הלכות ערובי תחומין

סימן תט"ז

דין עירובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת, ובו ה' סעיפים.

סימן זה דן על אופן עשיית העירוב כאשר חל יום טוב בערב שבת, או בשני ימים טובים, הן של שלושת רגלים, והן של ראש השנה.

הכלל הוא, שיש הבדל בין קדושת יום טוב לקדושת שבת, ואין דינם כיום אחד. ואם רוצים לעשות עירוב שיהא רלוונטי לשני הימים, צריך להכין עירוב עבור כל אחד מהם. גם קדושת שני ימים טובים רצופים אינה מוגדרת כקדושה של יום אחד ארוך, אלא כשני חגים נפרדים. ואף כי בתקופתנו, אחר סידור לוח שנה קבוע, היום הראשון תמיד מן התורה, והיום השני מדרבנן. אך במקור, נחוגו שני ימים מחמת הספק, על כן היתה תמיד קדושת החג או ביום הראשון, או ביום השני. ולעולם אין שני הימים מוגדרים כיום אחד ארוך, לכן צריך לדאוג לעירוב לשני הימים.

עוד נחוץ לדעת, שאסור להכין מיום טוב לשבת. ואפילו אם יעשו עירוב תבשילין, אין זה מתיר אלא פעולות הקשורות לאוכל, ולא את שאר הפעולות. גם מיום טוב ראשון ליום טוב שני אסור להכין, כי זה דומה להכנה מיום קדוש ליום חול.

בראש השנה יש דין מיוחד, כפי שיוסבר.

סעיף א

^איום טוב שחל להיות סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גליות, יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות (א), וסומך על איזה מהם שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השניה ליום השני (ב); או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני הימים, וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח (ג). ^בבמה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גָּלֻיּוֹת אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד (ד) ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת (ה). ^גוכן מַתְנֶה אדם על עירובו ואומר: עירוב לשבת זו אבל לא לשבת אחרת, לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים, ליום טוב ולא לשבתות (ו).

^אמשנה עירובין לח, א וכרבי אליעזר שם בגמרא. ^במשנה שם לט, א וכרבי יוסי דברייתא, ושנאו רבי במשנה בלשון חכמים. ^גציינתיו לעיל בסימן תיג אות ה.

(א)   שני עירובין לשתי רוחות – שני הימים הם שתי קדושות נפרדות, על כן יכול אדם לבחור לכל יום עירוב לרוח שונה, או לערב ליום אחד, מבין השניים.

(ב)    ליום השני – כלומר מכין שני עירובים, בערב היום הראשון. האחד ליום הראשון, והאחר ליום השני.

(ג)     אלפים אמה לכל רוח – מעירו.

(ד)    הרי הן כיום אחד – לחומרא, ואינו יכול לפצל את עירוביו.

(ה)   אלא לרוח אחת – כי שני הימים קדושתם אחת.

(ו)      ליום טוב ולא לשבתות – ובכל שבת או חג שחָפץ בעירוב, יש לוודא שהעירוב אכן קיים, בכניסת השבת או החג, כפי שנראה מיד, בתחילת הסעיף הבא.

סעיף ב

^דהמערב לשני ימים טובים של גָּלֻיּוֹת או לשבת ויום טוב, אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו, מצוי בליל הראשון ובליל שני, כל בין השמשות (ז). (ח) ^הכיצד הוא עושה, מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו (ט), אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך (י), ואוכלו אם היה ליל שבת (יא), או מביאו אם היה ליל יום טוב (יב); מפני שהן שתי קדושות ואינם כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים (יג). ^ונאכל העירוב בראשון, קנה העירוב לראשון ואינו עירוב לשני (יד). ^זעירב ברגליו בראשון (טו), צריך לערב ברגליו בשני (טז) ^חוהוא שילך ויעמוד באותו מקום (יז) ויחשוב שם בלבו שיקנה שם שביתה ולא יאמר כלום, מפני שאסור לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור (יח). וכל שכן שאינו יכול לערב בפת, שלא עירבו בו כבר ביום הראשון (יט), מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב ונמצא מכין (כ). עירב בראשון במאכל, אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב (כא). ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון, שאין צריך לומר כלום, שכבר קרא שֵם עירוב, ואם כן אינו מכין כלום (כב).

^דלשון הרמב"ם בפרק ח מהלכות עירובין. ^המשנה שם לח, א. ^ושם במשנה. ^זברייתא שם ובגמרא לח, א. ^חשם לח, ב.

(ז)     כל בין השמשות – כי אם התקלקל העירוב ביום הראשון, אין הוא עירוב בשביל היום השני.

(ח)   כיצד הוא עושה – כאן יפרט המחבר מספר עצות, כיצד יש לעשות עירוב, אם קיים חשש שהעירוב שהונח ביום ראשון, ייאבד או יתקלקל. ובכניסת היום השני, לא יהיה קיים. אבל במקרה שהוא מונח במקום שמור, אין צורך בעצות המפורטות.

(ט)   ונוטלו בידו ובא לו – עצה זו ישימה רק כאשר חל יום טוב לפני שבת, כי החג מותר לשאת את העירוב אל הבית, לבל ייאבד. לכן יוכל למחרת, להביאו שוב, כדי לערב בשביל שבת. אבל כאשר מזדמנת שבת לפני יום טוב, לא ניתן לפעול בדרך זו, אלא בדרך שיציג המחבר בהמשך.

(י)     ומניחו שם עד שתחשך – מלבד הבאתו והנחתו ביום טוב עצמו, שהוא גם ערב שבת. צריך העירוב להישאר שם, משך כל בין השמשות. שהרי אין זה מקום מוגן, וסביר שבהעדר שמירה, העירוב ייאבד.

(יא)      ואוכלו אם היה ליל שבת – כיון שהיה העירוב במקום, בשעת בין השמשות, הוא חל. ואם רוצה, רשאי לאוכלו.

(יב)      מביאו אם היה ליל יום טוב – כגון ליל יום טוב שני של גלויות, או אז רשאי המערב לשאת את העירוב אל ביתו.

(יג)       לשני ימים – כל זה בשלושה רגלים. אך בשני ימים טובים של ראש השנה, די בהנחת העירוב לפני ליל יום טוב ראשון, כי שניהם נחשבים כיום אחד ארוך. והעירוב שנעשה לפני היום הראשון, חל ומועיל גם עבור היום השני. מאותה סיבה, לא ניתן לערב ביום הראשון של ראש השנה לצד מסוים, ובשני, לצד הנגדי.

(יד)      ואינו עירוב לשני – כפי שהוסבר, שני ימים טובים אינם קדושה אחת, וצריך לערב לכל יום בפני עצמו.

(טו)      עירב ברגליו בראשון – ולא הניח מאכל.

(טז)     צריך לערב ברגליו בשני – כי אין לו פת שנקרא עליו שם עירוב, וביום טוב, אין לערב בפת, אם צריך לקרוא לו שם, כפי שיוסבר.

(יז)        והוא שילך ויעמוד באותו מקום – מכאן משמע, שאינו יכול לערב ביום השני אלא לאותה רוח, בה עירב ביום הראשון. כי אם ילך לרוח אחרת, נראה הדבר כהכנה ליום טוב[1].

(יח)      אפילו בדיבור – אבל ההליכה עצמה, אינה מתפרשת בהכרח כפעולת הכנה, שכן מותר לטייל בכל מקום, הן בשבת והן ביום טוב.

(יט)     שלא עירבו בו כבר ביום הראשון – למרות שמותר לשאת דברים ביום טוב, לא ניתן להשתמש בפת שלא עירבו בה, מן הטעם שמיד יוסבר.

(כ)         צריך לקרות עליו שם עירוב ונמצא מכין – הבאת מאכל שלא נעשה בו עירוב, מזקיקה את המביא לומר מפורשות "הרי זה עירוב". ואי אפשר לעשות כן, כי זו ממש הכנה מיום טוב לשבת[2], או מיום טוב לחברו.

(כא)     הרי זה עירוב – כי בעירוב הנעשה על ידי הליכה, אין צורך לומר דבר, ואין בזה הכנה.

(כב)     ואם כן אינו מכין כלום – אדם המטייל עם לחם ביום טוב לא נראה כמכין לשבת, כי בכל רגע יכול לאכול פת זו. הבוחר לערב ביום השני עם הלחם, לא יברך, כמובן, על מצוות העירוב, כי ייראה כמכין לשבת.

סעיף ג

^טזה שאמרנו שיש לו לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים, הוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובים ביום הראשון, אבל אם אי אפשר להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב; שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זה אינה ראויה מבעוד יום (כג). כיצד, הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני, אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה עירוב השני ראוי לו מבעוד יום (כד), לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום. אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף ות"ק (כה) מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך ת"ק אמה (כו) וסמך עליו ליום השני, הרי זה עירוב, שהרי אפשר שיגיע לו ביום ראשון.

^טשם בגמרא לח, ב ולשון רמב"ם בפרק ח מהלכות עירובין.

(כג)      אינה ראויה מבעוד יום – כלומר, את העירוב מניחים תמיד לפני שבת או לפני יום טוב. ויש צורך שבכניסת השבת או היום טוב, יהא ביד המניח להגיע אל העירוב, כמו שראינו[3], שהמניח עירוב חוץ לתחומו, אינו עירוב. סעיף זה יסביר, מדוע צריך להניח את העירוב של היום השני, בתחום העירוב של היום הראשון.

(כד)     אין זה עירוב השני ראוי לו מבעוד יום – כי הניח את העירוב מחוץ לתחומו.

(כה)    אלף ות"ק – 1500 אמות.

(כו)       ת"ק אמה – 500 אמות. נמצא איפה, כי העירוב השני, הונח בטווח התחום של העירוב הראשון.

סעיף ד

^ייום הכיפורים הרי הוא כשבת, בין לענין ^כעירובי חצירות בין לענין ^לעירובי תחומין (כז).

^ירמב"ם שם וסמ"ג. ^ככריתות יד, א. ^לשם.

(כז)      בין לענין עירובי תחומין – ואף שאסור לאכול ביום כיפור, העירוב בכל אופן חל.

סעיף ה

^מיום טוב נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירובי חצירות (כח).

^מהרי"ף והרא"ש בפרק קמא דיום טוב, וכן פסק הרמב"ם בפרק הנזכר.

(כח)     אבל לא עירובי חצירות – כי אין ביום טוב איסור הוצאה.

דין עירובי תחומין ביום טוב שחל להיות סמוך לשבת (תטז)

א.      גם ביום טוב יש איסור תחומין, ואפשר לעשות עירוב תחומין, לצורך יום טוב [ד].

ב.      חל יום טוב בערב שבת או ביום ראשון, שבת ויום טוב מוגדרים שתי קדושות [א].

ג.        שני ימים טובים של גלויות, דינם כשתי קדושות [ב].

ד.      אפשר לערב לשני הימים באותו כיוון, ואפשר לערב לשני הימים, בכיוונים שונים. ואפשר לערב רק אחד משני הימים.

ה.      הרוצה לערב לשני הימים באותו כיוון, צריך להניח את עירובו, בערב היום הראשון, במקום שמור, כדי שיהיה במקומו בכניסת היום השני.

ו.        אם רוצה לערב בשני כיוונים שונים, צריך לדאוג שהעירוב של היום השני, נמצא בתוך תחום העירוב, של היום הראשון [ג].

ז.       שני ימים טובים של גלויות, הן קדושה אחת, לדין תחומין [א].

ח.      אי אפשר לפצל את העירוב של ראש השנה לשני כיוונים שונים, אלא העירוב הנעשה בערב יום ראשון, חל עבור שני הימים [א].

ט.      ובעירוב זה, אין צורך לדאוג שיהיה קיים, בכניסת החג השני (יג).

י.        יום כיפור, דינו כשבת לדיני עירוב תחומין ועירובי חצרות [ה].