הלכות ערובי תחומין

סימן תי"ד

שלא לערב אלא לדעתו, ובו ב' סעיפים.

הנחת העירוב יש בה צד ריווח, כי מרחיבה את שטח ההליכה בכיוון מסוים. אך מן הצד השני, יש בה גם צד הפסד, שמצמצמת את יכולת הליכתו לעבר הנגדי. לכן למרות שהכלל הוא "זכין לאדם שלא בפניו", לא ניתן לערב עבור אדם, אלא מדעתו. אך גם בכלל זה יש יוצאים מן הכלל, כפי שנראה בסימן זה.

סעיף א

^אאין מערבין ערובי תחומין לאדם אלא לדעתו (א), שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה; ^בחוץ מבנו ובתו הקטנים ^גאפילו אינם סמוכין על שלחנו, ועבדו ושפחתו הכנענים (ב). ^דואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, ואפילו עירבו הם עירוב אחר, אינו כלום. אבל בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו, ^הועבדו ושפחתו העברים ואשתו, אינו מערב עליהם אלא מדעתם (ג). ^וואם עירב עליהם ושמעו (ד) ושתקו ולא מיחו, יוצאים בעירובו (ה). אבל אם מיחו בו או שעירבו הם עירוב אחר לעצמם, אין עירובו עירוב להם (ו).

^אמשנה עירובין דף פא, ב. ^בברייתא שם פב, ב. ^גהרא"ש שם. ^דשם בברייתא. ^ההרא"ש שם. ^ושם בברייתא ובגמרא שם.

(א)   לדעתו – למרות שבדיני עירוב חצרות למדנו, שהכלל הוא "זוכין לאדם שלא בפניו", אין כאן רק זכות, שהרי מרחב ההליכה שמורווח בצד האחד, מוחמץ מן הצד השני.

(ב)    ועבדו ושפחתו הכנענים – כי הם כפופים לו. ואם בחר לערב לצורכם, צריך להכין שתי סעודות, לכל אחד מהם.

(ג)     אלא מדעתם – כי אינם כפופים לו.

(ד)    ואם עירב עליהם ושמעו – אפילו אחר כניסת שבת.

(ה)   יוצאים בעירובו – כי בדרך כלל בני המשפחה מגלים עניין בפעולות שראש המשפחה עושה. וודאי טוב להם, שמערב עבורם. על כן זוהי זכות, וזכין לאדם שלא בפניו.

(ו)      אין עירובו עירוב להם – לפי הכלל הנזכר בתחילת הסעיף, שאין מערבין לאדם אלא אם רוצה בכך.

סעיף ב

^זקטן בן שש שנים או פחות, יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו (ז).

^זגמרא שם דף פב, א וכרב אסי, הרי"ף והרמב"ם וסמ"ק וסמ"ג.

(ז)     שתי סעודות לעצמו – כי הוא נספח ומצורף לעירוב שעשתה אימו.

שלא לערב אלא לדעתו (תיד)

א.      אין מערבים בשביל אדם אחר, אלא לרצונו [א].

ב.      ילדים קטנים עד גיל שש, נכללים בעירוב שעשתה אימם, ואין צריך להניח מזון שתי סעודות, גם עבורם [ב].