי אין דיירים בבית זה. וכשם שמותר לבטל רשות בשבת, כדי שיוכלו שאר בני החצר לטלטל. כך גם במקרה שאחד הדיירים נפטר ולא עירב, אבל בביתו אין דיירים, הטלטול מותר, אם שאר הדיירים עירבו ביניהם.

(יח)     אוסר – המצב בחצר נותר כפי שהיה בכניסת השבת. וכיון שדיירי בית זה לא עירבו, ועדיין יש בו דיירים, האיסור נותר כפי שהיה.

(יט)    אינו אוסר – היורש עשה ערוב לפני שבת, ובכך התיר את הטלטול בחצר. ולמרות שהמוריש לא עירב, די בעירובו של אחד מדרי הבית, כפי שלמדנו. לכן, הגם שהמוריש נפטר, לא השתנה המצב.

דין זה פשוט, ולא נאמר אלא בשביל החידוש שיובא בהמשך.

(כ)       בבית אחר שבחצר – והוא עירב.

(כא)    כיון שלא עירב המוריש – אי השתתפות המוריש בערוב, אסרה את הטלטול בחצר. ובמיתתו לא הותר לטלטל, כי היורש דר בחצר, והבית שירש נחשב ככזה שיש בו דיירים, הלכך נותר הטלטול באיסורו.

(כב)    ואם מבעוד יום מת – במקרה זה, אין הבדל אם עירב או לא עירב.

(כג)     הרי זה אוסר – טבעו של עולם, שהיורש השומע על מיתת קרובו, ממהר לבוא, כדי שהמנוח לא יישאר לבדו. וזה שונה מדייר שעזב את הבית מתוך כוונה, שלא לשוב אליו בשבת. שהוא אינו אוסר אפילו יגיע בשבת, כי לא שקל לבוא בשבת. אבל במקרה של יורש, ההערכה היא שאם לא יספיק לבוא לפני שבת, יבוא בכל מקרה בשבת. ולכן חל איסור הבאת חפצים מהבית לחצר ולהפך, על כולם.

(כד)    שבא היורש בבית מורישו בשבת – אבל אם לא נכנס לשם, זה בית ללא מגורים, ואינו אוסר.

סעיף ה

(כה)  ^מישראל וגֵר שהיו דרים בחצר (כו), ומת הגֵר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר (כז) בנכסיו (כח), אפילו לא החזיק עד שחשיכה, אוסר, עד שיבטל רשותו כשאר יורש (כט). מת משחשיכה (ל), אין המחזיק אוסר, שבהיתר הראשון עומד.

^מברייתא שם ע, ב וכדמפרש לה שם בגמרא.

(כה)    הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך להקדים, שלכל יהודי, מעת לידתו, יש יורשים. ואפילו אם נפטר ללא צאצאים, תמיד יימצאו אי אלו יורשים, קרובי אביו או סבו. אבל גר צדק שמת, ואחר גיורו לא נולדו לו ילדים, דינו כמת ללא יורשים, ונכסיו הפכו הפקר. הלכך הראשון שקדם וזכה בהם, הפך לבעליהם.

(כו)      שהיו דרים בחצר – הטלטול הותר, כי שניהם עירבו.

(כז)     והחזיק ישראל אחר – שאינו גר בחצר.

(כח)    בנכסיו – ובכך זכה בהם.

(כט)   עד שיבטל רשותו כשאר יורש – כי בית הגר שמת, נתון תחת בעלותו. נמצא שהדר בבית לא עירב, והטלטול נאסר.

(ל)        מת משחשיכה – וכבר הותר הטלטול, בכניסת השבת.

סעיף ו

^נאחד מבני החצר שהיה גוסס (לא), אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר (לב) עד שיְזַכּוּ לו בפת ויערבו עליו. וכן קטן (לג) אוסר (לד), אף על פי שאינו יכול לאכול כזית (לה). אבל האורח אינו אוסר (לו), כמו שנתבאר בסימן ש"ע (לז).

^נטור בשם הרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין, וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא פרק ה.

(לא)    שהיה גוסס – ולא עירב.

(לב)     אוסר – אף שניתן לטעון שדינו כדייר מת, וביתו מוגדר כאין בו דיירים.

(לג)     וכן קטן – שיש לו בית משלו.

(לד)     אוסר – כי נוכחותו מגדירה את הבית כ'יש בו דיירים'.

(לה)    שאינו יכול לאכול כזית – והמטפלים בו אינם דרים בחצר, ובכל זאת, מגוריו נחשבים מגורים.

(לו)      האורח אינו אוסר – אדם שלא גר בחצר שלושים יום, הוא המוגדר "אורח", ואינו נחשב דייר.

(לז)     כמו שנתבאר בסימן ש"ע – סעיף ח.