הלכות ערובי חצרות

סימן שס"ט

באיזה אופן מקנין העירוב, ובו סעיף אחד.

סימן זה דן במקרה נדיר, בו אי ידיעת ההלכה תפסול עירוב שנעשה, לבל יוגדר כעירוב. להבנת הנידון, עלינו לדעת שמן התורה "מעות קונות". כלומר, סחורה שהקונה שילם בעדה למוכר, ולא נטלה ממנו, נחשבת בבעלות הקונה. ואם המוכר לא התרשל והסחורה אבדה, אין צורך לתת סחורה אחרת תמורתה. אך חכמים חששו, כי דווקא הלכה זו תגרום למוכר שלא להתאמץ במניעת פגיעה בסחורה. לכן תיקנו, שהסחורה נותרת ברשות המוכר, כל עוד הקונה לא משכה, או לא קנאה באחד מן הקניינים. תקנה זו תגרום למוכר לשמור ביתר זהירות, על הסחורה. שנותרה שלו, כל עוד לא נטלה הרוכש[1].

על פי הקדמה זו נוכל להבין את המקרה הנדון כאן. אם במקום כיכר לחם, ניתן לאחראי על הערוב כסף בעד כיכר לחם, אין זה ערוב. כי למרות ששילם מכספו, לא הפך הלחם להיות שלו. יש לציין, כי מלבד רכישת הלחם באמצעות כסף וקניין משיכה, ניתן לקנותו בדרך נוספת, והיא "קניין סודר". מהותו של קנין זה הוא העברת כלי, כגון מטפחת או כל כלי אחר, לידי המוכר. הקִניין חל למרות שלא בוצעה משיכה, והסחורה הנרכשת מחליפה ידיים, ועוברת לבעלות הרוכש. מלבד זאת, יש לציין כי העירוב יכול להתבצע בשתי דרכים, כפי שכבר למדנו. א, אם כל אחד נותן כיכר לחם. ב, אחד מזכה מלחמו לכולם.

סעיף א

^אהנותן מעות לנחתום ואמר לו: אם יבואו בני החצר לקנות ממך ככר לעירוב זְכֵה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מָעָה זו (א), אינו עירוב (ב) אפילו עירב החנוָני ^ב(לכל האחרים) וזָכָה גם לזה עמהם (ג); ^גאבל אם אמר ליה: ערב לי (ד), קנה עירוב. ואפילו אם אמר: זְכֵה לי (ה), ^דאם נתן לו כלי בתורת קנין שיקנה לו בו (ו), קנה עירוב. ^הוכן אם זיכה לו הנחתום על ידי אחר (ז), ^ואו שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק (ח), קנה עירוב. ^זואם נתן לו מעה לבעל הבית ואמר ליה: זכה לי בעירוב, קָנָה עירוב (ט).

^אמשנה שם פא, א וכחכמים. ^בכאשר הגהתי כן הוא ברש"י וכן הגיה הבית יוסף בטור. ^גשם בגמרא פא, ב. ^דשם. ^ההרא"ש שם. ^והרמב"ם פרק ו מהלכות ערובין. ^זשם במשנה.

(א)   בשביל מעה זו – כלומר, מבקש להשתתף בערוב, ומשלם מכספו עבור כיכר לחם.

(ב)   אינו עירוב – כי הכלל "מעות אינן קונות", מונע את בעלותו על כיכר הלחם.

(ג)    וזָכָה גם לזה עמהם – לא הדיירים נתנו את הכיכר, אלא הנחתום הוא שזיכה להם על ידי אחר[2]. וכיון שנותן הכסף התכוון לקנות את חלקו בלחם, והלחם עדיין לא הפך להיות שלו, ממילא אין תועלת בזיכוי של הנחתום. כי זיכה לו את חלקו בעד התשלום, והכיכר אינה שלו, על כן אין הערוב שעשה עבורו מועיל לו.

(ד)   אמר ליה: ערב לי – עשאו שליח לערב עבורו, לכן גם הוא חלק מן הערוב.

(ה)   אם אמר: זְכֵה לי – כלומר קנה בשבילי את כיכר הלחם.

(ו)     כלי בתורת קנין שיקנה לו בו – נותן הכסף, רכש את הלחם בקניין סודר.

(ז)    זיכה לו הנחתום על ידי אחר – איש אחר שאינו הנחתום, הגביה את הכיכר על מנת להקנותו לטובת נותן המעות. בכך נקנה הכיכר לבעל המעות, והנחתום יכול לערב עבור אדם זה, בכיכר השייך לו.

(ח)   לחם מן השוק – הנחתום רכש לחם בשוק, לטובת המשלם. כיכר זה שייך לבעל המעות, לכן יכול הנחתום לערב בו, לטובת בעליו.

(ט)   קָנָה עירוב – החבר שקיבל תשלום, אינו חנווני, ואינו רגיל לקבל מעות כתשלום. לכן ברור שנתינת הכסף באה רק כדי לעשותו שליח לערב עבורו, בכל דרך שיראה לנכון.