הלכות ראש חודש

סימן תכ"ג

סדר קריאת התורה בראש חודש, ובו ד' סעיפים.

משה רבנו תיקן להזכיר במועדים את עניין המועד, על ידי קריאת פרשייה בתורה, העוסקת במועד זה. כפי שדרשו חכמים על הפסוק "וידבר משה את מועדי ה', אל בני ישראל", מצוותן שיהיו קורין אותן, כל אחד ואחד בזמנו^[1]. על כן בראש חודש, שגם הוא נקרא מועד[2], קוראים בתורה את הפסוקים העוסקים בראש חודש. דיני קריאת התורה בראש חודש, מובאים בסימן זה.

סעיף א

^אאומר קדיש תתקבל (א) וכו' ^בומוציאין ספר תורה וקורים בו ארבעה, אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם (ב) ואין מפטירין בנביא (ג).

^אטור. ^במשנה מגילה כא, א.

(א)   קדיש תתקבל – זהו קדיש שלם, שבאחד המשפטים בו, מבקשים שיתקבלו תפילותינו. קדיש זה נאמר בסיום התפילה. בראש חודש ישנן שתי תפילות, שחרית ומוסף. ובסוף ההלל, מסתיימת תפילת שחרית, לכן יש לומר קדיש תתקבל. גם בסיום תפילת מוסף, אומרים קדיש זה.

(ב)    ואין מוסיפין עליהם – כי זה יום עבודה רגיל, ואנשים צריכים לצאת, הלכך אין להטריח את הציבור.

(ג)     ואין מפטירין בנביא – מן הסיבה הנזכרת, שלא להטריח את הציבור.

סעיף ב

(ד) וקורא הכהן שלשה פסוקים שהם: וַיְדַבֵּר, צַו, וְאָמַרְתָּ (ה). ^גולוי חוזר וקורא וְאָמַרְתָּ, וקורא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה (ו). וישראל קורא עוֹלַת תָּמִיד עד וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (ז). ורביעי קורא ובראשי חדשיכם, עד הסוף (ח).

^גשם וכרב.

(ד)    הקדמה לסעיף – להבנת סעיף זה נקדים מספר הלכות. עיקר הקריאה של ראש חודש היא בפסוקי קורבן ראש חודש, הכתובים בפרשת פנחס. סך הפסוקים של פרשת ראש חודש הוא, חמישה פסוקים. אלא שלא ניתן להסתפק בחמישה פסוקים, כי חובה לקרוא לכל הפחות, ארבעה עולים. וכל עולה קורא לפחות שלושה פסוקים, ונדרשים בסך הכל, שנים עשר פסוקים. על כן מחברים שתי פרשיות נוספות, הכתובות לפני פרשת ראש חודש. האחת, פרשת קורבן התמיד, הרלוונטית לכל יום, ובה שמונה פסוקים. והאחרת, פסוקי הקורבנות של שבת, הכתובה בין שתיהן, ובה סך הכל שני פסוקים.

את הפרשיה הראשונה, לא ניתן לחלק, לכאורה, ליותר משני עולים. כי יש בה רק שמונה פסוקים. את הפרשיה השנייה, אי אפשר לתת לעולה אחד, כי יש בה רק שני פסוקים. ואת פרשיית ראש חודש, גם לא ניתן לחלק לשניים, כי יש בה חמישה פסוקים. על פי זה נבין, את הפתרון המובא כאן, לבעיה זו.

(ה)   וַיְדַבֵּר, צַו, וְאָמַרְתָּ – שהם שלושה פסוקים, מפרשיית קרבן התמיד.

(ו)      וקורא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה – הלוי קורא את הפסוק השלישי, הרביעי והחמישי, מפרשה זו. ואף שאין להתחיל פרשייה, בפחות משלושה פסוקים מתחילתה, כאן אין ברירה, לכן מתחילים מהפסוק השלישי.

(ז)     עד וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם – השלישי קורא את הפסוקים, השישי השביעי והשמיני, ומוסיף את שני הפסוקים של שבת.

(ח)   עד הסוף – העולה האחרון יקרא את חמשת הפסוקים, של פרשיית ראש חודש.

סעיף ג

^דאומר קדיש (ט) ואַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן, ואין אומרים יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה (י), ומחזיר ספר תורה למקומו (יא) ועומדים להתפלל תפלת מוסף, ומחזיר שליח ציבור התפלה ^הואומר כֶּתֶר (יב), וכשמגיע לִמְלֹא כל הארץ כבודו, אומר, לעומתם משבחים, כמו בקדושת שחרית (יג), ואחר שסיים חזרת התפלה אומר קדיש ^וואומר מזמור (תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' (יד).

^דטור. ^השיבולי הלקט בסימן מה וכן הוא מנהג ספרדים. ^וטור בשם מנהג ספרד.

(ט)   אומר קדיש – לאחר קריאת התורה.

(י)     ואין אומרים יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה – בראש חודש, בניגוד לכל יום, מדלגים על פרק תהילים זה (הנאמר בסוף התפילה, ומתחיל במילים יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה), משום שאינו יום צרה.

(יא)      ומחזיר ספר תורה למקומו – אחר אשרי ובא לציון. יש נוהגים להכניס את ספר התורה לפני אמירת אשרי, וכל אחד ינהג כמנהג המקום.

(יב)      ואומר כֶּתֶר – יש הבדל בין הקדושה הנאמרת בשחרית, לזו הנאמרת בתפילת מוסף של שבת ויום טוב. המשפט הפותח את קדושת שחרית, הוא "נעריצך ונקדישך". אך במוסף, הוא פותח במילים "כתר יתנו לך". אצל האשכנזים, המשפט הפותח בתפילת שחרית הוא "נקדש את שמך בעולם", ובמוסף, "נעריצך ונקדישך". מלמד כאן המחבר, שבראש חודש נוהגים כמו בימים טובים, ומתחילים את קדושת מוסף במילים "כתר יתנו לך". עם זאת, למנהג האשכנזים, אומרים גם במוסף "נקדש את שמך בעולם", כמו בשחרית.

(יג)       כמו בקדושת שחרית – כוונתו, שבמוסף של ראש חודש, רק המשפט הראשון של קדושה נאמר כמו ביום טוב. אבל המשך הקדושה, נאמר כמו בימי החול.

(יד)      בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' – הואיל וראש חודש מוזכר בו, בפסוק "עשה ירח למועדים". ופירושו, הקב"ה יָצַר לבנה, על פיה ייקבעו עִתּוֹת המועדים[3].

סעיף ד

נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף (טו).

(טו)      כשרוצים להתפלל מוסף – לפי הספרדים טעם הדבר הוא, הואיל ואומרים קדושת כתר, לא ראוי שראשי המתפללים יהיו מוכתרים בתפילין, בעת אמירת "כתר יתנו לך"[4]. ולפי האשכנזים, הטעם הוא כדי לסמן שיש בראש חודש מעלה, מעין מעלת יום טוב. ותפילת מוסף, שהיא התפילה המיוחדת בראש חודש, דומה לתפילות הימים הטובים.

הנוהגים להניח תפילין משך כל היום, יכולים לחזור ולהניח את התפילין לאחר מוסף, כי ראש חודש הוא יום שחייבים בו בהנחת תפילין.

את התפילין נוהגים לחלוץ לפני מוסף, אחר הקדיש. ויש נוהגים לחלצם ב"ובא לציון". ומי שאין לו מנהג, יחלצם אחרי הקדיש, כפשט הלשון בשולחן ערוך, שכתב "לפני מוסף". כי נותר מעוטר בתפילין, כמה שיותר. שהרי ראש חודש, הוא יום שחייבים להניח בו תפילין.

סדר קריאת התורה בראש חודש (תכג)

א.      בראש חודש קוראים בתורה את הפרשיה של קרבן התמיד, עד סוף הפרשיה של קורבנות ראש חודש, שבפרשת פנחס [א].

ב.      ארבעה עולים לתורה בראש חודש, ואין לגרוע או להוסיף [א].

ג.        מתפללים גם תפילת מוסף [ג].

ד.      נוהגים לחלוץ את התפילין, לפני תפילת מוסף [ד].