הלכות תחומין

סימן ת"ו - מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת

סימן ת"ו

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, ובו סעיף אחד.

סימן זה מבוסס על הכלל "גדול כבוד הבריות", הדוחה איסור דרבנן.

סעיף א

^אמי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת (א), שאין לו אלא ארבע אמות (ב), והוצרך לנקביו (ג), יכול לצאת מהם עד שימצא מקום צנוע לִפָּנוֹת (ד); ועצה טובה לו, שיתקרב בצד תחומו, שאם לא ימצא מקום צנוע עד תחומו, יכול ליכנס (ה), ולאחר שנכנס הָוֵי כאילו לא יצא, כיון שנכנס ברשות (ו); ^באבל אם מצא מקום צנוע קודם (ז), לא יכנס, אלא יִפָּנֶה שם ויתרחק ממקום שנפנה, עד שיכלה הריח (ח), ושם יש לו ארבע אמות. ואם נתרחק מהריח ונכנס בתחומו, כאילו לא יצא (ט). ואם יצא לדעת, אין לו תקנה (י). זה שאמרנו בהוצרך לנקביו, ^גיש אומרים אפילו לקטנים ^דויש אומרים דוקא לגדולים (יא).

^אפשוט בגמרא עירובין מא, ב וכן כתב הרמב"ם בפרק כז הלכה טו. ^בהרא"ש בפסקיו שם. ^גטור בשם ר"מ. ^דשם בשם אביו הרא"ש.

(א) שלא לדעת – בשוגג.

(ב) שאין לו אלא ארבע אמות – כפי שלמדנו בתחילת סימן הקודם.

(ג) והוצרך לנקביו – נזקק לעשות את צרכיו, ובמקום שהייתו אין שטח נסתר מבני אדם.

(ד) עד שימצא מקום צנוע לִפָּנוֹת – משום שגדול כבוד הבריות, שדוחה איסור דרבנן. וברור שיש ביזיון גדול בעשיית צרכיו במקום גלוי לעין.

(ה) יכול ליכנס – התירו ליוצא זה, לחפש מקום צנוע בתוך התחום ממנו יצא, כדי לסייע לו. למרות שייתכנו מקומות צנועים בשטח אחר, חוץ לתחום.

(ו) כיון שנכנס ברשות – ומותר לו ללכת בכל העיר, ואף חוצה לה, 2000 אמה.

(ז) אם מצא מקום צנוע קודם – שנכנס לתחום העיר.

(ח) עד שיכלה הריח – אף שאסור לו לזוז יותר מארבע אמותיו, גם זה הותר, משום כבוד הבריות.

(ט) כאילו לא יצא – כי חזר בהיתר.

(י) אין לו תקנה – כל ההקלות ניתנו רק ליוצא בשוגג, ולא ליוצא במזיד[1].

(יא) דוקא לגדולים – להלכה, הכלל הוא כדלהלן: כאשר מביא המחבר שתי דעות, ושתיהן בשם יש אומרים, הלכה כדעה שניה, ולפי זה יש להחמיר בנידון שלנו. אמנם למעשה, הכל תלוי במציאות. ואם אין בעיה של כבוד הבריות בהשתנה, לא ניתן להיכנס אל התחום בטענה, שמחפש מקום צנוע. אבל אם יש בעיה של כבוד הבריות, כגון שנמצא בין אנשים, יכול לסמוך על הדעה המקילה.

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת (תו)

א. גדול כבוד הבריות, שדוחה איסור דרבנן [הק].

ב. מי שיצא בשוגג מחוץ לתחום, ונזקק לעשיית צרכיו, רשאי ללכת מחוץ ל-4 אמותיו, עד שימצא מקום מוצנע [א].

ג. אם בחיפושיו אחר מקום מוצנע, פסע ונכנס אל גבולות תחומו, דינו כמי שלא יצא [א].

[1] זה כמובן רעיון תיאורטי, כי מי שיצא במזיד, לא ממש אכפת לו מן ההלכה. ובכל זאת, יש צורך בהלכה זו, למי שכן מאמין. כי אם יש לו יצר לצאת, ואומר לעצמו, אף שאני יוצא באיסור, אין זה נורא, כי אוכל לחזור לעשיית צרכי. כלומר, סבור הוא שאין זה איסור חמור. על כן אומרים לו, ההיתר המבוסס על כבוד הבריות ניתן רק ליוצאים בשוגג, וזה ימנע ממנו לצאת.