הלכות ערובי תחומין

סימן ת"ח

הקדמה לדיני עירובי תחומין

כבר למדנו כי אסרו חכמים לצאת חוץ לתחום בשבתות וימים טובים. עוד ראינו, כי התחום הוא 2000 אמות לכל צד, מן המקום בו נמצא האדם, אם הוא שוהה בשדה. ומקצה העיר, אם הוא נמצא בעיר. אלא שהקילו חכמים ותיקנו גם, שיוכל אדם לשנות את נקודת מרכזו. כגון אם רוצה ללכת בשבת למקום מרוחק 4000 אמה. רשאי האדם לבחור נקודת מרכז שונה, שתמוקם במרחק 2000 אמה ממקומו. ומן הנקודה הנבחרת, רשאי ללכת 2000 אמות לכל רוח.

מספר דרכים ישנן, לקביעת המיקום החדש, שאינו מקומו הממשי של האדם. הדרך המובחרת היא "להחשיך על התחום". כלומר, לשהות בנקודה שנבחרה כנקודה המרכזית, בכניסת השבת, ולהישאר שם עד צאת הכוכבים. אחר שהחשיך שם, יש לו מנקודה זו 2000 אמות לכל רוח, וחוזר לביתו, ולמחרת יוכל ללכת לכל צד, על פי נקודת המרכז שנקבעה.

הדרך השנייה היא, הנחת עירוב, כלומר מאכל כגון לחם, לפני כניסת השבת, בנקודה שנבחרה כמרכזו. וממקום הנחת העירוב יש לו 2000 אמה לכל רוח, אף שהוא עצמו אינו שוהה שם, בכניסת השבת.

במקרים מסוימים בלבד קיימת דרך שלישית והיא, ולחשוב ולהתכוון לשבות במקום מסוים. די בכוונה זו, כדי לשנות את המרכז.

דינים אלה מוסברים מסימן תח עד סימן תטז.

סימן ת"ח

דין הנחת העירוב וקניית השביתה, ובו ד' סעיפים.

בסימן זה דנים על עירוב תחומין, הנעשה על ידי הנחת מאכל, בנקודה שתיקבע כמרכזו החדש.

סעיף א

(א) ^א(מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום (ב), (ג) ולכן) ^במי שיצא מהעיר בערב שבת (ד) והניח מזון שתי סעודות (ה) רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם (ו), אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו (ז), נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות (ח), וזהו הנקרא עירובי תחומין (ט). ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח (י). לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר (יא), אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו (יב); ^גואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כארבע אמות וישלים מדתו חוצה לה (יג). כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח (יד), נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח (טו), ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב (טז), אֶלֶף שמן העירוב עד ביתו ^דואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף (יז), ואם היה מביתו עד סוף העיר פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ^הויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש (יח) אמה, תשלום הָאַלְפַּיִם. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר (יט), הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. הגה: (כ) ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה (כא) אבל לא חוצה לה (כב), ויש להקל (כג). (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר (כד), ואף על גב דעדיין עיבור לפני העיר (כה), כל העיר כארבע אמות (כו), דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר להחמיר (כז) (המגיד פכ"ז מה' שבת). כל מקום שהניח עירוב תחומין ויש לו אלפים לכל רוח (כח), אסור לו לילך לצפון ולדרום רק נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה (כט); ואם אינו רק ארבע אמות, כגון שאין העירוב ברשות היחיד (ל), אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק ברוחב ארבע אמותיו עם זָוִיּוֹתֵיהֶן (לא), כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב' (לב). ומכל מקום אם כלתה המדה סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו (לג), מותר לילך כל רחבה ויש לו אלפים חוץ לעיר לצפון ולדרום, אף על פי שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב (לד) (הר"ר יהונתן).

^אפשוט בכמה מקומות ובפרק ד ובפרק ב דעירובין, ועיין בסימן תטו סעיף א, שדווקא לדבר מצוה מערבין. ^ברמב"ם בפרק ז מהלכות ערובין הלכה א. ^גשם בגמרא דף ס, ב. ^דרמב"ם בפרק כז מהלכות שבת, וכן משמע מדברי הסמ"ג.^השם.

(א) הקדמה לסעיף – בסעיף זה מסביר המחבר כיצד מועילה הנחת עירובי תחומין, להתיר הליכה, יותר מ-2000 אמה, לכיוון מסוים.

(ב) ולקנות שביתה סוף התחום – כלומר, ניתן לשנות את המרכז, ממנו יימדדו 2000 האמות.

(ג) ולכן – עתה יסביר המחבר כיצד ניתן לשנות את נקודת המרכז.

(ד) שיצא מהעיר בערב שבת – המבקש להניח עירוב בסוף התחום, חייב להניחו טרם כניסת השבת. ולאו דווקא בערב שבת, אלא יכול להניח גם בשאר ימות השבוע.

(ה) מזון שתי סעודות – כי חובה על האדם לאכול שתי סעודות בשבת. והמבקש לשנות את מיקומו העיקרי בשבת, צריך לסמנו על ידי הנחת סעודתו, במקום הנבחר. שיעור המאכל הנדרש לעירוב, יוסבר בסימן הבא. אין זה אלא מעשה סמלי, ואין צורך לסעוד את סעודות השבת שהונחו במקום.

(ו) וקבע שביתתו שם – רחוק מהעיר, כדי לשנות את מרכזו. אבל דווקא בתוך התחום, כי המניח מחוץ לתחום, לא יוכל להגיע למרכזו החדש, המצוי חוץ לתחום עירו.

(ז) שחזר לעיר ולן בביתו – כלומר, אף שבכניסת השבת, אינו שוהה באופן פיזי בנקודה שנבחרה.

(ח) שבת במקום שהניח בו השתי סעודות – ומן הנקודה שנבחרה יש לו 2000 אמה לכל רוח, כאילו נכח שם בכניסת שבת. עם זאת יש השפעה, מינורית אמנם, לנוכחותו בפועל בעיר, בכניסת השבת. ונחלקו המחבר והרמ"א, כפי שנראה בהמשך, כמה תשפיע נוכחותו הפיזית בעיר, על יכולת הליכתו למקומות מסוימים.

(ט) וזהו הנקרא עירובי תחומין – הקלה שהקילו חכמים בתקנתם. להלן בסימן תטו נראה, כי לא הקילו בזה אלא לדבר מצוה.

(י) אלפים אמה לכל רוח – כפי שהסברנו, דומה אדם זה, כאילו שינה את מקום שביתתו, ודר במקום בו הונח העירוב.

(יא) כנגד העיר – כשחוזר לעירו, בה נכח באופן פיזי בכניסת שבת.

(יב) עד סוף מידתו – אינו רשאי להלך יותר מ-2000 אמה, ממקום הנחת העירוב. כי הנחת העירוב מחוץ לעיר, החליפה את מיקומו המרכזי, והגבילה את מרחב הליכתו בעיר.

(יג) וישלים מדתו חוצה לה – אם יש ממקום הנחת העירוב 2000 אמה, עד צדה השני של העיר, כולה תיחשב כ-4 אמות, עקב שהייתו הפיזית בתוכה.

(יד) לרוח מזרח – ומדד 1000 אמה מביתו, חלקן בתוך העיר, וחלקן מחוצה לה.

(טו) אלפים אמה למזרח – נמצא כי יש לו מביתו האמיתי, 3000 אמה לצד מזרח.

(טז) אלפים אמה למערב – בצד מערב יש לו 1000 אמה עד ביתו, ומערבה מביתו, 1000 אמה נוספות.

(יז) עד סוף האלף – שם מסתיימים 2000 אמות, מהנקודה בה הונח העירוב.

(יח) תשע מאות תשעים ושש – 996 אמות. כל העיר נידונה כ-4 אמות, ועליהן מוסיפים 996 להשלמת 1000 אמות, להן הוא זכאי בצד מערב.

(יט) בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר – נמצא שיש מן העירוב לביתו אלפים אמה, ואינו יכול ללכת מערבה מביתו.

(כ) הג"ה – הרמ"א מקל יותר מן המחבר, כיון שנכח בעיר, בכניסת שבת. ומתיר ללכת בכל רחבי העיר, כפי שמיד יסביר.

(כא) מהלך בכל העיר כולה – כי בכניסת השבת, נכח בתוך העיר.

(כב) אבל לא חוצה לה – לא הוגדרה עיר זו, עבור המְערב, כשטח בן ארבע אמות. אלא ההליכה בה בלבד, היא שהותרה לו.

(כג) ויש להקל – אבל דעת המחבר אינה כן.

(כד) כלתה מדתו בסוף העיר – נמצא שכל העיר נחשבת עבורו כ-4 אמות, ובזה גם המחבר סבור, שיש להקל.

(כה) דעדיין עיבור לפני העיר – התחום נמדד אמנם לאחר 70 אמה מגבולות העיר, ובכל אופן, אם הסתיימו 2000 האמות בקצה העיר, גם 70 האמה שמוסיפים על תחום העיר, נחשבות חלק מן העיר.

(כו) כל העיר כארבע אמות – לכן רשאי הוא ללכת חוץ לעיר, בכיוון מַעֲרָב.

(כז) להחמיר – עיבור העיר, שעניינו מדידת העיר החל מ-70 אמות מן העיר, בא להקל במדידת 2000 האמה. אבל איננו מחמירים, במקרה שכלתה מידתו בעיבור העיר, להחשיבו כאילו זה בעיר. לכן לא תוגבל יציאתו, מערבה מן העיר.

(כח) ויש לו אלפים לכל רוח – אלפיים אמות אלה, הם כעין מרובע של 4000 אמה על 4000 אמה, כמו שלמדנו לעיל בסימן שצח סעיף ב.

(כט) רק נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה – אם קנה שביתה במקום לא גדול, כגון בית שגודלו 10 אמות על 10 אמות, יש לו מגבול הבית 2000 אמה לכל צד, ולא יותר. ובסך הכל, גודל המרובע שיש לו הוא 2010 אמות על 2010 אמות. ואין לכלול בחישוב 70 אמות, כעיבורה של עיר, כי הן ניתנות רק למי ששבת בפועל, בתוך עיר.

(ל) כגון שאין העירוב ברשות היחיד – כגון שהניחו בשדה.

(לא) רק ברוחב ארבע אמותיו עם זָוִיּוֹתֵיהֶן – כלומר, יש לו מרובע ששטחו 2004 אמות על 2004 אמות.

(לב) כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב' – שם מוסבר, כי תחום העיר הוא ריבוע או מלבן.

(לג) וכולה כארבע אמותיו – כל העיר נחשבת כ-4 אמות, ומותר להלך בכולה.

(לד) שקנה בו עירוב – אם הניח את העירוב במקום מגודר, ששטחו 10 אמות על 10 אמות, יש לו בסך הכל מרובע בן 4010 אמה על 4010 אמה. למזרח 2000 אמה, ולמערב 2000 אמה לכיוון ביתו, ועירו מובלעת בתוך 2000 אמותיו, לצד מערב. בצד צפון ודרום, העיר רחבה מאוד. ומותר להלך בצדדים אלה, כאילו היתה העיר כולה כ-4 אמות, ויש לו מחוצה לה עוד 2000 אמה בשני הצדדים, צפונה ודרומה.

נראה שהמחבר חלק, ולא קיבל קולא זו[1].

סעיף ב

^והמניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כְּנִינְוֵה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח (לה).

^ושם בגמרא דף סא, ב וכרבי אליעזר. הרא"ש ממשמעות הרי"ף והרמב"ם בפרק ו.

(לה) אלפים אמה לכל רוח – כאילו שבת ממש בתוכה, באופן פיזי.

סעיף ג

^זהמניח עירובו בתוך העיר ששבת בה, לא עשה כלום (לו) אין מודדין ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני העיר כולם שיש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר; וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר, שמודדין התחום חוץ מהם (לז), הרי זה כנותנו בתוך העיר.

^זמשנה שם ס, א עיבורו של עיר, וכל שכן בתוך העיר.

(לו) לא עשה כלום – כי מדידת 2000 אמותיו של אדם, השוהה בתוך העיר, מתחילה תמיד מחוצה לה. ואין זה משנה היכן ממוקם ביתו, בתוך העיר.

(לז) שמודדין התחום חוץ מהם – כגון בעיבורה של עיר, שזהו שטח בן 70 אמה, מקצה גבול העיר. משום שרק ממקום בו מסתיים שטח זה, מודדים 2000 אמה.

סעיף ד

^חנתן עירובו חוץ לתחום, אינו כלום (לח) (ויש לו תחום מביתו (לט)) (מיימוני והמגיד פ"ו מהלכות עירובין).

^חרמב"ם בפרק ו מהלכות עירובין, ממשמעות הגמרא שם, וכפירוש רש"י.

(לח) אינו כלום – כי אם יוגדר מקום זה כמקום שביתתו, נמצא ששהייתו בתוככי העיר, היא נוכחות מחוץ לתחום, ולא יורשה לזוז כלל. לכן מסתבר, שאינו רוצה בזה.

(לט) ויש לו תחום מביתו – למרות שהניח עירוב מחוץ לעיר, לא איבד את התחום שלה. והוא נמדד לפי המקום בו הוא שובת במציאות. דין זה מוסכם על המחבר.

דין הנחת העירוב וקניית השביתה (תח)

א. יכול אדם לשנות את מרכזו, על ידי הנחת עירוב לפני שבת. ובמעשה זה, הופך מקום הנחת העירוב להיות מרכזו, ומשם והלאה לכל רוח, יהיו לו 2000 אמה [א].

ב. צריך להניח את העירוב, בתוך התחום [א].

ג. נתן עירובו מחוץ לתחום, אין העירוב כלום, ויש לו 2000 אמה ממקום שביתתו, כאילו לא הניח עירוב כלל [ד].

ד. אם מסתיימים 2000 האמות ממקום העירוב, בתוך העיר, אינו יכול להתרחק יותר ממקום זה. על כן הוא צריך לוודא שאין בין מקום עירובו, לבית בו הוא שובת, יותר מ 2000 אמות [א].

ה. למנהג אשכנז, יכול ללכת בכל העייר, גם מחוץ ל-2000 אמות [א].

ו. אם התחום החדש מסתיים מחוץ לעירו, דין כל העיר כ 4 אמות [א].

ז. אם המקום בו הונח עירובו מוקף מחיצה, נידון כולו כ-4 אמות, ויש לו 2000 אמות לכל רוח, ממחיצות מקום זה [ב].

סעיף א איור 1

הניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום, וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו, כאילו שבת במקום שהניח בו

סעיף א איור 2

היה מביתו עד סוף העיר פחות מאֶלֶף, אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש אמה, תשלום הָאַלְפַּיִם

סעיף איור 3

ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה

סעיף א סעיף קטן כט איור 4

קנה שביתה במקום לא גדול, כגון בית שגודלו 10 אמות על 10 אמות, יש לו מגבול הבית 2000 אמה לכל צד, ולא יותר. ובסך הכל, גודל המרובע שיש לו הוא 2010 אמות על 2010 אמות.